החלטתי לשתף אתכם במשהו שכתבתי ביומן שלי....
8.12.2009
נסיעת רכבת
איפשהו בין פורי לצ'נאי
"עזבתי את פורי ושוב נוסעת לעבר מקום חדש, מתקדמת עם הדרך ועם הזמן.
שוב נוסעת לבד- לא מחכה לשותפים בדרך שיגנו עליי- אם הם פה זה טוב ואם לא זה גם טוב. נפרדתי מכולם בפורי, אולי עוד נתראה מתישהו בקרוב או ברחוק....
הייתי שאננה בבוקר וכמעט פיספסתי את הרכבת- אני לא אוהבת להיות בהרגשה הזו של לרוץ ושלא מספיקים- פעם הבאה לתכנן את הזמן טוב יותר.
שוב רכבת- רכבת מלאת הודים, למזלי ההודים שפה בסביבה עושים רושם וקולות של הודים נחמדים.
אחרי לילה כמעט ללא שינה פצחתי את נסיעתי בשנ"צ מדוגם בדרגש העליון, עם מוזיקה וכמעט אפס הפרעות. אחרי 3 שעות של שינה מתוקה הגיע הזמן לרדת קצת אל העם ולחלץ עצמות- התחנה הראשונה- השירותים.
תחנה שניה- הדלת של הרכבת- תחביב שפיתחתי לי בנסיעות רכבת, לעמוד בפתח הרכבת ולבהות בנוף המתחלף במהירות, להרגיש את הרוח בפנים, להציץ מדיי פעם החוצה ולקבל תמונה רחבה יותר.
אנחנו איפשהו בין פורי לצ'נאי- איפשהו ב1213 ק"מ המפרידים בינהן. הנוף מתחלף במהירות- ירוק ועוד ירוק ועוד ירוק, שדות על שדות על שדות של אורז, מקורות מים מלאי נופרים וצמחי מים שונים, מקומות שנראה כאילו הזמן עצר בהם מלכת- כאילו רגל אדם זר לא דרכה בכפר הזה מליוני שנים- הכל מתנהל בצורה אחרת- כ"כ שלווה. רציתי לבקש מהנהג לעצור, רק לרגע קטן לרדת ולראות את כל זה מקרוב, להרגיש את המקום הזה. הנופים ממשיכים להתגלגל יחד עם שקשוק גלגלי הרכבת. הרים בצורות שונות, נופים כ"כ שונים ואחרים, מעוף ציפורים ואנשים בשגרת היומיום שלהם, עובדים בשדה, עורמים ערמה על ערמה- ראשי ערמות חציר צועדות בטור, ילדים על אופניים, ילדים רצים יחפים, גשר מט לנפול.
שותה צ'אי, אוכלת סמוסה והרוח מלטפת לי את הפנים. כבר למדתי בטיול הזה, יש נופים שאי אפשר לתעד בשום צורה חוץ מאשר להביט בהם ארוכות.
שדות על שדות של אורז, ירוק, עצי קוקוס גבהי קומה, רכבות חולפות לכיוון השני, אנשים הולכים בשבילים לא סלולים, רכבות עוצרות באמצע שומקום ואנשים מתחילים לקפוץ ממנה- כנראה שמתחבא פה כפר.
הרכבת נוסעת ואני בתוכה- מציצה החוצה, הנופים פשוט מדהימים. לרגע אני מקנאה בפשטות שלהם, מקנאה בנוף המדהים שמקיף אותם. הם חיים את החיים הפשוטים שלהם, מעבדים את חלקות השדה העצומות, מדי פעם חולפת פה רכבת ומעבר לזה הם פשוט סגורים בבועה שלהם- במקום הפשוט והיפה שלהם.
באופק השמש כבר גדולה וכתומה, עוד יום עומד להיגמר, לילה ברכבת ומחר בבוקר מקום חדש.הרכבת מתחילה להאט ולאט לאט נעצרת, הגענו לתחנה כלשהי בין פורי לצ'נאי- זה הסימן שלי לחזור לסליפר. אנשים מתחילים לקפוץ על הרכבת ובין רגע היא מוצפת באנשים נשים וטף המחפשים את מקומם להמשך הלילה.
ואני, צופה על הכל מלמעלה, מתיישבת לכתוב את מה שעל ליבי ובמוחי בארץ כה זרה ונוכריה. מרחק אלפי קילומטרים מהבית- היום יום ההולדת של אמא, בפעם הראשונה בחיי אני לא בארץ לחגוג איתה ולא אומרת לה מזל טוב באותו היום.
מרחק אלפי קילומטרים.צעקות ה"צ'אי צ'אי" "סמוסה גרהם" "צ'יפס ביסקוויט" מחזירות אותי לרכבת הממשיכה בשקשוק הגלגלים, ממשיכה להתקדם לעבר מקומות חדשים וסיפורים חדשים...."
