איך נראית הודו האמיתית?

כתבה: שמרית חזן והבי

 

 

בסרט ה״מטריקס״, רגע לפני שקיאנו ריבס – ניאו, נכנס לתוך התודעה שהעולם שהוא חי בו עד כה  הוא מציאות מדומה, ומתחיל להכיר את העולם מאחורי המטריקס – שואל אותו מורפיוס, המנהיג של המחתרת, אם הוא רוצה לקחת את הכדור האדום ולשכוח מכל מה שקרה ובעצם לחזור לחיים הקודמים או לקחת את הכדור הכחול – ואז הוא יבין כמה באופן מטאפורי, יכולה להיות עמוקה המחילה של אליס. במובן הזה, שביל החומוס הוא לקחת את הכדור האדום. הכל די בטוח: דרמסאלה, מנאלי, לפעמים רישקש, פושקר ולפעמים עוד קצת יותר מרג'אסטן. בכל עיר כזו בדרך כלל יש בית חב"ד ויש אוכל ישראלי – או לפחות את הקינוח ״שלום למלכה״. בתכלס זו התחושה של לגעת ולא לגעת בהודו, מעין טעימה ממנה אבל לא יותר מזה. לעומת זאת, יותם יעקבסון בספר המסע שלו מסאלה, לקח את הכדור הכחול וקפץ ראש לתוך הלב של הודו – נסע למקומות שספק אם הם מוכרים להודים עצמם, כמו בהוג', אוסיאן וכו', ולפעמים המקומות נידחים כל כך שלא היה אפילו בית הארחה והוא נאלץ לישון בדאבות בצידי הדרכים, היכן שישנים נהגי משאיות ועובדי הדאבות. עם זאת, ההארד קור הזה מוביל אותו, כצפוי, למפגשים בלתי צפויים ולהיכרות אינטימית עם ההודים, עם תרבותם ועם אמונותיהם שרק יכולה לעורר קנאה באוהבי הודו.

יעקבסון לא מצליח אמנם לפצח את הפרדוקס ההודי, המושך והדוחה בו זמנית, הוא כנראה גם לא מנסה, אבל מצליח בלי ספק לשקף אותו בתחושה מוכרת "שככה זה בדיוק זה". למשל, מדריכת טיולים שהזמינה את יעקבסון להתארח בביתה בזמן ביקורו במומבאי. אישה פשוטה וצנועה, שמעסיקה שני אחים כעובדי משק בית ומתייחסת אליהם בצורה אימהית ודאגנית, אך מצד שני, למרות שהיא גרה לבד – בלילה, הם ישנים בחוץ, בחדר המדרגות, יחד עם עוד עובדים כמוהם באותו בניין דירות. או, גברים שמספרים לו בגלוי על חוויות מיניות עם נשים בצורה אגרסיבית או מביכה, אך משנים פאזה ומתייחסים ביראת כבוד עצומה לאלים במקדשים או לאנשי דת.

 

מחבר ״מסאלה״, יותם יעקבסון

 

הסקרנות והכבוד שיעקבסון נותן להודו, מאפשר להניח בצד את האקזוטיקה ואת הפליאה או ההסתלבטות – תלוי איפה נמצאים בסאקלה – ומביא את הסיפור מאחורי הדברים שנראים מוזרים לעין מערבית. למשל, המקדש בבאלג'י.. אל המקום הזה מגיעים אנשים, שהשתלטה עליהם רוח או שד, מה שסביר שאנחנו היינו קוראים לו פגועי נפש. וזו רק תחילת ההבדלים בגישה. לכאורה, נראה שקרובי המשפחה מתייחסים כרגיל לחולים, בלי חמלה מיוחדת או יחס מועדף, אבל בפועל הם צמודים לחולים וסופגים מהם מכות וקללות, בעודם מביאים אותם למקדש להרפא.

 

 

כשיעקבסון נכנס למקדש – ממש כמו בסרט אימה, הוא מגלה אנשים כבולים בשרשראות לעמודים בתוך מקדש טחוב ואפלולי, חלקם מכוסים בהפרשות גוף, חלקם באמצע התקף כלשהו, מונחים על הרצפה. לאחר מכן, יעקבסון נחשף לטקסים עצמם של הריפוי שמשאירים אותו נבוך ומשתאה. הטקס נפתח בכך, שהכוהן מניח לימון על ראש החולה, כאשר האמונה לגביו היא מסוגלות לספוח רוחות רעות ומזל רע. לאחר מכן, הכוהן חוצה את הלימון המונח על ראש החולה כמעט עד סופו ואז זורק אותו לאל המקדש. החולה נלפף בחוט פשתן והכוהן חותך את קצה החוט בסכין.  שני אלה אמורים באופן סמלי לנתק את השד מגופו של החולה. בשלב זה הכוהן פונה אל השד ומנסה לברר למה הוא השתלט על אותו אדם ומה הוא רוצה.

 

טקס גירוש שדים בבאלג'י. צילם יותם יעקבסון

אחד הוידויים המצמררים, הוא על אלמנה בודדה שהשתלטה על גופו של גבר. היא לא הסכימה לעזוב מאחר שאשתו של הגבר התייחסה אליו בחיבה ובסלחנות והרוח מבטיחה להתנהג יפה מכאן ואילך. אך הכוהן מתעקש שעליה לעזוב את גוף הגבר ואז מתחיל מסע קשה בו הרוח מתנגדת והחולה נכנס למערבולת של עוויתות. יעקבסון ממשיך להתבונן ורואה איך לאט לאט מצבם של חלק מהחולים משתפר – וזה עושה עליו רושם כה עז, עד שזה גורם לו לרצות להביא משלחות של פגועי נפש למקדש ולנסות את שיטות הריפוי המקומיות עליהם. אך גם הוא תוהה, האם הריפוי מתאפשר בזכות כך שמבחינה תרבותית יש לגטימציה לרפא ע"י גירוש שדים. כמו בכל אמונה, מי שמאמין יתחבר – אבל גם מי שלא מאמין, אך יכיר את הסיפור – יקבל את האמונה הזו מעבר "לחוויה אותנטית".

שוחחנו עם יותם יעקבסון, חוקר ומרצה על תרבות הודו ומדריך ותיק להודו ולאזורים נוספים באסיה, המחבר (את הספר ניתן להשיג עכשיו רק דרך האתר של המחבר) –

סוג הטיול שלך מאד שונה מהטיול של המטייל הישראלי הממוצע, איך הגעת לזה?

מתוך עניין, נחתי בהודו עם ענין גדול בהודו, ואחרי שלמדתי להסתדר והתחלתי לסמוך על עצמי, לשמחתי זה קרה מהר מאוד, התחלתי לחפש את המקומות הנידחים ולהיות כמה שיותר עם המקומיים, לספוג כמה שיותר את המקום. אני מאמין שבהגעה למקום, צריך להכיל אותו ולא לצפות שהוא יכיל אותי. זה סוד קסמה של היציאה לדרך וסוד קסמו של המסע. התמורה היתה מאד גדולה. זכיתי גם לראות דברים מעניינים ונדירים.

הגעת הרבה פעמים למקומות שאפילו לא היו בתי הארחה, איך הסתדרת, האם זה לא שבר אותך?

לנתי בהרבה מקומות בדאבות, לפעמים באוהל, לפעמים בבתים של אנשים שהכרתי – זה המשמעות של לצאת לדרך: להתמסר לדרך – כשמוותרים על הנוחות, קורים הדברים הכי מעניינים והכי מרגשים, וזה מה שקורה כשמתמסרים לדרך. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים.

 

״כשמוותרים על הנוחות, קורים הדברים הכי מעניינים והכי מרגשים״
טקס יאג'נה, פולחן האש. צילם: יותם יעקבסון

 

פסטיבל קומבה מלה- אללהבד. צילם: יותם יעקבסון

 

למה דווקא הודו? טיול אחרי צבא?

נסעתי אמנם שנה אחרי השחרור משירות קבע, אבל הודו תמיד משכה אותי מהרבה בחינות, קשה להסביר למה, עולם חיות הבר, ההימאליה, התרבות, האסתטיקה האדריכלית והאומנות – כבר בתור ילד זה משך אותי. ואחרי השחרור החלטתי לנסוע לפגוש אותה.

אחת החוויות הקשות שאתה מתאר זה תאונת דרכים של אוטובוס שנסעת בו, ואתה מספר שכל אחד ניסה להימלט על נפשו מבלי שמישהו ניסה לעזור לפצועים, אלא להיפך לברוח מהר ככל האפשר, ורק אתה עצרת פיזית מכוניות שיפנו פצועים. איך אתה מסביר שמצד אחד יש בהם חמלה לחיות זערוריות, אבל לפעמים הם יכולים לקבל ילד קבצן למשל, בכזו שלוות נפש?

אני חושב שצריך להיזהר מכל דיבור על שלוות הנפש של ההודים, כמו בכל חברה אנושית גם הם חווים כעס, אכזבה, התלהבות, שנאה וחמדנות, גם אם הביטויים של רגשותיהם שונים. על אותו משקל אפשר להגיד, ורבים אכן אומרים, שההודים לא עצובים כשאדם מת, כי הם ממילא מאמינים בגלגול נשמות, כשבעצם מדובר בביטוי תרבותי אחר למצב רוח. מעבר לכך, אני חושב שהודו מקום שקשה לחיות בו וזה מסר שגם היה חשוב לי להעביר בספר. הודו היא גיהינום לרבים מאוד מתושביה. רציתי לשבור את התפיסה המעוותת והמחפיצה, משהו שהודו היא ממלכת השאנטי, הרוחניות והחמלה, כי יש בה בשפע גם את ההיפך – חומרנות, אלימות, רמאות וחוסר חמלה. כדי לשרוד צריך להילחם, לפעמים לדרוך על אחרים. בהודו התחרות רבה והשרידות קשה. זה מחייב רבים מתושביה להשכים בבוקר ולצאת למלחמה יומיומית קשה. זה מצב שבו החמלה, כמו גם שאר הרוח, קטנים. במקרה של התאונה שהזכרת, צריך לקחת בחשבון גם את תפישת טומאת הפרשות הגוף בכלל והפערים הבין-מעמדיים בפרט.  אנשים פשוט העדיפו לעצום עיניים ולדאוג לעצמם. לצערי, התופעה הזו נעשית רווחת יותר ויותר גם בישראל.

אתה עובר ממקום יוצא דופן אחד לשני- מקדש חולדות, מקדש לפגועי נפש, מקדש חצוב בהר- דברים שאפילו לא שמענו עליהם. זה נראה שאין סוף להודו?

נכון, באמת הודו לא ניתנת למיצוי. הודו גדולה, לא נגמרת. אני יכול לומר שאפילו אחרי 20 שנים של עבודה ומחקר- הודו עדיין לא ניתנת למיצוי.

 

מדד הזעפרן:

שווה בהחלפת ספר אחר: לגמרי, למרות שלא מוכר

משקל בתיק: יש קצת

הפרעת קשב וריכוז: מיועד לזמן רכבת או אוטובוס

 

הנקודה ההודית של הספר: מקדש קאילאסה באלורה. לפי תיאורו של יעקבסון מקום עוצר נשימה עם פסלים של האלים חצובים בתוך מערות וקירות.