כשרייצ'ל נתקעה עוד לילה נוסף ברישיקש, ללא חדר ומוצ'ילה ענקית על הגב, העומס והלחות הוליכו אותה לאיבוד...איך היא תצא מזה?? רייצ'ל ברינק ממשיכה ביומן המסע המרתק שלה, והפעם: הקסם של רישיקש
זה קרה בלילה האחרון שלי ברישיקש. חשבתי שאני אעזוב באותו הבוקר, אבל בגלל אי הבנה ביני לבין סוכן הנסיעות, נאלצתי לישון עוד לילה בעיר. הייתי צריכה למצוא גסטהאוס חדש- כי החדר הקודם שלי כבר הועבר למישהו אחר.
עברתי בין מקומות עם כל התיקים שלי על הגב, נעליים קשורות עליהם יחד עם מזרון יוגה גדול ומגושם. הלילה היה שיאו של פסיטבל הודי בן עשרה ימים, והעיר הייתה מפוצצת באנשים מכל מיני מקומות, הרחובות צפופים והגסטהאוסים מלאים. נזכרתי בחבר שפגשתי באותו השבוע, הוא טייל עם אמא שלו והייתה להם עוד מיטה בחדר. הגסטהאוס אמנם היה בצד השני של העיר, בראם ג'ולה הרחק מהתיירים, אבל אחרי הסתובבות אינסופית, החלטתי להתקשר אליו ולשאול אם אוכל לישון אצלם.
התחלתי את הדרך אליהם, שהייתה יחסית ארוכה עם כל הציוד עלי. לפחות ארבעים דקות הליכה, וזה עוד מבלי להתחשב בכמות האנשים המשוטטים ברחובות. בניסיון למצוא מונית או ריקשה, חציתי את הגשר המתנדנד, עמוס בהולכי רגל, פרות, קופים ואופנועים צופרים. היה חם, שלושים ומשהו מעלות עם כמעט מאה אחוז לחות, והתחלתי להרגיש עייפה מהעומס.
כשהגעתי לצד השני של הנהר הסתובבתי בין דוכנים, עמדות מוניות ונהגי ריקשה למיניהם. אף נהג לא היה מוכן לנסוע בעומס המטורף, ומצאתי את עצמי תקועה בין ההמונים. זה היה סופו של יום עמוס מאוד, ומתוך התסכול וחוסר האונים התיישבתי בצורה דרמטית על הכביש, התיקים זרוקים מאחוריי, ראשי בין הידיים. הרגשתי את הדמעות החמות מתחילות לזלוג באיטיות על פניי, כמו טיפות גשם בתחילת המונסון.
לפני שאפילו הספקתי לנגב אותן, שמעתי באנגלית קול של בחורה הודית צעירה. "היי, למה את יושבת שם לבד בוכה? מה קרה לך?" היא שאלה בבהלה. קמתי במבוכה- כבר עבר יותר מחודש מאז שהגעתי להודו, ואף פעם לא קרה מצב שהתפרקתי ככה בפומבי, גם בסיטואציות יותר מתסכלות. הסברתי לבחורה ושתי החברות שלה שעמדו לצידה, הבינו שהלכתי לאיבוד, ושאני מנסה להגיע לראם ג'ולה אבל עם מעט מאוד הצלחה. "חכי שניה" היא ענתה לי. חיכיתי בזמן שהיא שלפה טלפון מהכיס והתחילה לדבר בהינדית מהירה למישהו בצד השני של הקו. בינתיים ניגבתי את פניי וניסיתי לחייך טיפה, לנשום. היא הסתובבה אלי עם חיוך זוהר ואמרה בפשטות, כאילו הדבר היה הכי מובן מאליו, "בעוד כמה דקות חבר שלנו עם קטנוע יגיע לקחת אותך לאן שאת צריכה. את לא צריכה לדאוג!"
"מה?!" עניתי בתדהמה.
"זה מקסים מצידכן אבל אין צורך- אני אלך ברגל או אמצא מונית או…"ניסיתי להמשיך.
"לא," היא ענתה בעקשנות. "את האורחת שלנו כאן בהודו, ואנחנו רוצים שתהיה מאושרת".
הייתי בהלם- למה שהאנשים האלו יעשו דבר כזה בשבילי? מה עשיתי שהגיעה לי אדיבות כזו? מדריך יוגה ברישיקש אמר לי שאנחנו מקבלים בחזרה מהיקום בדיוק את מה שאנחנו נותנים לו. המילים האלו משום מה הדהדו לי בראש באותו הרגע.
לפני שעוד היה לי זמן להמשיך להפגין, הגיע בחור צעיר על קטנוע, לבוש בחולצה מכופתרת יפה. הנחתי שהוא סטודנט, או כבר עובד במשרד איפשהו.
"קחי את הדברים שלך ובואי!" הוא אמר עם חיוך עקום.
לרגע עלה בדעתי שמשהו רע עלול לקרות- האם הבחור הזה באמת יקח אותי לאן שאני צריכה? אבל החלטתי לנשום עמוק ולסמוך על עצמי, ועליתי על הקטנוע הקטן עם המוצ'ילה וכל שאר הציוד עליי. הבנות חייכו אלי וצעקו ברכות שלום, עד שכבר לא יכלתי לשמוע אותן מאחוריי.
לבחור הצעיר קראו ראג', והוא סיפר לי שהוא מסיים את השנה האחרונה שלו באוניברסיטה בדלהי. היה קשה לשמוע יותר מזה, במיוחד בזמן שנסענו מעל הגשר המתנדנד והעמוס באנשים, פרות ואופנועים אחרים. הגענו לצד השני והמשכנו לנסוע עוד כמה דקות, עד שהגענו לסמטאות השקטות של ראם ג'ולה הרחוקה. נסענו בין כל סמטה וסמטה בחושך, עד שמצאנו את הגסטהאוס של ידידי. ראג' עזר לי להוריד את הדברים וחייך אלי בפשטות, בכנות, כמו ילד קטן.
"אפשר לשלם לך? לתת לך משהו?" שאלתי אותו במבוכה. עדיין לא הצלחתי להבין למה מישהו יעזור לי בצורה כזאת ללא משהו בתמורה.
"מה פתאום! אין שום צורך. אני בסך הכל רוצה שתהיי מאושרת פה", הוא ענה עם אותו חיוך עקום ממקודם. חייכתי אליו בחזרה, הפעם בלי המבוכה, ואמרתי לו תודה, שוב ושוב ושוב עד שהוא עצר אותי בשביל להגיד שלום.
"להתראות!" הוא צעק, והסתובב לכיוון הכביש הראשי, עד שכבר לא ראיתי אותו בחושך המתגבר.
הייתי כל כך נרגשת באותה השנייה שהדבר היחיד שיכלתי לעשות, היה לצחוק ולבכות בו זמנית. היופי הבלתי יתואר בחיבורים האנושיים האלו היה כל כך חזק שזה סנוור אותי כאילו אני עומדת ממש מול השמש. לא יכולתי להפנים שיש אנשים כאלו טובים בעולם, שרק רוצים לעזור לאחרים, מבלי לקבל משהו בתמורה. זה היה הזוי מבחינתי, ולא הצלחתי לעכל באמת את מה שקרה בדקות האלו.
התקשרתי לידיד שלי בקומה למעלה, ועליתי את המדרגות עד לדלת הנכונה. שם הוא חיכה לי עם אמו שלו, זרועות פתוחים, מחכים לשמוע על הקסם שהתרחש שניות ספורות קודם לכן.
זה היה כמו להגיע הביתה אחרי מסע בלתי צפוי לכוכבים.