אהבה במתנה

כתבה: שלי רוז

הרצון שלי ליסוע להודו התחיל לפני כ-5 שנים כשהכרתי משלחת של סוכני נסיעות מהודו. ליוויתי אותם כחלק מהעבודה שלי לכל מיני מקומות בארץ והתחברתי אליהם ולתרבות שלהם עד מאוד. הם הפצירו בי ליסוע ולבקר אותם. עם חלקם שמרתי על קשר עד היום. הבנתי שאני רוצה ליסוע להודו – רק הייתי צריכה דחיפה קטנה, והיא הגיעה לפני כ-3 שנים. בחופשת הקיץ, בין הסמסטרים, החלטתי לטוס לטייל ליעד רחוק. עוד לא ידעתי לאן אבל מאוד רציתי להגיע למזרח. תוך כדי שיחה עם ידיד מהלימודים, הוא ממש שיכנע אותי ליסוע להודו ואמר שיחכה לי כשאגיע לשם שנטייל ביחד. 3 ימים לפני הטיסה שלי להודו, ידיד שלי עידכן אותי שהוא שינה מסלול ובמקום להגיע לצפון של הודו כמתוכנן, הוא ממשיך דרומה יחד עם מישהי שהוא הכיר. הייתי בצומת של החלטה, האם אני בכל זאת נוסעת לבד ויודעת שאין אף אחד שמחכה לי או שאני מבטלת. בהחלטה אמיצה, החלטתי ליסוע ויהיה מה שיהיה.

״יהיה מה שיהיה״

דרך קבוצה בפייסבוק הכרתי שותפה לטיסה מהארץ לדלהי ומשם הגענו למנאלי. הייתי בהלם, הריחות הראשונים של הודו, האווירה, ונוסף להכל התחושה הבודדה בהתחלה שאתה לגמרי לבדך שם. התחלתי להסתובב באזור והכרתי אנשים מיוחדים אבל מנאלי לא עניינה אותי במיוחד, משהו משך אותי לקאסול ( ולא זה לא הסמים…).  אחרי מספר ימים בודדים, נסעתי עם אנשים שהכרתי לקאסול. חיפשתי גסטאהוס באזור ולא ראיתי משהו שמשך אותי , עד שירדתי למטה לכניסה לקאסול. מצאתי גסטאהוס מהמם קרוב לנהר, ואיך שנכנסתי קיבלו את פני כמה אנשים מקסימים שישבו להם בשלווה על המזרנים סביב גיטרה. שמתי את החפצים שלי בחדר והלכתי לשבת איתם. לאחד מהם התחברתי במיוחד, נעם, הוא סיפר שהגיע לטיול עם חברה והם החליטו להיפרד. דברים שקורים לרוב בטיולים גדולים, מגלים יותר אחד את השני ולפעמים זה שונה מאוד מהקשר ביום יום. הוא סיפר לי על טיול שהוא רוצה לעשות עם השותף שלו לחדר (שלא יצא עוד מהחדר) לאזור הכפרים, אמרתי לו שאצטרף אליו אם השמש תאיר פנים (היה מאוד גשום). אכן באותו הבוקר שהחלטנו לצאת לטיול היה יום שמשי והחלטנו ליסוע ביחד. אחרי ארוחת הבוקר וכמה סידורים אחרונים, הגעתי לפגוש את נעם ואת השותף לחדר, אוהד. כשראיתי את אוהד בהתחלה לא ממש ידעתי איך להגיב, ראיתי בחור יפה, פלרטטן קצת, ואוטומטית כשאני רואה גברים כאלה אני שמה מחסום. הוא חייך אלי, אמר שלום והלכנו ביחד עם נעם למצוא לנו נהג שיסיע אותנו לכפר טוש. יחד עם עוד 3 בנות שהצטרפו אלינו, הגענו אחרי נסיעה תלולה במיוחד לכפר. הוא היה נראה שומם מאוד, והיה צריך ללכת הרבה בשביל למצוא גסטאהוס פנוי. תוך כדי ההליכה חשבנו מה הסיכוי שיהיה לנו חדר ואולי נצטרך לחלוק חדרים. אוהד הקניט אותי הרבה – ובין השאר אמר שבחיים הוא לא יחלוק איתי חדר (כן כן…) . אחרי שמצאנו מקום ללון בו, ישבנו במסעדה כולנו לאכול. אוהד סיפר לי על עצמו, על הלימודים וגם אני סיפרתי לו קצת על עצמי. אחרי המסעדה הלכנו לטייל לבד, בצורה הכי טבעית שיש וראינו ילדים חמודים שמשחקים בענפים של עץ ואוספים אגוזים. אוהד שיחק עם הילדים ומשהו ברגע הזה כבש אותי .

״משהו ברגע הזה כבש אותי״

העוני מאוד ניכר לעין, אבל הילדים היו פשוט מאושרים ושמחים במנת חלקם. כשהגיע כבר הערב קנינו לנו בירה ושוחחנו לנו עד שכבר היה ממש מאוחר. לא היה לי נעים מנעם שהשארנו אותו לבד, אז ישבנו איתו קצת. כשהוא רצה לישון אני ואוהד עלינו למעלה והלכנו לצפות בכוכבים. הנוף היה פשוט משגע, לא ראיתי כמות ענקית כזאת של כוכבים בשמים עד היום. מפה לשם אני ואוהד נשארנו עוד יום בטוש והלכנו לטייל במפלים באזור לבד. בהמשך הטיול היינו ביחד ולמדנו להכיר זה את זאת מבלי להתכוון למצוא  זוגיות. עלינו להר בקיריגנגה, המשכנו לדרמסאללה רישיקש ולפושקר והכרנו המון אנשים תוך כדי הטיול. הקשר בינינו ממש התחזק מיום ליום וזה הרגיש כאילו הכרנו תקופה ארוכה. עברתי סדנת הילינג בדרמסללה , עשינו יוגה ברישיקש, צפינו בטקס הפוג'ה ורכבנו על גמלים בפושקר (חוויה מטורפת). אחרי כחודש שטיילתי עם אוהד ביחד הייתי צריכה לחזור ללימודים והוא המשיך את הטיול שלו לעוד חודש וחצי. לא הפחיד אותי המרחק הגיאוגרפי בינינו בארץ (הוא מבית שאן ואני מראשון) ולא הפחיד אותי שהוא היה צריך ללמוד עוד 4 שנים ואני תכף מסיימת. החוויה של הטיול ביחד הייתה כל כך מעצימה שרק רציתי להיות איתו ולראות איך זה ימשיך בארץ למרות הקשיים הקטנים. אחרי חודש וחצי הוא חזר לארץ, ואחרי המון הקרבה מצד שנינו אנחנו חוגגים 3 שנים נהדרות ביחד עם המון ציפייה לעתיד.

הודו הייתה מדהימה עבורי, הכרתי רק מעט ממה שיש לה להציעה. אבל היא נתנה לי את המתנה הגדולה ביותר וזו האהבה הגדולה שהכרתי בזכותה והיופי בפשטות ובשלווה שלפעמים מאזן את החיים היומיומיים.

אין ספק שאני עוד אחזור לבקר, והפעם עם המתנה שהיא נתנה לי בביקורי הקודם…