אראונד אנאפורנה

 

טרק אראונד אנאפורנה אפריל 2007 – יומן מסע אישי 

 

* היציאה לטרק

 

היום הראשון – מבסיסר לבולבולה

אני ודקלה יצאנו לטרק.  אוהד אמור היה לצאת איתנו אבל הבריז ברגע האחרון עקב מחלה. יומן המסע שלי מתחיל בנקודת ההתחלה של הטרק בבסיסר. אני ודקלה נסענו באוטובוס מבסיסר במשך 5 שעות וצעדנו כשעתיים וחצי לכיוון התחנה הבאה בכפר בולבולה.

התלווה אלינו פורטר מקסים בשם ראסם, ויותר מאוחר התגלה כי הוא הרבה יותר מסתם פורטר – הוא בן אדם מקסים, הוא אכפתי, יש לו שאיפות אבל הכסף הוא המכשול היחידי עבורו להשיג אותן. את ראסם הכרנו דרך סוכנות סויסה בפוקרה – הסוכנות שהיא הבית לכל הישראלים בנפאל. הסוכנות הבטיחה לנו את הפורטר הטוב ביותר ואכן קיבלנו אותו.

תוך כדי הטרק הבנתי כמה זה חשוב שיש איתך מישהו שמוביל אותך, עוזר לך להבין את המקומיים ונותן לך בטחון.

כשהגענו לבולבולה הכרנו בגסט האוס מלא ישראלים, שיחקנו איתם קלפים, אכלנו ארוחת ערב טובה ובקיצור היה ממש נחמד.

 

היום השני

לעומת היום הראשון, היום השני היה די קשה – הרבה עליות והליכה אינטנסיבית במשך כ- 6 שעות, החום מקשה והיו רגעים לא קלים שבהם אתה תוהה אם תוכל להמשיך או אם בכלל אתה רוצה להמשיך. כמובן שבערב מרגישים כמו שבר כלי וכל הגוף כואב, במיוחד לאור העובדה שאני ודקלה סחבנו תיק מספיק כבד חוץ מהתיק שהפורטר סחב.

לאחר דרך קשה חצינו גשר והגענו לגסט האוס. בגסט האוס היו הישראלים שהכרנו ועד כמה תיירים מגרמניה, ארה"ב וקוריאה. מכיוון שכולם השתכנו באותו גסט האוס והגיעו לפנינו, דקלה ואני נאלצנו לישון בגסט האוס הסמוך. החדר שקיבלנו נראה כמו צינוק בבית סוהר – קירות רעועים מעץ, מיטה צרה וקשה כמו אבן ותקרה מאולתרת מבד. החדר היה סמוך לשירותים ולאמבטיה, לא ממש אמבטיה אלא ברז שמתקלחים בעזרתו עם דליים בקיצור hot backet. הרצפה מטונפת ויש ריח של שתן ואת כל זה מריחים מהחדר.

אחרי שהגענו לחדר דקלה ואני רצינו לשבת עם כל החברים שהכרנו כדי לאכול איתם ביחד ארוחת ערב אבל מסתבר שבהרים יש חוק לא כתוב שאתה חייב להזמין אוכל ושתייה רק בגסט האוס שבו אתה ישן אחרת אתה יכול להסתבך עם המקומיים. ראסם הפורטר סיפר לנו שפעם הוא ליווה 4 מטיילים שישנו באיזה גסט האוס והזמינו אוכל מגסט האוס אחר ולכן בעל הגסט האוס רצה לקנוס אותם ב- 500 רופי (שזה המון ללינה בהרים). המטיילים לא הסכימו לשלם ואז בעל הגסט האוס ארגן אנשים מהכפר שיחטיפו להם מכות. בסוף הם מצאו את עצמם בבי"ח וכמובן שילמו את הקנס.

בלילה כמובן שלא נרדמתי כמו שצריך – המיטה היתה כל כך קשה וצרה שכל הלילה חלמתי חלומות רעים והתעוררתי כל הזמן.

 

היום השלישי

 

בבוקר התעוררתי והרגשתי שגופי סחוט כמו שמרטוט והיתה לי מיגרנה רצינית. בלית ברירה יצאתי ליום השלישי לכיוון הכפר טל. ברגע שיצאנו מהגסט האוס עלינו עלייה ממש קשה ובגלל שלא הרגשתי טוב דקלה נתנה לי יד וסחבה אותי כל העלייה. מסתבר שחיכו לנו לפחות עוד 3 עליות קשות בהמשך.

מאוחר יותר ראסם לקח במבוק והכין לי ולדקלה מקלות הליכה. המקלות ממש עזרו והקלו בעליות ובירידות. כל פעם כשהייתה עלייה קשה הדופק שלי עלה ולעיתים הרגשתי שקשה לי לנשום ואוטומטית האטתי את קצב ההליכה לקצב של צב, פחות או יותר.

ראסם הלך כל הזמן מאחורי ודאג לי. פורטרים אחרים לפעמים הולכים בקצב שלהם ולא עם הקבוצה שאיתם, אבל ראסם היה מאוד אכפתי.

בסוף היום היתה אחת העליות הקשות ביותר לכיוון הכפר טל, שבו נבלה את הלילה. אבל זה השתלם כי הגענו לכפר מגניב ששכן ליד אגם במיקום ממש רומנטי.

איתרנו את הגסט האוס שבו ישנים כל האנשים שהכרנו בטרק ומצאנו את עצמנו כפיצוי ללילה הקודם באחלה גסט האוס קצת בסגנון של צימר. לא היה חשמל ולכן הדלקנו נרות. המקלחת עם הוט באקט. בערב ישבנו כולם לאכול וקשקשנו.

מחר אמור להיות מסלול קל של 5 שעות אז נראה לי שיהיה ממש סבבה.

סה"כ עם כל הקושי החוויה שווה את זה ואני מתה כבר להיות בפס (פס= הנקודה הגבוהה ביותר בשרשרת הרים שמגיעים אליה בטרק והיא למעשה שיאו של הטרק).

שכחתי לספר סיפור עצוב שסיפר לי ראסם: הוא סיפר לי שהיה מאוהב בבחורה נפאלית לפני כ- 3 שנים והם רצו להתחתן, אבל שניהם השתייכו לקסטות שונות ולכן ההורים שלהם אסרו עליהם להתחתן. ההורים של החברה שלו ייעדו לה חתן אחר והיא היתה כל כך שבורה שהיא תלתה את עצמה עם חבל והתאבדה. הסיפור הזה ממש זעזע אותי והייתי ממש עצובה כשהוא סיפר לי.

ראסם אמר שהיום כבר אין משמעות לקסטות כמו בעבר. ראסם סיפר לי גם שהוא מאוד רוצה להגיע לישראל ולעבוד שם – הוא לא מפונק, הוא מוכן לעבוד בכל עבודה שיציעו לו אבל אין לו מספיק כסף לקנות כרטיס טיסה ולשלם עבור ויזה. כאב לי הלב כשהוא סיפר לי את זה. הוא גם אמר שהוא אוכל כל היום רק דאל באט (אוכל מקומי שהוא אורז עם עדשים והוא יחסית זול) כי זה המאכל הכי זול והכי משביע ואין לו כסף לקנות עוד מנות אוכל.

מדהים כמה כסף הוא משמעותי עבור המקומיים בנפאל, והוא זה שמפריד בינם לבין החלומות הכל כך פשוטים שלהם. זה נותן פרספקטיבה אחרת במיוחד עבורנו שחיים במדינה קפיטליסטית.

 

היום הרביעי

 

טרק מ- tal ל- Danaygu, לא כתבתי.

 

היום החמישי

 

היום עבר היום החמישי של הטרק. אני שוכבת במיטה בגסט האוס ממש חמוד, אחלה חדר. בעל הגסט האוס דאג לנו גם לשמיכות פוך. למעשה זה חדר חדש לגמרי ואנחנו חונכות אותו לראשונה. אני נמצאת בכפר שנקרא chame שנמצא בגובה 2670 מ’. מפה אנחנו נתחיל לטפס בגבהים עד שנגיע לפס. בעל הגסט האוס ממש מצחיק והתברר שהוא ליידי בוי. בהתחלה הוא עשה רושם של בן אדם נחמד אבל בסוף התגלה שהוא לא כזה נחמד ורוצה כסף על כל דבר.

נמצאת פה גם חבורה של ישראלים. ישבנו כולם לאכול ארוחת שישי ביחד – כולם אכלו את האוכל המקומי (דאל באט) ואני ודקלה הזמנו משהו אחר. אכלתי תפו"א עם ירקות וקינחתי בפודינג שוקולד. אחד הישראלים, המבוגר שבהם, התנהג ממש לא יפה לבעל הגסט האוס והתחיל להתווכח איתו על המחיר של הדייסה שהוא רצה להזמין בבוקר והוא אמר לו: "אני משלם לך כסף ואתה צריך לעשות מה שאני מבקש". בעל הגסט האוס התעצבן ואמר לנו שהוא לא נחמד. פלא שמגרשים את הישראלים בהרבה מקומות, זה בדיוק נובע מהתנהגות כזאת.

אח"כ הלכנו לבקר את זוג האמריקאים שהכרנו – ג’סי וטיילור בגסט האוס שבו הם השתכנו ועכשיו אני במיטה.

ג’סי וטיילור ממש חמודים אבל הם ילדים (בני 21) כשהם מדברים ביניהם מרגישים את ההבדל בינינו לביניהם בסוג התקשורת ובדברים שמעניינים אותם ואותנו, אבל כשכולנו יושבים ביחד, מדברים ומשחקים ובייחוד בגלל המכנה המשותף של הטרק זה מרגיש ממש סבבה איתם.

דרך אגב, היום היה לי ממש כיף בטרק!!! אני חושבת שזה היום הראשון שממש נהניתי ולא סבלתי. לשמחתי, נראה לי שהרגליים כבר מתחילות להתרגל לעומס בעליות. המקל שראסם הכין לי מבמבוק גם עוזר, הדופק משתפר ובכלל אני נעשית חזקה מיום ליום. האוויר צלול, הנוף מדהים – נוף של הרים מושלגים וזה פשוט שווה את זה.

אתמול היה טרק קצר של 5 שעות, בדומה להיום. מחר אנחנו מטרקים ל- Pisang.

 

היום השישי (יום שבת) – Pisang

 

היום הגענו לכפר בשם פיסנג. אנחנו ישנות בבקתה מעץ ומהחלון משקיף נוף מדהים של ההרים המושלגים. יש פה עוד בקתות ונמצאים פה כל מיני תיירים אירופאים, בעיקר זוגות. התקלחתי עם הוט באקט אז היה סבבה. ממש ממש קר פה, מתחילים להרגיש את ניחוח ההרים. הדרך היום היתה לא קלה עם לא מעט עליות, אחד הימים היותר קשים של הטרק. ראסם אמר שמחר יהיה יותר קל ומ- Manang ועד הפס יתחיל להיות קשה.

בצהריים אכלנו במסעדה ובדרך פגשנו 2 ישראליות שראינו בתחילת הטרק והן אמרו שהספיק להן והן לא ממשיכות אלא חוזרות בטיסה וממשיכות שוב להודו. חשבתי לעצמי כמה חבל לצעוד כל כך הרבה ולא להגיע לפחות לפס. אני מקווה שאני אכן ארגיש טוב ולא אחלה במחלת גבהים כדי שאוכל לסיים את כל הטרק. ראסם אמר שאחרי הפס זה ממש קל.

אני ודקלה חשבנו להמשיך לטרק נוסף (פונהיל ו- ABC) אחרי שנסיים את האנפורנה אבל כבר נראה לגבי זה. במידה ונמשיך רצוף זה אמור להיות טרק של 27 יום.

היום בדרך ראינו נפאלי שמחזיק תינוקת חמודה והתינוקת לא הפסיקה לבכות כי אמא שלה היתה במורד ההר. דקלה לא יכלה לשמוע את התינוקת בוכה אז היא החזיקה אותה והתינוקת הפסיקה לבכות. אח"כ אני החזקתי אותה והיא היתה כזאת מתוקה. זה הזכיר לי כמה אני מתגעגעת לאחיין המתוק שלי וקצת העציב אותי שכשאחזור לארץ הוא יהיה כבר בן שנתיים והוא לא יכיר אותי.

עכשיו אני שוכבת במיטה בגסט האוס, דקלה מנמנמת. עוד מעט אני אקרא קצת או אקשיב לאם פי 3 ויותר מאוחר נקום לארוחת ערב.

 

Manang גובה 3540 מ’

 

היום יום שני, ערב פסח, ואני נמצאת במאננג. הגענו למאננג אתמול אחה"צ.

מאננג זה כפר שממוקם בגובה די גבוה ומבעד לגסט האוס נשקף נוף מדהים של הרים מושלגים. ההגעה לפה ארכה כ- 5 שעות שהסתיימו בעלייה שבסופה הגענו לאזור הגסט האוסים.

ממש נהניתי מהשהייה פה, זה היה די נחמד לנוח ולא לעשות כלום במשך יום אחד אחרי ימים שלמים של הליכה מאומצת (מאננג זה מקום שממליצים לנוח בו יום נוסף כדי להתרגל לגובה).

היום הלכנו לאגם שנמצא פה באזור וישבנו לנו קצת בשמש. יש כאלה שהלכו לאגם קפוא שנמצא במרחק של כשעתיים-שלוש טיפוס. בהתחלה גם אנחנו תכננו ללכת לאגם הזה אבל אני שמחה שירדנו מהרעיון. אני ודקלה ישנות בגסט האוס שרוב השוהים בו הם בריטים. הכרנו כמה בריטים חמודים וקשקשנו איתם אתמול בארוחת הערב. בגסט האוס הסמוך שוהים רוב הישראלים.

היום חגגנו עם כל הישראלים ערב פסח ביחד והיה ממש נחמד. היינו מלא ישראלים סביב שולחן ארוך, ברכנו, שרנו וקינחתי במנה ענקית של בורגר צמחוני.

שמעתי שבקטמנדו בנפאל נרשמו לסדר כ- 7,000 ישראלים, הרבה מהם דחו את היציאה לטרק כדי לעשות שם את הסדר.

היום היינו פה בהרצאה על מחלת גבהים, הסבירו לנו מה הסימפטומים למחלה ואיך מתמודדים איתה. מחר אנחנו יוצאות לדרך לכיוון Yak Kalka, מקווה שנעבור בשלום את הגבהים.

 

Yak Khalka + Throng Phedi

 

אתמול הגענו לכפר בשם "יק קלקה". היתה הליכה של כ- 5 שעות – בהתחלה היה קצת קשה ואח"כ ממש סבבה. מתחילים להרגיש כיצד הגובה משפיע על הנשימה – כל עלייה ולו הקטנה ביותר מאיצה את הדופק ברמות מטורפות ודורשת מאמץ נשימתי רב. בדרך פגשנו זוג ישראלים חמוד שראינו בסדר, נועם וחמו. חמו היא בחורה מקסימה שהתחילה את הטיול עם חברה, אח"כ הם התפצלו ואז היא הכירה את נועם בהודו. הם עשו ביחד טיול אופנועים ומאז הם מטיילים ביחד 4 חודשים, כמה רומנטי. חשבתי שיהיה ממש כיף אם גם אני אכיר מישהו שייקח אותי על האופנוע ונטייל ביחד ברחבי הודו.

בכל אופן, אחרי ההליכה דקלה ואני עצרנו ביק קלקה בהמלצת ראסם והזוג המשיך לכפר הבא Letdar. באותו גסט האוס ישנו גם חבורת הבריטים שהכרנו במאננג.

 

פאדי –

היום כשהלכנו הרגשנו את הקיפאון קרב ובא, אנחנו בגובה של 4450 מ’ וזה מטורף!!!

לדקלה היה ממש קשה והיא חטפה מיגרנה אז ראסם עזר לה וסחב לה את התיק.

עצרנו בכפר הקרוב "פדי" למרות שתכננו להמשיך לכפר הבא High Camp כיוון שדקלה לא הרגישה טוב. נראה לי שהיא חטפה מחלת גבהים אבל אני מקווה שזה לא רציני.

חשבתי מה יקרה אם דקלה לא תוכל להמשיך, והאמת שאני עדיין לא יודעת אבל אם זה יקרה יש מצב שגם אני לא אמשיך. יש רגעים שנראה לי שהטרק ממצה את עצמו, בעיקר בהרים זה מתסכל כי קר וההליכה ממש קשה ומגיעים לגסט האוס ואז אותה רוטינה של לאכול ולשחק קלפים.

החלק הכיפי זה שמכירים הרבה אנשים. היום הכרנו בחדר אוכל זוג יפהפה – בחורה אנגלייה ובחור קולומביאני. היא צלמת והוא צייר. הם הכירו בפריז והם מטיילים ביחד כבר 6 חודשים. הם היו בהודו ונפאל זה התחנה האחרונה שלהם. שניהם יפי תואר, לה קוראים ג’ילי ולו פרנססקו.

זהו, עכשיו אני שוכבת במיטה וקצת נחה. אני מקווה שדקלה תרגיש טוב יותר ושנוכל להמשיך את הטרק כמתוכנן. אני כבר מתה להיות אחרי הפס!

 

הפס ( Throng La ) גובה 5416 מ’

 

לפני שהגענו לפס, המשכנו מפדי לכיוון High Camp. דקלה כבר הרגישה יותר טוב אז יכולנו להמשיך. יש כאלה שמתחילים את ההליכה לכיוון הפס מפדי אבל זה הרבה יותר קשה כי מפדי יש עלייה של כ- 3 שעות לכיוון היי קמפ. למזלי, הפורטר שלנו כבר צפה שיהיה לנו קשה ולכן הציע שנשאר בהיי קמפ ונצא משם.

בהיי קמפ היה ממש קפוא והחדר עלה יחסית יקר (200 רופי) והאוכל היה לא משהו. מצאנו את עצמנו משחקים קלפים כל היום – בעיקר cheated, יניב ורמי. פגשנו גם את ג’סי וטיילור ואת הזוג המקסים מאנגליה וקולומביה.

למחרת, קמנו ב- 4 בבוקר והתארגנו לקראת היציאה לפס. לבשתי מלא שכבות מעליי כי היה קפוא, כולל הציוד שקניתי נגד שלג. עד שהתארגנו ואכלנו ארוחת בוקר היה כבר 05:30 ולכן התחלנו ללכת בדיוק בשעות הקפאון. ראסם אומר שעדיף להתחיל ללכת יותר מוקדם כי פחות קר. ה תחלה היתה איומה – צעדנו בשלג וכל הגוף שלי קפא עד שלא הרגשתי שום תחושה בכפות הרגליים והידיים. באיזשהו שלב פשוט נפלתי על השלג והתחלתי לבכות מחוסר אונים ופשוט רציתי לחזור חזרה. גם דקלה היתה קפואה אבל הציעה שנמשיך. כמה דקות אח"כ התחילה לבצבץ השמש וזה קצת עודד אותי ונתן לי תקווה להמשיך. הדרך לפס ארכה כ- 5 שעות, יש כאלה שמצליחים לעשות את זה ב-2-3 שעות. היה לי ממש קשה והייתי צריכה לעצור אחרי כל עלייה. ראסם לקח את 2 התיקים שלנו בנוסף לתיק הגדול שהוא סוחב. היה לי קשה בעיקר כי לא הצלחתי לנשום. בגובה כזה אחוז החמצן מגיע לכ- 50 אחוז וזה משליך על הנשימות ועל הדופק, שהופכים להיות מואצים. בנוסף, התחלתי להרגיש כאבים קלים בחזה והיתה לי תחושה שעוד שנייה אני עומדת לחטוף התקף לב. ראסם אמר לי שאין לי מה לדאוג ושלכולם קשה לנשום ואין לי מחלת גבהים.

סמכתי עליו והמשכתי באטיות עד שסוף סוף עשיתי את זה והגעתי לפס! התחושה היתה מדהימה ומסביבי היו פסגות מושלגות. כן, הגעתי לפסגה!!!. שמחתי כל כך שעשיתי את זה.

דרך אגב, בדרך לפסגה היתה לי אפשרות לקחת יק (חיית שלגים) וככה לא הייתי צריכה לצעוד אבל המחיר היה מטורף ולכן ויתרתי. כמו"כ רציתי לעשות את זה בעצמי עם 2 הרגליים. יש 2 בנות ישראליות שלקחו יק והן שילמו כל אחת 5,000 רופי (500 ₪ שזה נחשב יחסית יקר) והן גם קפאו מקור על היק. שמחתי שלא עשיתי את זה.

בכל אופן, אחרי הפס המשיך להיות קשה והיתה ירידה ארוכה. במקום 4 שעות, הירידה לקחה לנו המון שעות והגענו לכפר הבא "מוקטינט" קרוב ל- 20:00. את סוף הדרך עשינו בחשיכה. הפנס ראש שלי הציל אותנו והאיר לנו את הדרך. עצרנו בגסט האוס מגניב עם אחלה חדרים. כולם כבר הקדימו אותנו והגיעו הרבה לפנינו. עשיתי מקלחת קצרה ונחתי לישון.

 

מוקטינט

 

היום התעוררנו בכיף והחלטנו להישאר פה עוד יום. אני ממש שמחה שלקחנו לנו יום לנוח. עשינו גם מלא כביסה שהצטברה לנו. חוץ מאיתנו, נשארו גם עוד ישראלים בגסט האוס והיה לנו ממש נחמד. עוד מעט אני אזמין לי ארוחת צהריים, נראה לי שאני אלך על יק סיזלר (מחבת לוהטת עם רצועות של סטייק יק – אותה חיית שלגים שעירה, מסתבר שהיא ממש טעימה).

מחר אנחנו ממשיכות לג’ומסום.

הגסט האוס שאנחנו שוהות בו נקרא "בוב מרלי" ומנגנים שם אחלה מוסיקה, בעיקר רוק קלאסי (פינק פלויד, דאיר סטריט וכו’).

כולם הגיעו לגסט האוס הזה – גם הישראלים וגם הגרמנים. פגשנו בגסט האוס בחור אוסטרי די מוזר. הוא בחור נאה עם זקן עבה והוא סיפר לנו שבאוסטריה הוא חי כבר 6 שנים בתוך van ונודד בדרכים. אין לו עבודה קבועה ורק מידי פעם הוא עובד עם ילדים ממשפחות הרוסות והוא ממש לא מבין איך בן אדם יכול לעבוד כל יום 8-9 שעות בשביל כלום.

השאיפות שלו מאוד פשוטות ובסיסיות, הוא צריך רק כסף כדי להתקיים. הוא לא מבין במחשבים ולא צופה בטלוויזיה. לפני נפאל הוא היה בהודו, התרועע שם עם מקומיים וישן במערות. חשבתי שהוא היה צריך להיוולד בתקופה של האדם הקדמון.

האוכל בגסט האוס היה פיצוץ – אחרי הסיזלר בצהריים הזמנתי בערב מנה מקסיקנית של בוריטו ממולא בשעועית, פטריות וירקות.

בגסט האוס אחת העובדות היתה ממש מצחיקה. קראנו לה sister, היתה לה אנגלית מצחיקה וכל פעם כששאלתי אותה אם יש לי מים חמים להתקלח היא אמרה לי תכנסי ואחרי דקה היא היתה מכבה את הכפתור שמחמם את המים, ככה היא היתה עושה לכולם. אם זה לא היה מצחיק זה היה ממש עצוב כי זה לא נחמד להיכנס למקלחת אחרי יום ארוך ולקפוא מקור.

 

הדרך לג’ומסום (גובה 2720 מ’)

 

היום יצאנו מהגסט האוס בסביבות 9-9:30 בבוקר וצעדנו לכיוון ג’ומסום. הדרך היתה שטוחה ועם ירידות. לא קשה במיוחד, אבל היתה רוח חזקה וסופת חול והיה ממש קשה ללכת כי צעדנו נגד כיוון הרוח והחול נכנס לתוך העיניים. כמו"כ הרגליים שלי עדיין כאבו, כנראה שעדיין לא התאוששתי מהפס. כשנכנסנו לג’ומסום ציפתה לנו הליכה של עוד כחצי שעה בתוך ג’ומסום. מסתבר שג’ומסום היא עיר הבירה של מוסטנג וזה מקום יחסית גדול.

היום הגענו לגסט האוס משפחתי מעולה אחרי שלא היה מקום בכל האחרים. המקלחת פה היתה מעולה! גם אסתטית וגם מים רותחים סוף סוף. יש לנו פה אפילו "שירות חדרים" ומביאים לנו מה שאנחנו מבקשים עד לחדר. עוד שעה אנחנו יורדות לארוחת ערב. אני כבר מחכה להגיע לפוקרה ולהנות מהשאנטי, ללכת בערב ל"ביזי בי" בקיצור לנוח.

 

היום הגעתי להחלטה שאני בטוח לא אמשיך לטרק לפונהיל, נראה לי שהספיקה לי פיזית כל ההליכה המאומצת ופונהיל זה עוד יומיים-שלושה של טיפוס. אני אנסה למצוא אנשים שחוזרים ל- Benny ואצטרף אליהם ואז אני אחכה לדקלה בפוקרה.

הבנתי שצריך לקחת 2 ג’יפים ועוד אוטובוס כדי להגיע לפוקרה. דקלה אמרה שהיא בטוח ממשיכה לפונהיל.

 

Larjung

 

כן! זה אוטוטו נגמר ואז אני שוב בפוקרה בחזרה לציוויליזציה. מג’ומסום המשכנו ללארגו’נג – הדרך היתה ממש קרה ובחצי הדרך התחיל לרדת מבול. באמצע עצרנו בגסט האוס נחמד שמנוהל ע"י הולנדי שהתחתן עם נפאלית. היינו נשארים לישון שם בכיף אבל ראסם אמר שעדיף להמשיך כדי שתהיה לנו פחות הליכה למחרת.

באותו יום אני לא יודעת מהיכן קיבלתי אנרגיות אבל הלכתי הכי מהר שהלכתי עד עכשיו בטרק ואפילו דקלה לא יכלה להדביק את הקצב – היא וראסם לא הפסיקו לצחוק על זה ולהגיד שהם לא מאמינים איך אני פתאום כמעט רצה.

כשהגענו ללארג’ונג, בשיא המבול, הגסט האוס לא היה משהו – חדר שנראה כמו מחסן ולא היה סמפטי לישון בו, אבל כמובן שמרוב העייפות ברגע שמכבים את האור ישר נרדמים וזה כבר לא משנה איפה ישנים. בגסט האוס פגשנו זוג חמוד מקרית אתא – אפי ומורן – הוא שוטר במחלקת ההגירה והיא סטודנטית ועובדת כעיתונאית מתחילה. קשקשנו איתם, שיחקנו קלפים ולמחרת הלכנו איתם חלק מהדרך ליעד הבא – ג’אזה.

פגשנו בדרך גם את זוג האמריקאים ג’סי וטיילור.

בצהריים התפצלנו מאפי ומורן והחלטנו שאנחנו צריכים להדביק את הקצב. הדרך היתה ממש יפה עם נוף משולב של הרים והרבה ירוק. בסוף הדרך כבר התחלתי ממש להרגיש את הרגליים ובעיקר את העומס בכפות הרגליים ואיכשהו נגררתי מאחור.

הגענו לגסט האוס בשם "מוסטנג" – מקום נחמד יחסית לאתמול רק שלא היו מים חמים.

אנחנו נמצאים כאן עם הזוג ג’סי וטיילור. מחר אנחנו סוף סוף מגיעים לטטופני (= מעיינות חמים) ומחרתיים אני מתחילה לחזור לכיוון פוקרה.

 

הדרך חזרה מ- Benny  לפוקרה

 

הדרך לטטופני היתה ארוכה – בדרך הלכנו עם זוג הישראלים אפי ומורן, ומורן כנראה מתחה את הרצועה מאחורי הברך ולכן היה לה קשה ללכת. אני הלכתי עם אפי ומורן גם כי התחשק לי ללכת לאט ולהנות מהנוף, ודקלה לעומת זאת טסה קדימה עם ראסם.

בצהריים ישבנו לאכול במסעדה נחמדה ששוכנת למרגלות מפל מדהים. אכלתי אנצ’ילדה שזו מנה מקסיקנית, ומסתבר שאכלתי יותר מידי כי אח"כ הרגשתי מפוצצת והיה לי קשה ללכת.

באמצע הדרך דקלה התעצבנה והציעה שנתפצל מאפי ומורן.

הייתי בלבטים כי לא רציתי להשאיר את מורן מאחור ולהמשיך אבל דקלה לחצה עליי וזה המחיר כשהולכים עם אותו פורטר, אתה תלוי בפרטנר שלך. בסוף בלית ברירה המשכתי עם דקלה לטטופני ובסוף היום כדי להירגע טבלנו במעיינות החמים.

את הדרך חזרה מטטופני לפוקרה עשיתי לבד. דקלה המשיכה עם ראסם לפונהיל ואני הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת פיזית ומנטלית להמשיך לטפס.

התחלתי לצעוד עם 2 בחורים ישראלים שהכרתי בטרק. שניהם חברו לבחור יפני ועוד איזה תייר אירופאי וביחד התחלנו לצעוד מטטפוני לכיוון בני. בהתחלה עוד הצלחתי לעמוד בקצב שלהם ובשלב מסוים כבר לא יכולתי כי הם ממש דהרו.

פתאום פגשתי 2 גברים שאחד מהם היה חברותי במיוחד קראו לו ויל, ולשני קראו פרנסואה. ויל הוא עיתונאי בריטי שעובר עבור עיתון בריטי בבנגקוק, ופרנסואה הוא מהנדס מקנדה. כשחלפתי על פניהם ויל התחיל לדבר איתי ושאל אותי אם אני רוצה לחלוק איתם מונית מבני לפוקרה במקום האוטובוס שנוסע 5 שעות. אח"כ ויל גילה לי שהוא הציע לי לחלוק איתם מונית כי אני ישראלית והישראלים יודעים להתמקח על המחיר. כמה משעשע!

בדרך לבני עצרנו המון, גם בגלל שיירות החמורים הרבות (יותר נכון mules שזה חמורים גדולים יותר שהם הכלאה בין חמור לסוס) וגם בגלל פיצוצים יזומים של דינאמיט שנועדו לפנות את הדרך. בזמן הפיצוצים התחבאנו באיזה מבנה קטן ושם פגשתי את ולריה.

ולריה היא בחורה צ’יליאנית שגרה ולומדת בברלין. אני וולריה ממש התחברנו ונדמה שהיא תפסה את מקומה של דקלה בקלות. בתום הטרק ולריה ואני נשארנו חברות וטיילנו ביחד בפוקרה יחד עם פרנסואה ועוד 2 גברים דנים שהיא הכירה בטרק.

  וכאן מגיע לסיומו טרק בן 17 ימים…כמו שאומרים חזרתי עייפה אך מרוצה J

משם כמובן טרקתי עוד קצת בהודו אבל אף טרק לא השתווה מבחינת האינטנסיביות שלו לטרק הזה שאני לא אשכח כל חיי…

מקווה שנהניתם!