כמה פעמים צריך לנסוע להודו עד שהיא תפסיק להפתיע אותך?אחרי חמש פעמים במקום הזה שהיה לי לבית, בפנים, בהרגשה, חשבתי שכבר לא יכול לקרות משהו שישאיר אותי מופתעת. אחרי חמש פעמים, אתה יודע בדיוק לאן אתה הולך, איפה לישון, איפה לאכול, איפה הפאב המגניב, איפה החנות הזולה, איפה קונים כרטיסים לאוטובוס במחיר סביר... אבל הודו היא כמו בית ספר ענק של היקום- בכל ביקור בה יש שיעור אחר שעליך ללמוד. בכל רגע קורה לך משהו, מבחוץ ומבפנים.
Categories
הודו השישית שלי- ישראלה גזית, יוני 2007
כמה פעמים צריך לנסוע להודו עד שהיא תפסיק להפתיע אותך?
אחרי חמש פעמים במקום הזה שהיה לי לבית, בפנים, בהרגשה, חשבתי שכבר לא יכול לקרות משהו שישאיר אותי מופתעת. אחרי חמש פעמים, אתה יודע בדיוק לאן אתה הולך, איפה לישון, איפה לאכול, איפה הפאב המגניב, איפה החנות הזולה, איפה קונים כרטיסים לאוטובוס במחיר סביר… אבל הודו היא כמו בית ספר ענק של היקום- בכל ביקור בה יש שיעור אחר שעליך ללמוד. בכל רגע קורה לך משהו, מבחוץ ומבפנים.
עברה שנה מאז שחזרתי מהודו בפעם האחרונה. אחרי כמה חודשים בהודו, סרי לנקה והמלדיביים, חזרתי ביום הראשון של מלחמת לבנון השנייה. אני עוד זוכרת את עצמי בשעה הראשונה בארץ, נוסעת ברכבת מנתב"ג לחיפה, שזופה משמש נהדרת במלדיביים הקסומים, עם תיק תרמילאים משופשף, מהרהרת איפה הייתי רק לפני כמה שעות ואיפה אני עכשיו… את ההרהורים קטעה שיחת טלפון שניהלה חיילת לידי- היא אמרה משהו על קטיושות בכרמיאל. היה לי נראה לי הזוי. חשבתי שזו עוד שיחה מוגזמת ששומעים תמיד ברכבות ובאוטובוסים. בבודהיזם אומרים שהדברים הם לעולם מה שהם נראים… לא ידעתי שקטיושות בכרמיאל הם המציאות החדשה כאן.
בבית של אחותי בצפון, כשהקירות המערביים רעדו בגלל הקטיושות בחיפה, והמזרחיים- בגלל הטילים בעפולה- הבנתי שיש פה מלחמה אמיתית. מחופים לבנים של אלף ומאה איים, ים טורקיז ושייקים צבעוניים- חזרתי לשבויים, להפצצות, להרוגים- לפחד ואימה.
כבר התרגלתי לתקופת ההסתגלות הזו, שיש עם כל חזרה לארץ, הקשיים להסתגל שוב לשגרה… אבל לחזור מחופשה קסומה על אי בודד לתוך מערבולת של אימה ומוות… זה כבר משהו אחר לגמרי.
אבל "בזכות" המלחמה הזו, לא יכולתי להרשות לעצמי להתפנק ולשקוע בקשיים שלי עם החזרה לארץ. דברים חשובים יותר קרו פה. אנשים נהרגו מדי יום, בתים נהרסו, משפחות שלמות ברחו מהצפון. הפחד הזה וסכנת החיים חזרה לרחובות שלי, שהתרוקנו בבת אחת מהזיכרונות המתוקים על הטיול.
ואז הזמן, כמו שרק הזמן יודע, חלף ועבר ואילץ אותנו להתרגל להכל. חודשים חלפו והנה אני כבר שנה בארץ. שנה שבה הצלחתי, בלי כוונה, להרגיע את הדאגות הפולניות של משפחתי- שכרתי דירה במרכז והתחייבתי לשנה, מה ששכנע את אמא שלי שלא אסע שוב לכמה חודשים "לחפש את עצמי" (משום מה, אצלנו זה לא מושג חיובי), מצאתי עבודה טובה (הראשונה בחיי שאני אוהבת- וזה לא דבר מובן מאליו), גררתי מינוס כמו כל ישראלי ממוצע… אפשר לומר- סוג של נורמאליות.
אבל אז התקרב חודש יוני. יום הולדתו של ה.ה. קרמאפה כבר בפתח, גם יום הולדתו של ה.ה. הדאלאי לאמה וזה היה מבחינתי הזמן לשוב למקלוד גאנג’. אפשר לומר- לשוב הביתה, להמשיך ללמוד, לחוות, לנשום אויר מוכר וטוב…
ביקשתי חופשה של שבועיים מהעבודה והתחלתי בהכנות לנסיעה שהיו בעיקר הכנות מנטאליות. לנסיעה של שבועיים, כך חשבתי, אסע עם תיק קטן. מה כבר צריך…? ידעתי שאנחת בדלהי לפנות בוקר ומיד באותו היום, בשעה 18:00 לערך, אסע למקלוד. הזמנתי כבר מהארץ כרטיס לאוטובוס מדלהי למקלוד באמצעות סוכנות הנסיעות "טיבט טורס" שבמג’נו קטילה, המושבה הטיבטית בדלהי (צ’רינג- wongdenhouse@hotmail.com) ואז אשהה שבועיים במקלוד… אז כמה דברים כבר צריך לקחת?
אז זהו ש… בדלפקי הרישום לטיסה, המשקל הראה שהתיק שלי שוקל הרבה-יותר-מדי ותיק הגב שאמור להיות עד 7 ק"ג, שוקל 11…
לא, לא לקחתי יותר מדי בגדים ונעליים (טוב, אולי קצת יותר מדי), אבל לקחתי איתי 15 אלבומים עם תמונות של טיבט, שהכנתי לחבריי במקלוד שברחו ממולדתם ואינם יכולים לשוב אליה. אבסורד הוא שאנחנו יכולים לנסוע לשם בחופשיות, והם שנולדו שם והשאירו שם את יקיריהם- מסתובבים בעולם כפליטים חסרי כל מבלי כל אפשרות לשוב ולראות את ביתם, את הכפר בו גדלו, את משפחותיהם…
לתמונות מטיבט, צירפתי גם כמה מצגות מרגשות על גבי דיסקים שערכתי במחשב במשך שלושה שבועות, וכמה תמונות מההפגנה לשחרור הפנצ’ן לאמה- הפגנה שנערכה בת"א ואורגנה ע"י יטי"ב- ארגון ידידי טיבט בישראל. היה לי חשוב שהם ייראו שאכפת לנו, שיש פה אנשים שרואים סבל של אחרים- ולא נשארים אדישים. עושים מעשה.
רוב האנשים לא יודעים דבר על הכיבוש הסיני ועל השואה הטיבטית. המעטים שיודעים, לא יודעים הכל…
הפנצ’ן לאמה, הוא הסמכות הרוחנית השנייה במסדר הגלוק, לאחר ה.ה. הדאלאי לאמה.
בבודהיזם הטיבטי קיימים ארבעה מסדרים, אפשר לומר- ארבעה זרמים, אשר המבדיל ביניהם הוא דרך הלימוד, לא התכנים. ארבעת האסכולות הן: גלוק, קאגיו, סאקייה ונינגמה. בראש מסדר הגלוק (המכונה גם "הכובעים הצהובים"), עומד ה.ה. הדאלאי לאמה על כל גלגוליו. ה.ה. הדאלאי לאמה ה- 14, דהיינו גלגולו ה- 14, טנזין גייצו (אוקיינוס של חוכמה) הוא גם המנהיג המדיני/פוליטי של העם הטיבטי, מאז שסין כבשה את טיבט באכזריות בשנת 1950, תוך כדי רצח המוני של למעלה ממיליון בני אדם חפים מפשע והשמדת אלפי מנזרים ומקדשים.
בשנת 1989 נפטר הפנצ’ן לאמה העשירי, אשר היה הלאמה הבכיר היחיד שהחליט להישאר בטיבט לאחר הכיבוש. הוא אומנם נכלא מספר שנים בכלא הסיני, אבל שיתף פעולה עם המשטר הקומוניסטי מתוך כוונה להשפיע יותר מבפנים על החופש הדתי והתרבותי בטיבט. בשנותיו האחרונות הוא דיבר יותר ויותר כנגד הכיבוש הסיני וישנן חשדות כי מותו של היה טבעי.
זמן קצר לאחר מותו, החלו החיפושים אחרי התגלמותו האחת-עשרה. הסינים התעקשו כי התגלמותו תימצא בסין או בטיבט הכבושה.
מכיוון שבאופן מסורתי, הפנצ’ן לאמה הוא הקובע בנוגע לזהותו של ה.ה. הדאלאי לאמה חדש, ולהפך, חששו הטיבטים שבאמצעות הפנצ’ן לאמה המזויף שתכפה עליהם סין, תתערב המעצמה הקומוניסטית האכזרית בבחירת הדאלאי לאמה הבא ותמנה מישהו מטעמה, מה שיהווה מכה אנושה לאחדות הטיבטית ולמאבק לשחרור טיבט.
מסיבה זו, דרשו הטיבטים כי החיפוש ייערך בדרכים המסורתיות, כמו שימוש באוראקלים, דרכי חיזוי שונות, ובחינת היכרות של המועמד עם חפציו של המנוח.
בסופו של דבר גובשה רשימת מועמדים סופית ומתוכה, ביום 15.4.95, הכיר ה.ה. הדאלאי לאמה בגדהון צ’וקי ניימה כהתגלמותו ה- 11 של הפנצ’ן לאמה, שהיה בן שש באותה העת.
שלושה ימים לאחר מכן, נעלם הפנצ’ן לאמה עם בני משפחתו וסין הודיעה כי הם מוחזקים במעצר למען ביטחונם האישי…
בנובמבר 1995, זמן קצר לאחר שהעלימה את הפנצ’ן לאמה, הודיעה סין הקומוניסטית והאתיאיסטית על מינוי פנצ’ן לאמה מטעמה. בשל חשיבותו הדתית של הפנצ’ן לאמה מקווים הסינים להשתמש במנהיג כדי לקבל תמיכה לשלטון הכיבוש שלהם בטיבט. באפריל 2006 הוא החל לערוך טקסים שונים ברחבי טיבט, והטיבטים מכנים אותו "הפנצ’ן זומה" – הפנצ’ן המזויף.
מאז ועד היום, ועל אף לחץ בינלאומי רב, סירבה סין לאפשר לנציגי האו"ם וארגונים שונים לבקר את הפנצ’ן לאמה, ולוודא את שלומו, בטענה שהוא מנהל חיים רגילים ולא מעוניין שיפריעו לו. מקום הימצאו לא נודע, והסברה היא שהוא מוחזק במעצר בית, אם הוא עדיין בחיים.
באוקטובר 99′ דיווחה סוכנות ידיעות מחתרתית בסין כי הפנצ’ן לאמה נהרג בכלא לאנז’או וגופתו נשרפה. עדי ראייה דיווחו כי הגופה דמתה לתמונותיו של הפנצ’ן לאמה. סין הכחישה את הטענות ובשיחה עם שר החוץ הבריטי חודש לאחר מכן נטען כי הילד עודנו בחיים ולא נגרם לו נזק. באפריל 2007 ציין הפנצ’ן לאמה את יום-הולדתו ה-18 במקום לא ידוע. עדיין, התצלום היחידי שלו הוא מגיל שש. ביום זה, נערכו הפגנות רבות ברחבי העולם וגם בישראל, כאמור.
ההפגנה יצאה מכיכר רבין בת"א לכיוון שגרירות סין שרח’ בן יהודה. צעדנו שם מס’ ישראלים, פעילים ביטי"ב, וכשלושים טיבטים אשר נמצאים בארץ במסגרת פרויקט השתלמות. לא היינו נאיביים- ידענו כולנו שהצעדה הזו לא תביא לשחרור טיבט או לשחרורו של הפנצ’ן לאמה. אבל מצד שני, לא יכולנו להישאר אדישים, לשבת בבית ולא לעשות דבר. יותר משזה השפיע על עובדי השגרירות הסינית, שצפו עלינו מהחלון וצילמו אותנו כאקט של הרתעה- זה השפיע עלינו. וגם היה חשוב להראות לטיבטים שהם לא לבד בסבל שלהם. שהם לא לבד במאבק שלהם.
עוד על הפנצ’ן לאמה באתר יטי"ב –
http://www.tibet.org.il/contest.php?did=11
ישנן סיבות רבות למה הודו, בתחושותיי, היא בייתי, וברור כבר, כי לעם הטיבטי ולבודהיזם יש חלק ניכר בכך. בשלב זה, רבים שואלים אותי- למה טיבט? למה דווקא הם? למה לעזור לטיבטים? ובכן, יש כ"כ הרבה תשובות לזה אבל הראשונה היא פשוטה- למה לא בעצם??
ילד רעב הוא ילד רעב, לא? סבל הוא סבל, וזה לא משנה איזה דם זורם בעורקיך.
נראה אתכם אומרים לילד טיבטי שנאלץ לברוח ממולדתו ללא משפחתו, להודו הזרה, לבדו, במשך 3 חודשים ברגל בהימלאיה המושלגת, עם נעליים שחוקות שהשלג חודר אליהן, בגדים דקים שלא מחממים, מן הסתם, במינוס של 20 מעלות ויותר, פצעי קור ורעב משתק- שהסבל שלו פחות חשוב כי "עניי עירך קודמים"…
ילד. לא בחור אחרי צבא שנסע לטייל בהודו וכל העתיד לפניו. לא בחור שקנה ציוד משובח לטרק בהימלאיה. לא כפית חימום ולא גזיה, לא תיק תרמילאים מרופד לגב, לא כפפות או כובע מיוחד, לא שק שינה בשש מאות ש"ח, לא משקפי שמש, לא "מנה חמה", ולא MP3…
רק תיק קטן ובלוי עם קצת לחם או אורז שאמורים להספיק לכמה חודשים. הרבה כאב, רעב, געגועים ופחד- כי אולי עוד היום יירו בו הסינים. ואם יצליח להגיע בחיים לנפאל- אז אולי לא יכירו בו כפליט, ואם כן- אז אולי לא ישרוד את הדרך להודו… וכשיגיע להודו- ממה יחיה?
תקראו לי יפת-נפש (שאגב, בעיניי זו מחמאה), תקראו לי איך שבא לכם…. סבל הוא סבל. מי כמונו, העם היהודי יודע זאת. אבל יותר ממני, היטיב להתייחס לכך נחי אלון מארגון ידידי טיבט בישראל ואני ממליצה בחום לקרוא את דבריו באתר הבית של יטי"ב http://www.tibet.org.il/organization.php.
בעניין זה אני תמיד נזכרת במורה שלי להיסטוריה, אי שם בכתה ח’ או ט’ שהקריאה לנו את השיר הבא, של מרטין נימולר שנחקק בתודעתי (וזה הזמן להודות לה):
"בהתחלה הם באו לקחת את היהודים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי יהודי.
אז הם באו לקחת את הקומוניסטים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי קומוניסט.
אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.
ואז הם באו לקחת אותי,
ולא נשאר עוד איש,
שיוכל להרים את קולו למעני".
מי ייתן ונהיה תמיד בצד שיכול לעזור, ולא בצד שזקוק לעזרה.
אז… טיסה קצרה לעמאן (אגב, אין צורך לחכות שם בתור לביקורת הדרכונים, תעברו ישר לשער העלייה למטוס) והנה אחרי כשבע שעות, בהן עברי לידר שר לי לאוזן "עוד כמה שעות את חוזרת הביתה…. את חוזרת אליו…." אני שוב בדלהי. שנה שלמה דמיינתי את הרגעים האלו. מונית לפאהאר גאנג’ ב- 250 רופי, פרות ברחובות, זיהום אויר, הודים מתקלחים עם צינור ברחוב… בפעם הראשונה זה נראה מבחיל ומבהיל ורוצים לחזור מיד לארץ, אבל בפעם השישית- לא רק שזה לא מעורר בך את התחושות האלו, אתה אפילו כבר לא רואה את זה… אתה יודע שהודו היא הרבה יותר מהתדמית שלה.זה כמו שתייר שמגיע בפעם הראשונה לארץ נקלע לשוק הכרמל… לצעקות, ללכלוך, לזיהום האוויר… הוא לא יודע על הגליל הירוק, על השקט השלו של רמת הגולן, הוא לא יודע כמה יפה הכנרת, כמה קסום הנגב והמדבר…
כל מה שהוא רואה בהתחלה זה כאוס והרבה ילדים בני 18 במדים.
אז שוב אני בהארי ראמה, שוב חדר עלוב לכמה שעות, שוב שלט ענק של "שמעון פלאפל"… אחח… אין כמו לחזור הביתה. אחרי התארגנות קלה, נסעתי למג’נו קטילה ופגשתי את צ’רינג המקסים שנתן לי את כרטיס הנסיעה למקלוד. הפעם, כיון שרכשתי את הכרטיס אצלו ולא במיין באזאר, מצאתי את עצמי לבד, בלי תיירים מערביים, באוטובוס מלא בטיבטים. סיטואציה ששאבה אותי ישר להרגשה שאני חלק מהם. מקומית. בכלל, הנסיעה הזו הייתה שונה מהיתר. לא היה בי את הצורך לשלוף את המצלמה כל ארבע דקות ולהנציח… לא היה בי חשש לנסוע לבד באוטובוסים מקומיים. מספר המילים שלמדתי בהינדית ובטיבטית עזרו לי להתחבב על המקומיים ולהרגיש שגם אם בדרכון שלי כתוב "ישראל", אני בעצם, כל כולי בהוויה אחרת.
הגעתי למקלוד בשבע בבוקר, אחרי נסיעה של למעלה מ- 12 שעות. הפעם, רציתי ללכת לגסט האוס אחר, אחד שעוד לא הייתי בו, אולי כדי לנסות מקום אנרגטי חדש. אחרי ניסיון אחד גיליתי שה"אום הוטל" מלא ולא היה לי כוח לחפש חדר פנוי במקומות חדשים. הלכתי ישר לגסט האוס הישן והטוב שלי שנמצא בסמוך למרכז הפליטים הטיבטי ב- Jogibara Road. המשפחה ההודית המקסימה קיבלה אותי שוב בחום וקיבלתי את החדר הסמוך לזה שהיה לי לפני שנה. חדר יחיד עולה 150 רופי ללילה וחדר זוגי 200-250, מים חמים כמובן ומרפסת ענקית עם נוף קסום- דרך נפלאה להתחיל כל בוקר…
דבר ראשון שרציתי לעשות אחרי מקלחת יסודית שהורידה את דלהי ממני, זה לנסוע לגיוטו- מנזר גלוק והאוניברסיטה ללימודי טנטרה, בו שוהה ה.ה. קרמאפה, ראש מסדר הקארמה קאגיו בבודהיזם הטיבטי- המורה שלי.
בשנת 1981 נפטר ה.ה. קרמאפה ה- 16, Rangjung Rigpe Dorje בארה"ב. בעת כזו, יש תפקיד חשוב ל"ארבעת הבנים" שלו להמשיך ולהחזיק את השושלת ולסייע במציאתו של הגלגול החדש. "ארבעת בניו" של ה.ה. קרמאפה הם- תאי סיטו רינפוצ’ה, גיילצ’אב רינפוצה, ג’מגונג קונגטרול רינפוצה ושאמאר רינפוצה (רינפוצה הוא כינוי למורה יקר).
בדר"כ, לפני מותו, משאיר כל לאמה בכיר וגם כמובן ה.ה. קרמאפה, מכתב ובו הוראות או רמזים לגבי מיקום הולדתו הבא. זוהי אחת היכולות המדהימות של הלאמות הבכירים, שלא לומר- Living Buddha, לשלוט על הגלגול הבא שלהם, על מועד הלידה והמקום. יכולות אלו נגזרות מן היכולת לשלוט על התודעה במקום שהיא תשלוט עלינו…
לאחר מותו של ה.ה. קרמאפה ה- 16, לא נמצא מכתב שכזה ובמשך מספר שנים לא חלה התקדמות במציאת התגלמותו החדשה של ה.ה. קרמאפה בגוף אדם. הלחץ למציאתו גבר והתקיימו מספר פגישות בנושא. באחת מהן, שלף טאי סיטו רינפוצה קמע שקיבל מס’ שנים לפני כן מה.ה. קרמאפה ה- 16 וכשפתח אותו לראשונה, גילה כי מדובר במכתב ובו רמזים המנבאים את מקום היוולדו של ה.ה. קרמאפה ה- 17. לשאמאר רינפוצ’ה היו ספקות בעניין.
טאי סיטו רינפוצ’ה ארגן משלחת שתצא לטיבט ותבדוק ילד אשר מתאים לרמזים במכתב. ג’מגונג קונגטרול רינפוצ’ה שהיה במשלחת זו, נהרג בדרכו למשימה. יש הטוענים כי מדובר בתאונת דרכים מקרית. יש הטוענים שלא.
לאחר שמשלחת נוספת פגשה בילד, אישר ה.ה. הדאלאי לאמה כי Ogyen Trinley Dorje הוא ה.ה. קרמאפה ה- 17. שאמאר רינפוצ’ה החליט, לעומת זאת, להמרות את פיו של ה.ה. הדאלאי לאמה- הסמכות הרוחנית העליונה, ומינה בעצמו נזיר אחר כקרמאפה ויצר בכך פילוג בקהילה הטיבטית, דבר שנחשב למעשה חמור ביותר ובעל השלכות קארמתיות שליליות, חמורות ביותר.
ה.ה. קרמאפה ה- 17 ברח באופן חשאי מטיבט להודו, עקב הכיבוש הסיני והסכנה לחייו. מאז הוא שוהה במקלוד גאנג’, כיון שנאסר עליו להגיע למנזרו רומטק שבסיקים (מזרח הודו) עקב הנסיבות הפוליטיות שנוצרו.
זה המקום להמליץ בחום על שני ספרים נהדרים שמגוללים את הסיפור המדהים הזה, ספרים שהשאירו אותי המומה ונרגשת וכמובן עם ידע רב-
Wrestling Dragon/ Gabi Maher
The Dance Of 17 Lives/ Mick Brown
בספרים אלו ניתן ללמוד על הדרך בה מצאו את התגלמותו ה- 17 של ה.ה. קרמאפה, על החיזיון שנגלה לעיני ה.ה. הדאלאי לאמה לגבי מיקומו של הנער, על פלאי הטבע שהתרחשו, על בריחתו החשאית להודו עקב הכיבוש הסיני והסכנה לחייו, ועל חייו כבודהה, בגוף של נער צעיר במקלוד גאנג’. ישנם גם מספר אתרי אינטרנט בהם ניתן ללמוד על הנושא המרתק הזה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Karmapa
http://en.wikipedia.org/wiki/Ogyen_Trinley_Dorje
סרטים קצרים בנושא, ניתן למצוא באתר הבא:
http://www.youtube.com/watch?v=Phqkds-HxlQ
אז… יצאתי מהגסט האוס נרגשת, שוב יומי הראשון במקלוד… אבל לא יכולתי להתקדם ברחוב. כל רגע פגשתי במישהו אחר, בחבר, במכר, בבחור ההודי המקסים מהאינטרנט הכתום, בייאשי- בעל המסעדה הטיבטית Peace Cafe, באמא של לובסאנג שכמעט שברה לי את המשקפיים בחיבוק סוער, בסבא של צ’ואין (ידיד טיבטי שפעיל בארגון הסטודנטים לשחרור טיבט-http://www.studentsforafreetibet.org/) שהזיל דמעה כאשר הבאתי לו את אלבום התמונות מטיבט, בדיקי- אישיות מדהימה, חברה ומורה (בעלת המסעדה הכי טובה במקלוד, אוכל טיבטי ואיטלקי משובח- Kokonor בבאגסו-רוד), בביני המתוק שהכרתי לפני שנתיים ופתאום נכנס לחיי, בסונאם, בומסאנג, שדה, סובו- שלקח אותי לפני שנתיים על האופנוע שלו לאיזה "אגם קטן" (פי 3 מהכנרת) במרחק של "רק חצי שעה נסיעה" (שעתיים וחצי), ביאנגבום (האקס הילדותי), במוכר המומו בפינת הרחוב, במלצר ההודי מ- Ashuka (חומוס טוב), במוכרים הקשמיריים עם חנויות המגניבות שלהם, בצוות של מלון Mount View, במורות של ביה"ס יונגלינג בו התנדבתי, בכמה ילדים משם (שמתקשים לבטא את שמי הארוך וצועקים לי ברחוב "מיס אלה"), בלאמו מבית הקפה המקסים ועוד ועוד…
וכולם חיבקו וכולם שאלו מתי הגעתי בחזרה, ואיפה הייתי כל הזמן הזה, וכמה זמן אשאר הפעם ו…
תגידו לי אתם אם זה לא בית.
אחרי קבלת הפנים החמה הזו, עליתי על האוטובוס המקומי ממקלוד לדהרמסלה, נסיעה של כעשרים דקות ב- 7 רופי. הפעם, אם כבר בית- אין מקום להתפנק במוניות ספיישל. מהתחנה המרכזית של דהרמסלה, לקחתי אוטובוס נוסף לגיוטו ב- 5 רופי ו… הנה, עוד כעשרים דקות-חצי שעה אני שם…
כמה פעמים במהלך השנה הזו, בזמן הנסיעה לעבודה או בבית, עצמתי עיניים ודמיינתי את הרגעים האלו…את עצמי שם… יורדת מהאוטובוס ליד המנזר היפה הזה, הצבוע בגוונים של צהוב-שמנת ובורדו… עולה במדרגות כשממולי המקדש ומעליו שמיים בהירים ועננים שצוירו ע"י מכחול… עולה לאט, לאט… מתרגשת…
ועכשיו אני כאן.
המנזר ריק מתיירים ומערביים, ואני מקווה עכשיו שאזכה לראות אותו. את ה.ה. קרמאפה. הסיבה שבגללה חזרתי.
בינתיים עשיתי כמה סיבובים מסביב למקדש, מה שנקרא "קורה"- פעולה שמטהרת את הקארמה השלילית.
קארמה היא חוק טבע, עיקרון של סיבה ותוצאה. לא מדובר בשכר ועונש- כפי שרבים מפרשים בטעות וגם לא בגישה שעל פיה "הכל קבוע מראש". להיפך, קארמה היא פעולה, כלומר- איננו קורבנות של מצב מסוים. יש ביכולתנו לשנות את החיים, כאן ועכשיו, מבלי להתחנן לאיזה אל רחום שיושיע אותנו.
כאשר אנו חווים שמחה או כאב, עלינו לחפש את ההסבר לכך בתוכנו. כאשר אנחנו לוקחים אחריות על הקארמה שלנו, על החיים שלנו, אנחנו יכולים לבצע את השינוי. אם אנחנו תולים את האושר שלנו באחר, או מאשימים אותו בסבל שלנו- הרי שהכוח אצלו, לא אצלנו… ואז מה? נהיה תלויים בו? לקחת אחריות משמע לקחת את הכוח לידיים שלנו ולשלוט על החיים. מישהו פעם אמר שרק דגים מתים שוחים עם הזרם… לקחת אחריות זה לזרום רק כשאנחנו רוצים, כשזה טוב לנו.
הקארמה היא פעולה שמניבה תוצאה בהתאם, כלומר- כל הפעולות שלנו, ובכלל זה מעשים, דיבור ומחשבה (Body Speech Mind), יניבו את הפרי המתאים. פעולה חיובית תניב תוצאה חיובית ופעולה שלילית תניב תוצאה שלילית.
המונח קארמה גם יכול להסביר דבר שכולנו תוהים לגביו- כיצד אנשים טובים סובלים וכיצד אנשים "רעים" מאושרים? ההסבר לכך, עפ"י הבודהיזם, הוא שתוצאת הפעולות שלנו וההשלכות שלהן, יכולות לבוא לידי ביטוי גם בחיים אחרים. כלומר, ייתכן כי סבל שנגרם לנו כעת, הוא תוצאה של פעולה שלילית מחיים קודמים שלנו. ואם אינכם רואים פירות למעשיכם החיוביים בחיים אלו- ייתכן שתראו אותם בגלגול הבא.
כל עוד שאדם נשאר במעגל החיים, מעגל הסבל של מוות ולידה מחדש (מעגל הסמסרה) הוא ימשיך ליצור קארמה. הדרך לצאת מהמעגל? הארה. לחיות עפ"י הדהרמה, לימוד ותרגול בודהיזם.
כדי שפעולה תהיה בעלת השפעה קארמתית מלאה, צריכים להתקיים ארבעה תנאים:
כוונה לבצע את הפעולה
התכוננות לביצוע הפעולה
ביצוע הפעולה
שביעות רצון מביצועה
לא כל הפעולות לא נחלקות באופן חד משמעי לשליליות או לחיוביות. כלומר, כדי שפעולה תחשב לשלילית לגמרי, על כל ארבעת התנאים להתקיים. הכוונה היא בין החשובות, לדוגמא-
רופא עומד לנתח חולה. הוא מתכונן לביצוע הניתוח, מכין את המכשירים ובכלל זה סכין הניתוחים, מבצע את הניתוח. בסופו של דבר, הניתוח כושל והחולה נפטר.
במקרה השני, אדם מתכנן לרצוח מישהו. הוא מתכונן, מכין את הסכין, דוקר… והאדם מת.
בשני המקרים, מדובר על אנשים אשר התכוננו, הכינו את הסכין, ביצעו את הפעולה ובשני המקרים- אדם מת. ההבדל הברור הוא, שהמקרה הראשון היה מתוך כוונה להציל חיים, והמקרה השני- לקחת חיים. לפיכך, ברור כי התוצאה הקארמתית של שתי הפעולות תהיה שונה לחלוטין. גם תוצאה של דיבור שלילי, שקר למשל- תלויה בכוונה. לאמירת שקר מתוך כוונה לפגוע ולאמירת שקר מתוך כוונה שלא לפגוע בזולת- יש תוצאות שונות.
קארמה שלילית ניתן לטהר באמצעות חרטה- לא רגשי אשם, כי אם חרטה שנובעת מהכרה בנזק שגרמה הפעולה השלילית. גם פעולה נגדית (כלומר, פעולה חיובית נגדית, מדיטציה להיטהרות וכד’) והחלטה שלא לחזור על הפעולה השלילית בעתיד, מטהרת קארמה שלילית.
קורה- הקפת המקום המקודש, הינה אחת הפעולות לטיהור קארמה שלילית.
בגיוטו פגשתי כמה נזירים שהכרתי בביקוריי הקודמים וגם חברות נפש שהחליטו לחיות שם, לחיות את הבודהיזם, מחשבה שחלפה בי לא אחת…
על החוויות החזקות שחוויתי שם עם ה.ה. קרמאפה, לא אספר כאן. לפעמים, דברים מאבדים מכוחם כשמספרים עליהם, וממילא זה עניין סובייקטיבי של אמונה/ידיעה.
בין הגיחות לגיוטו ועד אירועי יום ההולדת, ביקרתי במקדש של ה.ה. הדאלאי לאמה, בו נערכו תפילות מיוחדות לקראת יום הולדתו ה- 72 (6 ביולי) ,ביליתי את זמני עם החברים המקומיים בקאנא נירוונה- פאב שבו בכל יום שני מתקיימות הופעות של תיירים מזדמנים. בינתיים גם התקיים טקס פרסי המוסיקה הטיבטית שנערך ב- Tipa, ביליתי בבית הקפה האופנתי Moonpick שבו יש את הקפוצ’ינו והלאטה הכי טובים בעיר וב… לא מעט זמן בחנויות ספרים. לצערי, הספרים הבודהיסטיים הטובים, המקוריים, לא תורגמו עדיין לעברית, ואלו שתורגמו- עובדו באופן כזה שהקריאה תהיה קלה למערביים, דבר שהרס, לטעמי, את הטקסטים המקוריים… סוג של "בודהיזם לייט למערביים".
בכל אופן, הימים עברו להם, מזג האוויר היה חם וגשום, כמו שאופייני לעונת המונסונים שם, וב- 25.6, יום לפני יום ההולדת החלטתי שאני לא יכולה לדחות יותר את ההתמודדות עם הבירוקרטיה ההודית, והגיע הזמן לבקש את האישור לצלם את יום הולדתו של ה.ה. קרמאפה במקדש. זכרתי שבשנה שעברה, יום ההולדת היה אירוע המוני עם מאות, אולי אלפי אנשים, ורק בודדים אשר דאגו לכך מראש- קיבלו אישור לצלם את היום המיוחד הזה.
השוטר ההודי בגיוטו, הסביר לי שעליי לפנות למשטרה בדהרמסלה לצורך קבלת האישור. שם הפנו אותי למשטרת התיירים, שמסיבה לא ברורה, ממוקמת באיזה חור בעיר. שם, הסבירו לי שעליי לקבל אישור מ"הנהלת המנזר" ורק אז לחזור אליהם….
טרטורים כאלו, בין משטרה אחת לשנייה ולמנזר, נסיעות באוטובוסים מקומיים מוזנחים, כשמזג האוויר חם, לח וגשום- יכולים להוציא אותי משלוותי, עם כל התרגולים הבודהיסטיים על חמלה וסובלנות…
בחוסר ברירה נסעתי שוב למנזר וביקשתי אישור לצלם. היה לי ברור שהדברים לא יהיו פשוטים ושיהיה עליי להתעקש על כך, שלא לומר- להלחם. אחד הנזירים מצוות המקום, המכונה בחבר’ה שלנו "הנזיר הגבוה" טען שהדבר בלתי אפשרי, שהרבה רוצים לצלם, שהשנה יום ההולדת יהיה אירוע קטן וצנוע בניגוד לשנה שעברה… ובקיצור- בעגה ישראלית: אין מצב. זה היה הסימן בשבילי להתחיל לגלות עקשנות. לא וויתרתי וביקשתי שיבדוק "למעלה". שנינו ידענו שאני מדברת על ה.ה. קרמאפה, ושנינו ידענו שהוא יאשר. למעשה, הוא כבר אישר, אבל הנזיר הגבוה לא ידע את זה.
הנזיר עוד גמגם משהו שאי אפשר אבל אני בפשטות חזרתי על דבריי ושלחתי אותו לבדוק "למעלה". הוא ביקש שאמתין. לא חשבתי לעשות משהו אחר.
לאחר מספר דקות הוא חזר ואמר שבודקים את זה אבל מי שיכול לאשר יגיע רק עוד שלוש שעות… השעה הייתה כבר אחת בצהריים, ולא היה לי הרבה זמן מכיוון שעם האישור הזה עוד הייתי צריכה לנסוע למשטרה, שמשרדיה נסגרים בשעה חמש אחה"צ, ומי יודע כמה זמן יהיה עליי להמתין שם… אבל אמרתי לו בשלווה שאין שום בעיה ואמתין כמה שצריך. אם זה מבחן נחישות- אני לא מתכוונת להיכשל בו.
אחרי כעשר דקות הגיע המתורגמן של ה.ה. קרמאפה שנאם בפניי למה ומדוע לא אוכל לקבל אישור לצלם. פה כבר החלטתי לשנות כיוון- הודעתי לו חגיגית שאני לא עוד תיירת מזדמנת, שבאתי במיוחד ליום ההולדת ושאני לא מתכוונת ללכת בלי האישור הזה או לחזור לארץ בלי תמונות מיום ההולדת. בינינו… ידעתי שאישור כזה יאפשר לי להתקרב לה.ה. קרמאפה בלי הגבלה ובלי בעיות מצד המשטרה והמאבטחים שלו. ביקשתי גם ממנו שיבדוק "למעלה".
אחרי כמה דקות נוספות של המתנה מורטת עצבים, הוא חזר אליי עם אישור רשמי מודפס וחותמת עגולה-אדומה, המאשר לי לצלם. כוחן של עקשנות ואמונה, הא?
יצאתי מהמנזר, לחוצה וממהרת להגיע לתחנת המשטרה. האוטובוס לא מגיע. אני בלחץ של זמן וחם לי…. אוי כמה שחם לי…
פתאום יוצא ג’יפ כסוף מהמנזר ועוצר לידי. נפתח החלון ו… הנזיר הגבוה שסירב לעזור לי מציע לי טרמפ למקלוד. אירוני. אני מוצאת את עצמי, לא בפעם הראשונה יש לומר, בג’יפ עם שלושה נזירים טיבטים המקורבים לה.ה. קרמאפה. אבל בניגוד לשאר הפעמים, הייתה לי תחושה מוזרה בג’יפ הזה.
הייתה בו איזו אנרגיה אחרת.
בכל אופן, לא רק שהם לקחו אותי למקלוד, הם לקחו אותי עד לתחנת המשטרה שכאמור- ממוקמת בסוף העולם שמאלה. לולא הטרמפ הזה, לא הייתי מגיעה בזמן לתחנת המשטרה.
אגב- הרכב…? בדיעבד התברר לי שזה הג’יפ האישי של ה.ה. קרמאפה.
גם סידר לי אישור וגם סידר לי טרמפ.
למחרת התעוררתי בחמש בבוקר. ידעתי, שעל אף שאומרים לכולם שהאירוע הצנוע מתחיל בתשע בבוקר- היום הזה יתחיל עוד הרבה לפני… נהג מונית הודי הסכים לשבור את שביתת המוניות ולקח אותי לגיוטו. בשש כבר הייתי שם.
בשעה זו, היו במקדש ה.ה. קרמאפה ונזירים בלבד. הייתה אווירת חג ושוב הייתי המערבית היחידה שם. נכנסתי בשלווה עם האישור ובמשך כל היום, במשך כל התפילות, הטקסים, השירה, הברכות, המחוות והמנחות- הייתי בסביבתו הקרובה של ה.ה. קרמאפה.
בשעה תשע לערך כבר הגיעו מקומיים ומערביים. תיירים כמעט שלא מגיעים ביום הזה לגיוטו, רק מערביים שלומדים בודהיזם. בצהריים הוגשה ארוחה חגיגית לכולם. התור היה ארוך מאוד. ארוך מדי. החלטתי לוותר והלכתי לשבת בצל, ליד מגורי הנזירים. פתאום יוצא המתורגמן, זה שלא רצה לעזור לי עם האישור והזמין אותי לאכול איתם בפנים. בזמן שכל המקומיים והמערביים עומדים בתור ואוכלים בחוץ, על הדשא, אני מצאתי את עצמי יושבת בחדר אוכל עם נזירים… זו תמונה לאמא.
כשהתיישבתי לאכול, ניגש אליי נזיר אחד ואמר לי שהוא מכיר אותי. מסתבר שהוא ראה את אלבום התמונות מטיבט שהבאתי לסבא של צ’ואין. הנזיר הציג את עצמו בלחיצת יד חמה ואמר ששמו וון באגדרו. ידעתי מי הוא. וון באגדרו כתב ספרים רבים על הכיבוש הסיני, כשאת המפורסם שבהם קניתי רק כמה ימים לפני כן- Hell On Earth, ספר על האסירים הפוליטיים הטיבטיים, שעדיין רבים מהם כלואים בסין, תוך עינויים קשים של גוף ונפש.
http://freetibetworldbikeride.com/bagdro.htm
מה זה אסיר פוליטי במובן הזה? אם אתה תייר מערבי בטיבט, תדבר על שחרורה, תניף את הדגל או שתמצא ברשותך תמונה של ה.ה. הדאלאי לאמה- תעצר ולאחר חקירה דרמתית תגורש מיידית מסין ולעולם לא תוכל לשוב אליה, מה שנקרא "רשימה שחורה"… כמו שקרה לכמה אמריקאים שהפגינו לאחרונה בהר האוורסט נגד האולימפיאדה בבייגי’ן עקב האכזריות הסינית (מצ"ב קישור לידיעה).
http://www.tibet.org.il/contest.php?aid=009bb402d61235399d6e32a5041bff7f&did=9
אבל אם אתה טיבטי- זה כבר סיפור אחר… זה יכול להתחיל בכליאה, עינויים, שוקים חשמליים וזה יכול להסתיים במכות רצח. כל מה שמוח אנושי אכזר יכול להמציא.
באותם הרגעים, שמחתי להכיר אותו ואין ספק שהארוחה הפכה להיות מעניינת יותר, מרגשת יותר ובעלת ערך מוסף.
לאחר מספר שעות הסתיים היום המיוחד הזה וכולם התפזרו. רק אני ושלושת החברות- א’ מפולין, י’ מסלובניה, י’ מישראל ואני נשארנו שם. אומנם אנחנו עוד לא בודהה, אבל בהחלט הרגשנו כמו ארבעת הבנות של ה.ה. קרמאפה, בייחוד לאור כל מה שקרה לנו שם איתו ובזכותו- דברים שהשתיקה יפה להם…
למחרת היום, החלטתי לבקש פגישה אישית עם ה.ה. קרמאפה. הפעם היחידה שפגשתי בו באופן אישי הייתה בנובמבר 06′ כאשר לקחתי איתו Refuge- מקלט או מפלט.
בקשת המקלט, כך אומרים, היא ההבדל בין המחפש לבין הבודהיסט. היא יוצרת הרמוניה בין האדם לנתיב ולדרך, וזאת ע"י אמון מלא בעקרונות הבודהיזם. המאמין הבודהיסטי מבקש מקלט ב"שלושת האבנים היקרות"- בודהה, דהרמה וסנגהה.
בודהה- הבודהה אינו רק האדם, סידהרתא גאוטמה שקיימוני בודהה, האדם המואר, אלא כל הבודהות הקיימים. הוא המורה, אשר התגבר על כל המכשולים בדרך הרוחנית ובכלל זה האשליה שבאמונה בקיומו של "אני" עצמאי נפרד, התמודדות עם רגשות שליליים, הבנת הארעיות, הריקות והמוות. הוא מייצג את העצמי המושלם, אדם שהגיע להארה וחצה את הגשר שבין הפוטנציאל למימוש, בין טבע הבודהה שקיים בכולנו למצב אמיתי של בודהות.
דהרמה- אם בודהה הוא המורה, הרי שדהרמה היא התורה, הדרך להארה. בכלל זה- טקסטים, תפילות, מדיטציות וכללים של "עשה ואל תעשה", שתמציתם היא להימנע מלפגוע בזולת, בכל דרך שהיא, ולעזור לו להשיג את אושרו.
סנגהה- הסנגהה היא הקהילה הבודהיסטית והסביבה אשר תומכת בבודהיסט בדרכו.
הלוקח מקלט בבודהה, מתחייב למעשה שלא לקחת מקלט באלוהים אחרים, במורה אחר.
הלוקח מקלט בדהרמה מתחייב להימנע מגרימת סבל לאחר (לא רק רצח או הריגת בע"ח, גם שקרים, גניבה, רכילות, אלימות מילולית וכד’) ומתחייב לעשות כל שביכולתו לעזור לאושרם של אחרים. הלוקח מקלט בסנגהה, שם את מבטחו בקהילה גדולה של תלמידים, נזירים ומורים בכירים שיהיו לו לתמיכה.
לקיחת המקלט בבודהיזם באה לידי ביטוי בתפילה ובחזרה על המשפטים הבאים-
"אני מבקש מפלט עד הגיעי להארה
בבודהה, בדהרמה ובסנגהה
מי ייתן ובעזרת התכונות החיוביות
שאאסוף ע"י תרגול נדיבות ומעלות אחרות
אגיע לדרגת בודהה
ואוכל לסייע לכל היצורים החיים"
על לקיחת מקלט ניתן לקרוא באתרים הבאים:
http://www.kagyu.org/kagyulineage/buddhism/bec/bec02.php
אז… ניגשתי ללאמה טובטן, אחד מעוזריו של ה.ה. קרמאפה ובידיעה שאת חלק מהאנשים הוא "מסנן", שאלתי אותו ברוח ישראלית חצופה-עדינה "באיזו שעה לבוא מחר?"… הוא הסתכל אליי בתמיהה, קצת התבלבל, שאל: "לבוא? למה?", אז אמרתי לו בפשטות- לפגישה אישית. הוא אמר באנגלית מבולבלת "no, tomorrow not possible, HIS HOLINESS very busy… "
אין בעיה, אמרתי- אז מחרתיים. באיזו שעה לבוא? הוא חייך ואמר לי לבוא בעשר וחצי. מבחן נחישות, כבר אמרתי?
הפגישה עם ה.ה. הייתה מדהימה. כל מי שהיה לפניי- היה עם ה.ה. מספר דקות בלבד. אני ישבתי שם עשרים דקות בערך. אולי קצת יותר. זה מעל לכל מה שציפיתי. וציפיתי להרבה. ידעתי שהשבועיים האלו יהיו מדהימים, שאלמד בהם המון, על בודהיזם, על עצמי… אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. סקרנים…? קשה לי לספר על כל מה שהיה שם, אבל יש דבר אחד שיבהיר על קצה המזלג את מה שקרה שם והוא ש….. בחלק מהזמן דיברתי איתו ב…. עברית.
לא רק שהוא הבין אותי, גם קיבלתי תשובות.
אני אחזור על זה שוב-
נזיר טיבטי.
הודו.
עברית.
הבנה.
ככה זה כשאתה בודהה.
ואת כל זה אני צריכה להכיל כאשר אני רק חמישה ימים שם, אחרי שנה של שגרה מערבית בארץ.
הימים הבאים התנהלו, כמו בכל ביקוריי במקלוד, בין שבת לרביעי, בהם יש Public Audience בגיוטו. מי שרוצה לבוא לראות, להתרשם, לקבל ברכה, להקשיב לשיעורים (לא תמיד יש), צריך להגיע לשם בימים אלו, בשעה 13:00 לערך, להציג דרכון בפני השוטרים ולהירשם ואז להמתין למפגש הקבוצתי. לעיתים הוא נערך במקדש, אבל ברוב הפעמים הוא נערך בחדר הקטן שבקומה הראשונה, ואז ניתן לחלוף על פניו לכמה שניות. ישנם אנשים שמתרגשים, שבוכים, ישנם אנשים שמקבלים תשובות לשאלותיהם, וישנם אנשים שלא מבינים על מה כל המהומה. אני חוויתי את כל זה, רק בסדר הפוך.
באחד הימים גיליתי שהפלאפון שידיד שלי נתן לי- נעלם. ניסתי לשחזר מתי ואיפה ראיתי אותו בפעם האחרונה. זה היה כמה שעות לפני כן שקיבלתי איזה SMS מיותר מחברת תקשורת הודית, והחזרתי אותו לתיק. שש פעמים בהודו, מעולם לא נגנב לי דבר- אז דווקא עכשיו? ועוד פלאפון שהוא לא שלי…? ניסיתי לחייג לפלאפון אבל הוא היה כבוי. מכיוון שידעתי שהבטרייה הייתה מלאה, היה לי ברור שמישהו הוציא את כרטיס ה"סים" ועכשיו חוגג על המכשיר… הרגשתי ממש לא נעים ואיך אספר לידיד שלי, שסמך עליי ונתן לי מכשיר יקר… אבל דקה לפני שנסחפתי למערבולת של עצבים וייאוש בסגנון של למה-זה-קורה-דווקא-לי, החלטתי לעצור.
ביקשתי מכמה חברים טיבטים לעזור לי לחפש את המכשיר והלכתי לכל המקומות בהם הייתי באותו היום. המכשיר לא נמצא.
ברוח הבודהיזם, הצעתי את הארוחה הבאה שלי כ- Offering למי שגנב לי את הפלאפון ואיחלתי לו שבזה הוא יספק את כל הרצונות שלו לגנוב ולפגוע באחרים. הרגשתי אצילית משהו… לא הייתה לי ברירה אחרת. הפלאפון נעלם- זה מצב נתון. הכעס או העצבים שלי לא יחזירו את המכשיר. אני לא יכולה לשנות את המצב, אלא רק את התגובה שלי. אני אפצה את הידיד ויהיה בסדר.
החלטתי לגשת לתחנת המשטרה להצהיר על כך, על מנת לקבל אישור שאציג בפני חברת הביטוח בארץ. אבל, כמו במערכון של ארץ נהדרת, ההודים העבירו אותי מסכת של ייסורים בירוקרטיים חסרי כל תכלית.
בתחנת המשטרה, שנראית כמו מבנה הרוס מתקופת הבריטים (ובכלל זה- קירות מתקלפים, שולחן עץ ישן ומאוורר שעושה יותר רעש מכל דבר אחר) הודיעו לי חגיגית שעליי לגשת לבית המשפט.
"בית המשפט???" ליסטן מיסטר אופיסר… תראה, תשמע, אני בסך הכל צריכה לספר לך שגנבו לי את הפלאפון, אתה צריך לעשות את עצמך ממלא כמה טפסים, לדפוק כמה חותמות ולהביא לי אישור שבטח לא שווה את הנייר שלו… מה בית משפט עכשיו???
ברור לכם שנאלצתי, כמו מגה-חננה, לגרור את עצמי לבית המשפט, שבו עברתי את אחת החוויות החזקות בחיי. אין ספק שאם אצטרך לחלק את חיי לשניים, הרי שחיי לפני בית המשפט הם לא החיים שאחרי.
בית המשפט ההודי בדהרמסלה הוא מבנה עלוב של כמה קומות, עם רחבת כניסה גדולה וחנוקה ובצידיה- אולמות קטנים וחשוכים. מרתפי השב"כ זה לונה פארק לעומת זה.
בכניסה, יושבים על ספסלי עץ נמוכים עשרות של… או קיי, אני אתאר את זה כך- גברים מוזנחים, מעונבים, עם חליפות שלא ראו כביסה זה זמן רב, סוג של עורכי דין שלא הייתי מייחסת להם 12 שנות לימוד בכלל.
פניתי לאחד מהם ושאלתי איפה אוכל לקבל מידע, חשבתי שישנה מזכירות או דלפק לקבלת מידע… הוא אמר לי "שבי" מבלי בכלל להסתכל עליי. שאר עורכי הדין, דווקא הסתכלו- אולי קיוו שאפול עליהם עם איזה תיק מורכב ויצליחו להוציא ממני כמה רופים…
הוא הגיש לי עיפרון ופתק קטן של מכולת משנות החמישים, דף צהבהב מוכתם. ביקש שארשום את שמי המלא ושם אבי. מה קשור עכשיו אבא שלי?? בסך הכל גנבו לי פלאפון ואבא שלי בכלל נפטר לפני ארבע שנים… זה היה הזוי לחלוטין. ואז קלטתי את העניין- הוא סתם מנסה להוציא ממני כסף. עו"ד. נורא מפתיע.
אף אחד שם לא היה מוכן לעזור לי מבלי שאשב וארשום להם את פרטיי על פתקים. בסוף מצאתי איזה בחורה נחמדה בגלימה לבנה (סטאג’רית…?) שהייתה אדיבה מספיק להסביר לי מה עליי לעשות. היא לקחה אותי מחוץ למבנה, עלינו כמה מדרגות לכיוון הצריף של תמרי, שעל המרפסת שלו ישבו ארבעה הודים, אחד אחרי השני. לכל אחד מהם היה שולחן עץ ישן ועליו- מכונת כתיבה ידנית של פעם, כזו שהדפים נתקעים בה כל הזמן ובסוף כל שורה צריך להזיז את החלק הזה של ההדפסה… היא אמרה לי שאני צריכה לקחת מהם דפי לוגו רשמיים שעולים 7 רופי… לא רק שנגנב לי הפלאפון- עכשיו אני גם צריכה להוציא כסף על שטויות. הדפים ה"רשמיים" האלו היו עלובים, דקים ושקופים ובכדי לקבל אותם, היה על הפקיד למלא את פרטיי האישיים ביומן המעקב שלו. אחרי הכל, אי אפשר לחלק את הדפים האלו סתם לכל אחד, וללא מעקב…
חזרתי לבית המשפט והלכתי לאחד מעורכי הדין שנראה לי מבוגר וסמכותי. הוא אמר לי שהדפסת ההצהרה שלי תעלה לי 50 רופי. אמרתי לו תודה ושאין צורך, ושאם הייתי יודעת, הייתי מדפיסה בבית ב- Word שלושים עמודים והוא עוד היה משלם לי (טוב, לא באמת אמרתי לו את זה…). הוא הגיש לי עט ואמר לי באפאטיות שאין בעיה ושאכתוב לבד. אז כתבתי. אח"כ כשהגשתי לו את זה, הוא נזכר לציין שיש פורמט מסוים להצהרה ושמה שעשיתי לא טוב… אם לא הייתי מאמינה בקארמה, הייתי מסוגלת להרוג אותו באותו הרגע. טוב, לא באמת להרוג. מקסימום להפוך שולחן. טוב נו… לקלל אותו ואת כל אילן היוחסין שלו בשקט, בלב….
חזרתי לפקידי השומה שעושים את עצמם עובדים, ונתקלתי בתופעה מרתקת. אותו פקיד שמכר לי את הדפים הרשמיים רק כמה דקות לפני כן, פתאום לא ידע אנגלית. מסכן, בטח יש לו מחלת שכחה מיוחדת. שילמתי 7 רופי לפקיד אחר והלכתי לבחור לי עורך דין חדש, אחד שנראה לי הכי פחות הזוי, בשעתו.
מר עו"ד ששמו בהודית בטח היה אני-עושה-את-עצמי-עסוק-בפיענוח-תיק-מורכב-של-גניבת-ארבע-גרם-אורז ישב שם מלא בחשיבות עצמית, והחתים ילדה הודית בת 19 ואת בעלה על ארבע מאות ניירות, בשלושה העתקים. כשהבין מה רציתי, שלף לי את הפורמט והתחלתי להעתיק. הוא עזר לי בחוסר חשק, כיון שלא רציתי להיפרד מ- 50 רופי עבור ההדפסה שלו, אבל היה חייב לעזור לי- תודה לאל על סנגוריה ציבורית, הא?
הילדה ובעלה סיימו לחתום והלכו למרפאה לחבוש את הידיים, לאחר שחתמו במשך שלוש שעות על כל מסמך וכל נייר שהיה בהימצ’ל פרדש באותה העת, ואז התחיל הטקס שלי, בהילוך איטי, שהלך כך:
מר עו"ד הרים את תיק הג’יימס-בונד שלו מהרצפה והניח אותו באיטיות על השולחן הרעוע. הוא פתח אותו בעדינות והוציא קלמר עור מרופט וקופסת עץ קטנה. מהקלמר הוא הוציא עיפרון ומחדד. מהקופסא הוא הוציא כמה חותמות עגולות ישנות עם ידית עץ, ובקבוק קטן, ממנו טפטף קצת צבע סגול על כרית-דיו ישנה. אח"כ ניגב את כפות ידיו שהתלכלכו מעט. הוא חידד את העיפרון ופתח ספר ענק, אליו העתיק את ההצהרה שלי, על פרטיה… כתב, מחק, תיקן, שינה, כתב, החליף עט, ענה לשיחת טלפון, המשיך לכתוב…
יאללה כבר!!!
הרגשתי שאני מזדקנת שם. אחרי שסיים להעתיק הכל, ביקש שאחתום בראשי תיבות על כל דף ועוד כמה חתימות מלאות, כאילו בזה הרגע סיימתי איתו עסקת נדל"ן חובקת עולם. לפני שהספקתי לברוח משם, הוא עוד השתעשע מזה שקוראים לי ישראלה ושאני מישראל…. לא שמעתי את זה הבדיחה הזו בכלל עד היום.
הלכתי מותשת לתחנת המשטרה שמעבר לכביש. הם אמרו לי להמתין כי בדיוק התרחש אירוע חריג בחמ"ל של הפסקת צ’אי. בשלב הזה, כשכבר הייתי על סף דמעות, הם היו אדיבים מספיק בשביל להגיד לי שלמעשה עליי לפנות לתחנת המשטרה של מקלוד גאנג’ ושזה לא קשור אליהם…
הייתי צריכה יומיים מנוחה ופרוזאק אחרי הסיוט הזה, אז החלטתי לדחות את העניין בכמה ימים.
כשכבר אזרתי כוחות נפשיים והגעתי לתחנת המשטרה במקלוד, היו שם שני סמלים משועממים שישבו בחדר-מבצעים מעופש ובו מכשיר קשר ישן שעושה קולות של טוסטר שעבר עליו קצר חשמלי. הסמל שאל מה אני צריכה וגוללתי בפניו את הסיפור: "גנבו לי את הפלאפון… הייתי בבית המשפט… יש לי הצהרה…אמרו לי לבוא לפה…." והוא, בתודעת שירות מופלאה אומר לי באדישות- "אז מה את רוצה ממני? זה לא אשמתי שאיבדת את הפלאפון".
לא, זו בטח אשמתי.
די. כבר לא יכולתי יותר. "תקשיב ותקשיב לי טוב" הרמתי את קולי, "לא איבדתי את הפלאפון- גנבו לי אותו. ביליתי יום שלם בתחנת משטרה ובבית משפט, עם עורכי דין ממכללת הסאטלה בגואה ופקידים שסיימו 12 שנות לימוד, בוגרי כתה ג’. כל מה שאני צריכה ממך זה אישור, על מנת להציגו בפני חברת הביטוח. תמלא כמה טפסים שאתה צריך ובוא נגמור עם זה, כי אני לא מתכוונת לזוז מפה בלי האישור הזה. ברור??" הייתי כ"כ עצבנית שהתחשק לי להעיף לו את הטוסטר ולשבור לו את הטלפון חוגה שישב מאובק. הוא אמר לי שמבטא המעצבן שלו "Just Wait", נו אלא מה.
לאחר שאני עישנתי ארבע סיגריות ואיפרתי ישר לתוך העציצים שלהם, ולאחר שהוא מילא חמישה עמודים ביומן האירועים שלו- שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה… אולי הוא צריך את הדרכון שלי. "Just Wait". תשמע, השוטר אזולאי, יש לי טיסה בעוד שבוע- אתה חושב שאספיק להגיע אליה בקצב הזה???
ספרתי כבשים, ספרתי כמה ישראלים ראיתי עד עכשיו במקלוד, ספרתי כמה בדלי סיגריות של גולד-פלייק יש שם על הרצפה… ואז הוא קרא לי וביקש שאחתום. חצי מהקשקושים שם היו בהינדית. הסתכלתי עליו ברצינות תהומית ואמרתי לו שאין לי שום כוונה לחתום על אישור בשפה שאני לא מבינה. עוד בסוף יעצרו אותי כי הודיתי בגידול ג’ארס, בגניבת צ’אי ובהחרבת פסל של שיווא. הוא הסביר שכתוב שם על תיירת שהגיעה וטענה שנגנב לה הפלאפון… אהה, אם אתה מסביר ככה, אז ברור שעכשיו שכנעת אותי ושאני סומכת עליך לחלוטין. חתמתי רק ליד הקשקושים שלו באנגלית וציירתי חץ ברור, שמישהו לא יחשוב בטעות שחתמתי ליד התיאורים היצירתיים שלו בהינדית. בשעה טובה קיבלתי את האישור, מטושטש, בנייר קופי כחול מקומט. עכשיו רק נשאר לי להתמודד עם חברת הביטוח בארץ.
מחוויה לחוויה (או סיוט), הימים חלפו להם והנה אני לקראת החזרה הביתה… בערב האחרון הבנתי שזה מוזר שבמשך שבועיים שלמים, אני רואה את ביני בכל מקום (ההודי החמוד שהכרתי לפני שנתיים)- במסעדה, באינטרנט, בחנות ספרים, בפאב, בבית קפה, במקדש… אז הצעתי לו שנקבע להיפגש, במקום לחכות למקריות הבאה, אולי לשתות משהו יותר מאוחר.
הלכתי לדירה המקסימה של י’, וביחד עם א’ העברנו ערב מקסים. ערב בנות מצחיק והזוי. הצחוק הפיג את העצבות שעברה לגור אצלי בלב לקראת העזיבה. דיברנו על המון דברים, על חלקם שמעתי בפעם הראשונה, כמו דברים על גייאלצ’ב רינפוצ’ה שלא זכיתי לראותו (טוב, בגלגול הזה לפחות…) ולא ידעתי שכל מה שעולה בשיחה הזו- יחזור אלינו למחרת, בגיוטו.
חזרתי לכיכר במקלוד ולפני שהספקתי להתקשר לביני, כמו שקבענו, נתקלתי בו. הלכנו לקארפה דיאם, מסעדה חמודה ברח’ Jogibara Road ממש ליד הגסט האוס שלי. ישבנו על הגג, וכמובן- בכל מקום שיש ישראלים בהודו- יש את מוש בן ארי ברקע… מה שיותר היה מוזר לי, ואני נזהרת מאוד שלא לשפוט, זה שישבו שם שתי תיירות אמריקאיות-כאילו-מה-זה-מאגניבות ועוד ישראלית אחת שמספרת להן חוויות טראומתיות משדה הקרב בקריה ובצריפין, וכמה קשה היה לה להיות משק"ית ת"ש… כשנוצר בינינו קשר עין ודיאלוג קצר, הבנתי שאין לאף אחת מהן מושג איפה הן נמצאות. מבחינת רמת הידע שלהן על המקום- אפשר היה להעתיק את המסעדה לקטאר והן לא היו חשות בשינוי. בסך הכל, שיחה על מצב הג’ארס, אפשר לנהל בכל מקום בעולם… הן לא ידעו דבר וחצי דבר על המקום, על מקלוד, על הטיבטים או בודהיזם- אבל הן ידעו איפה אפשר לעשות ראסטות. לא יכולתי שלא לתהות אם לא חבל על הכסף שלהן- הרי לשבת בחדר ולעשן סמים אפשר גם בבית. למה לנסוע עד להודו, רק בשביל להסתגר בגסט האוס, לעשות ראסטות ולקנות שארוול?? בשביל להגיד "הייתי בהודו"?
הרי להודו יש כ"כ הרבה מה להציע- כל מדינה בה היא עולם ומלואו. לכל איזור יש את השפה שלו, הנוף המיוחד שלו, התרבות המקומית, הדת האחרת… ואלו, יושבות במקלוד כבר חודש ימים ואין להן מושג איפה הן. אטימות תרבותית. תאהבו את זה, תשנאו את זה, אל תרגישו דבר- אבל תדעו איפה אתן. אני לא מתכוונת שעכשיו כל תייר או כל תרמילאי שמגיע למקלוד צריך ללמוד בודהיזם או את ההיסטוריה הארוכה של טיבט, אבל משהו… קצת. אולי זו אני החריגה, לא יודעת… אבל איך אפשר לחיות בלי הצמא הזה לדעת, לגלות תרבות אחרת, לראות חיים אחרים?? לא מעניין אותן מה זה הגלגלים המוזרים האלו שהמקומיים מסובבים ברחובות? לא מעניין אותן למה יש נזירים שלבושים בצהוב ואחרים בבורדו? לא מעניין אותן למה לרוב הצעירים אין משפחות שם? לא מוזר להן שאין בתי קברות באזור?
לא יודעת, אולי זו אני השונה.
בכל מקרה, התאפקתי ולא אמרתי מילה. זה הרי לא באמת ענייני, ולכל אחד יש את הטיול שלו והחוויות שלו, והגבול שלו להכיל דברים, ומטרות אחרות… וכל אחד גם בורח מדברים שונים.
קראתי פעם משפט חכם- מכל אדם אפשר ללמוד משהו, גם אם המשהו הזה הוא שאתה לא יכול ללמוד מהאדם הזה כלום. כך שגם הקשבה לשיחה שלהם, לימדה אותי משהו על עצמי ואולי על הדרך שאני עשיתי מאז שבע השנים בצבא…
כך שהיה בסך הכל ערב נעים, והגג הפתוח איפשר לנו לשבת ממש מתחת לכל הכוכבים האלו של מקלוד… ולדבר. לפעמים גם לשתוק. לפעמים, יותר משחשוב לדבר עם האדם שאיתך- חשוב להרגיש בנוח לשתוק איתו…
כשהמלצר הנפאלי רמז לנו בעדינות שהמקום נסגר (ע"י כיבוי אורות פתאומי), לקחנו בירה אחרונה והלכנו לשבת על המרפסת המקסימה של הגסט האוס. יש שקט קסום כזה שיש רק בלילות… אווירת פוטנציאל לשיחות נפש… על אף שהיה מקסים, בשלוש לפנות בוקר הודעתי חגיגית לבחור שאני פורשת לישון וקבענו להיפגש למחרת היום לקפה אחרון, קצת לפני שאסע שוב לגיוטו, בפעם האחרונה (לביקור הזה). נפגשנו למחרת במון-פיק וכשהוא הלך הצטרפה אליי אנג’לה המקסימה- בחורה אמריקאית צעירה שהכרתי לפני שנתיים. אנג’לה פירשה את המונח "מזכרת" באופן ייחודי, כי במקום לחזור לארה"ב עם צעיף או עגילים ממקלוד, היא חזרה עם תינוק… עכשיו היא הגיעה לבקר את טנזין, בן זוגה, להכיר לו את רוז- התינוקת המשותפת (היפהפייה, יש לומר), ולנסות לזרז את עניין הוויזה של טנזין לארה"ב. ישבנו שם כשעה על קפוצ’ינו וטוסט, כשברחוב חולפים על פנינו נזירים בגלימות בורדו כהות והודים מפנג’ב שבאו לנפוש קצת במקלוד… בפעם הבאה שאשב בבית קפה, הרהרתי, זה בטח יהיה בתל אביב, כשמכונית תחלוף במהירות עם בומים אלקטרונים, ואנשי עסקים מחוייטים יישבו לידי עם הלפ-טופ שלהם ויצעקו על המלצרית המסכנה למה האספרסו הכפול שלהם עוד לא הגיע…
מאילוצי זמן, נאלצתי להיפרד ממנה, ובחיבוק החם חשבתי מתי החיים שלנו יצטלבו בשלישית… עליתי על מונית ונסעתי לגיוטו.
נשארו לי עוד כמה שעות בודדות במקלוד, אני מנסה להירגע, לא להתעצב… לזכור שמילא הכול בחיים ארעי וחולף, ולזכור שאני עוד אחזור לשם.
הגעתי לגיוטו וגיליתי שני דברים שהפתיעו אותי-
קודם כל, לראשונה מאז שהגעתי, המפגש יתקיים במקדש ולא בחדרון הקטן למטה, מה שמסמן (אולי)Teaching שיינתן ע"י ה.ה. קרמאפה.
הדבר השני שהדהים אותי הוא שגיילצ’אב רינפוצ’ה הגיע ערב קודם לגיוטו. Living Buddha נוסף, שמעולם לא זכיתי לראותו, שרק ערב קודם דיברנו עליו שעות ו…כל זה ביום האחרון שלי במקלוד. כשי’ הגיעה, אפשרו לנו להיכנס לשניות ספורות לראותו, מה שיצר עבורי קשר קארמתי עתידי איתו…
בסוף המפגש, ישבנו ארבעתנו במסעדה הקטנה בגיוטו, סוג של שיחת פרידה זמנית. לכולנו היה ברור שאחזור שוב למקלוד, לגיוטו, לקרמאפה- רק שלשאר הבנות היה מאוד ברור שאחזור מהר משנראה לי ו… לתמיד.
עזבתי את המקום במהרה, לא רציתי לבכות ואז לגרור כאב ראש במשך 12 שעות בנסיעה… עזבתי את הגסט האוס ולקחתי ריקשה לתחנת האוטובוס- שהולכת ומתרחקת ממקלוד בעקבות הבנייה האינטנסיבית בכניסה לעיירה. מנסה לצרוב בזיכרוני עוד תמונה ממקלוד, עוד כמה שניות אחרונות… ביני החמוד הגיע להיפרד ו… עזבתי. נוכחותם של נזירים באוטובוס תמיד מרגיעה אותי ומסתבר שהפעם גם ישב לידי בחור טיבטי ממסדר הקארמה-קאגיו…
בשבע בבוקר כשהגענו לדלהי, כל הטיבטים ירדו בתחנה של מג’נו קטילה. הנהג החליט שזו התחנה הסופית החדשה ולא התחשק לו לקחת אותנו למיין באזאר, כמו שהוא אמור לעשות. ארבעת היפנים והספרדי כבר התכוננו לרדת מהאוטובוס. הסברתי להם שזה כבר קרה לי בעבר, ושלא יירדו מהאוטובוס עד שיסכים לקחת אותנו למיין באזאר. נראה לי שהם היו עייפים מדי והם שמחו שיש איזו ישראלית שתארגן בשבילם מרד קטן… נהגי הריקשות נצמדו לדלת האוטובוס ואמרו לנו "Last stop" בחיוך ערמומי. כאילו שלא היה ברור לכולנו שהם משקרים… אבל אני המשכתי לשבת בשלווה על הכסא שלא זזתי ממנו כבר 12 שעות… ובזמן שאני עושה פרצופים שמה-זה-נוח-לי ושבכלל לא מפריע לי לשבת עוד כמה שעות בקופסת הברזל המקרטעת הזו, הנהג עשה הצגה שגם לו לא אכפת. הוא הלך, חזר, הכין לעצמו צ’אי, הדליק את הג’וינט ה- 17 שלו מאז שיצאנו ממקלוד- ואני מקפידה על המשמעת הצבאית באוטובוס- "אף אחד לא זז". זו הייתה מלחמת התשה. לא היה קל לעבור בבת אחת מן המנטאליות הטיבטית האדיבה לתחמנות ההודית, אבל במלחמה כמו במלחמה. בסוף, אחרי חצי שעה הבין הנהג שהוא נפל על איזו תיירת שהייתה כבר בהודו כמה פעמים ושאי אפשר לעבוד עליה. טוב, אולי הוא לא ממש הבין את זה וסתם רצה כבר ללכת לישון. הוא הוציא שטר של 100 רופי, ושילם למונית קטנטנה שתיקח את כולנו למיין באזאר. הספרדי היה עייף מדי מכדי שיהיה לו אכפת, חיכתה לו עוד נסיעה של כעשרים שעות ברכבת לכלכתה. היפנים, לעומת זאת, לא הפסיקו להודות לי, כאילו שהרגע הצלתי להם את הירושימה.
על המיטה המטונפת בהארי ראמה, שוב פרשתי סדין רב-שכבתי על מנת שלא אראה את כל הכתמים שהשאירו שם כל התיירים שהגיעו להודו מאז שהבריטים עזבו אותה. גם המקלחת הזריזה במים קפואים לא שינתה את העובדה שחם ומגעיל. החלטתי לסיים בזריזות את השופינג למשפחה ולחברים ולנסוע למג’נו קטילה להירגע באווירה הטיבטית. עוד תיק, עוד חצאית, עוד סנדל מגניב ועוד כמה מצעים יפהפיים מהחנות של "אבי ווראנסי" שניהל איתי שיחה קולחת בעברית… ארזתי הכל ונסעתי למג’נו קטילה ב- 70 רופי, רק לאחר שהייתי צריכה לוודא עשרות פעמים שהנהג לא מתכוון לעשות לי סיבובים בחנויות בדרך.
כשהגעתי לשם, חזרתי לומר שלום לצ’רינג והלכתי להתענג על איזה צ’יז-מומו טיבטי. במסעדה ישב איזה נזיר מוכר, שמסתובב במערב כ"מורה" (גם בישראל) ועושה כסף מגלימות הנזיר שלו. אני עוד זוכרת את הביקור שלו בארץ באפריל לפני שנתיים שבו לא הצלחתי להתרשם ממנו ומדיבוריו על ריקות, ארעיות וארבע האמיתות הנאצלות של בודהה, כשעל ידו נצנץ לו שעון זהב. שרלטנים, מתברר, יש בכל מקום. חוויה שחוויתי במקדש המקומי, גרמה לי לסערת רגשות וחזרתי למיין באזאר. משם, נסעתי לבקר עמיתים לעבודה שמשרדיהם נמצאים בהריאנה- מדינה הסמוכה לדלהי, כשעה וחצי נסיעה. היה נדמה לי שאני באיזו קריית היי-טק בניו יורק, או לפחות בפארק המדע ברחובות עם כל המזרקות שם, בניינים רבי קומות ורצפות פרקט… היה נחמד לגלות את הפנים שמאחורי השמות והקולות בטלפון. אנשים אדיבים וחמים שאירחו אותי כאילו הייתי מנכ"ל או יושבת ראש הדירקטוריון של החברה, ולא איזו שכירה פשוטה שרק באה לנקות את הראש כמה ימים בהודו…
המונית לשדה התעופה שהייתה אמורה להגיע ב- 12 בלילה, הגיעה באחת וחצי. מצאתי את עצמי מתעצבנת על הנהג ואומרת לו באנגלית-הודית-ישראלית Why Like This ושנאתי את עצמי על כך… בשדה התעופה, אחרי כל הלחץ שאפספס את הטיסה, התברר לי שיש עיכוב של 9 שעות… נהדר נורא. לפני שהספקתי להתעצבן- ניגלה לעיניי מחזה של אנשים עצבניים אחרים, וכשאתה רואה את זה מהצד, אתה לא יכול שלא לתהות- מה הטעם… דיילת הקרקע שם, ילדה בת 20, בטח לא אשמה שיש תקלה טכנית ושהמטוס מאיסטנבול עוד לא יצא משם בכלל… אני מודה שגם העייפות והתשישות השתלטו עליי, מה שהסביר את החיוך האדיש שהיה על פניי…נו, חשבתי- נעביר עוד כמה שעות… מה כבר יש ביכולתי לעשות שישנה את המצב… מצאתי איזה ספסל ונמרחתי עליו כמו הודית ממוצעת… בשלב מסוים העירו אותנו לארוחת לילה-בוקר, משהו לא ברור… וחזרתי לנמנם.
בתשע בבוקר עלינו על המטוס. בעשר המראנו. זמן טוב לתרגול סבלנות, כבר אמרתי?
לא ידעתי שעוד מחכות לי המון שעות לתרגול הזה.
הטיסה עצמה הייתה בסדר, ומכיוון שהיא לא הייתה מלאה, יכולתי להתפרש שם על פני כמה מושבים ולישון בנוחות יחסית… איש עסקים ישראלי שכל הזמן היה עסוק בצחצוח-גילוח ויישור החליפה שלו, הסתכל עליי בתמיהה כשמלמלתי כמה מנטרות… המבטים שלו והניסיון הכושל שלו להבין מי אני ומה אני, בעולם המושגים וההגדרות המוגבל שלו, שעשעו אותי…
הגענו לאיסטנבול ביום שישי באחת עשרה בבוקר. לא ידעתי מתי אוכל לעלות על טיסה לת"א כיון שהיה לי כרטיס על בסיס מקום פנוי והמצב לא נראה טוב… הטיסה הבאה לת"א הייתה מתוכננת לערב ולא התחשק לי לבזבז 70 או 100 דולר על מלון רק לכמה שעות ספורות… 10 שעות, ליתר דיוק. אבל בידיעה שה- Check In מתחיל כשלוש שעות לפני- ידעתי שעד שאסע למלון בעיר, עד שאתמקם ואתארגן- כבר אצטרך לחזור לשדה התעופה. היו לי שתי אופציות בשלב הזה- להיסחף לתחושה של ייאוש, עייפות ועצבים או להירגע ולהעביר את הזמן בצורה נעימה. בחרתי באופציה השנייה, אלא מה… גררתי איתי את העגלה לקומה השנייה, ישבתי במקדולנד’ס עם איזו קציצת ירקות מסכנה והוצאתי ספר. אח"כ ירדתי שוב למטה, התפנקתי עם קפוצ’ינו, שבמחיר שלו יכולתי לקנות אחוזה בארסוף ועוד לקבל עודף. אבל… היה נחמד. באמת. זמן טוב לחשוב על דברים, לעכל את החזרה הביתה.
כשנפתחו הדלפקים, התברר לי שלא רק שהטיסה מלאה- יש עליה גם רישום יתר. מה שאומר, שגם אם מישהו לא יגיע לטיסה, יש עוד הרבה אנשים שיעלו לפניי לטיסה… איש העסקים הישראלי שהיה איתי בטיסה מהודו, והורד מהטיסה הזו, התחיל להשתולל קצת מעצבים ואמר לי- טוב, את עם הבודהיזם שלך, בטח שאת רגועה…
אולי זו פעם ראשונה שהוא גילה שכסף לא קונה הכל, למרות שמקרה הזה- כסף יכול לפתור לו את הבעיה, אם הוא רק היה חושב כמו שצריך, מבלי לתת לעצבים להשתלט עליו.
הטיסה הבאה לת"א הייתה רק למחרת, בשבת בלילה. פה כבר לא הייתה לי ברירה אלא לקחת מלון באיסטנבול. היו לי חששות רבים בעניין הזה, כיון שאף פעם לא הייתי באיסטנבול וממה ששמעתי עליה, היא עיר מוסלמית וגם היו לא מזמן התרעות עליה וכל מיני סיפורי אל-קעידה… והנה אני, ישראלית, לבד, ועוד עם קעקוע של מגן דוד על הזרוע, צריכה להתמודד עם כל זה…
תזכורת קצרה- ברביעי בלילה נסעתי 12 שעות לדלהי, וביום חמישי ביליתי יום שלם בדלהי החמה ובמדינה הסמוכה לה, הריאנה. אח"כ בלילה, הגעתי באיחור לשדה התעופה בדלהי רק כדי לחכות עוד 9 שעות לטיסה לאיטנסבול, שנמשכה 8-9 שעות, ואז עוד המתנה של יום לטיסה לת"א, שהייתה מלאה… שלושה ימים של נסיעות וטרטורים.
ירדתי לקומת הקרקע ומצאתי איזו סוכנות שרצתה למכור לי לילה אחד במלון שעולה כמו שבועיים בהודו. בסוף מצאתי משהו סביר ב- 70 דולר ללילה, לינה וארוחת בוקר, כולל העברות, במיקום נחמד. החבר’ה בסוכנות ניסו להרגיע אותי שאין לי מה לחשוש לטייל בעיר לבדי ולצורך השכנוע זרקו לי שמות של כל מיני סגני-אלופים בפיקוד העורף שהם מכירים בעקבות רעידת האדמה שפקדה את תורכיה לפני כמה שנים… נורא הרגיעו אותי. עכשיו כשהם הראו לי שהם יודעים הכל, כולל זה שבטח גם אני הייתי בצבא, ממש נתן לי תחושת ביטחון.
החרדות היהודיות שלי התחילו ליצור תסריט שלם במוחי, על פיו בזמן העברתי למלון, הם כבר יוצרים קשר עם נציג אל קעידה של הסניף המקומי, שכבר בטח התחיל לתכנן לי לילה של הרפתקאות במרתף השכונתי, וכבר הזמין עבורי כרטיס טיסה- כיון אחד לחיזבאלנד.
כל הנסיעה התאפקתי שלא להירדם, בהתאם לכללי הזהירות מהספר. הנהג לא ידע מילה באנגלית, מה שלא איפשר לי לתהות על קנקנו… מהכביש המהיר ירדנו לכל מיני סמטאות ואני בתחושה ש… הנה זה בא. נו, יאללה, בוא נגמור עם זה כבר.
האמת?
חששתי רק קצת, אבל אז נזכרתי במשפט שמישהי אמרה לי במקלוד- אם את תלמידה של ה.ה. קרמאפה, שוב דבר לא יכול לגעת בך, לפגוע בך. הכל עובר לידך.
אז הגעתי למלון ושמחתי לגלות שהוא מקסים. אחרי שלושה ימים של אוטובוסים ושדות תעופה, התקלחתי יחפה, בלי כפכפים, במקלחת נקייה שהקירות בה לא מתקלפים, ישנתי באלכסון במיטה זוגית ענקית שהסדינים בה נקיים ונעימים… שינוי מרענן אחרי דלהי.
למחרת התענגתי על ארוחת בוקר מערבית, שלא כללה צ’אי ואורז וניסיתי לרמוז למלצר התורכי שעל אף שהוא נראה טוב, אין מצב שייצא מזה נישואים, ורק באתי לאכול ארוחת בוקר בכיף אז שישחרר…
חזרתי לחדר הממוזג והשלמתי עוד כמה שעות שינה. אח"כ החלטתי לאזור אומץ ולצאת לעיר הגדולה, הרי חבל לא לנצל את השעות, אם אני כבר שם, לא?
עובדת הקבלה של המלון הסבירה לי איך אוכל להגיע לגרנד-באזאר ("שתי דקות הליכה: ישר-ימינה-שמאלה-ישר-בפינה השלישית שמאלה-עד למסילות הרכבת-ימינה-להקיף את הפארק-ישר עד סוף העלייה-ואז רק ימינה,שמאלה,שוב שמאלה ואז תשאלי מישהו, זה ממש שם")
אין ספק שהתיאור הפשוט שלה עזר לי. ממש הצטערתי שלא הייתה איתי בניווטים בטירונות.
היה יום שמש נעים, ואני- שרק אתמול עוד הייתי בהודו, בדרך לישראל, מוצאת את עצמי מטיילת לי בנחת באיסטנבול. לשמחתי הרבה, המקומיים היו מאוד אדיבים, גם הערסים שביניהם שצעקו בעברית "הלו אחותי, מה שלומך"… וכשהגבתי בנימוס "בסדר, מה שלומך?" הייתי בהלם כשאחד החזיר לי "לא טוב, אני עצוב, אני בודד, אולי תשמחי אותי"…
כנראה שעברית היא השפה הבינלאומית החדשה.
הגרנד באזאר היה יפהפה. מאות, אולי אלפי חנויות של בגדים, תכשיטים, נברשות צבעוניות שמתפרשים על פני שטח ענק, כמו מבוך… המחירים? הכל ביורו. בהרבה יורו. מוכר אחד הציע לי צעיף נחמד מקשמיר בתשע יורו. כחמישים שקלים. אמרתי לו ש… תודה אבל לא תודה, ושהרגע חזרתי מהודו וקניתי את אותו הצעיף בחמישים רופי, 5 שקלים…
מצאתי בית קפה חביב במדרחוב, טעמתי קינוחים מתוקים וגרמתי לעצמי לחסימת מעיים עם הרחת לוקום שלהם. המלצר, מחמד, לא הצליח להבין איך אני מסרבת לאיזה קבב עסיסי שעשה פעם קולות של פרה… הייתה לו חוויה אנתרופולוגית ראשונה עם צמחונית.
אני, לעומת זאת, לא הבנתי למה הוא לומד מנהל עסקים, עובד במאפייה ומתכנן לעבוד על ספינת דייגים כל החיים… שילוב מנצח. אין ספק- יש לו מטרה ברורה והוא הולך לכבוש אותה.
כשחזרתי למלון, העובדת המוכשרת שניסתה לכוון אותי קודם לכן, כבר לא הייתה שם. מי שכן היה שם, הוא גבר תימהוני שמזג לעצמו יין בלי סוף (בשעה 6 אחה"צ, בזמן העבודה), הוציא כוסית ומזג גם לי והרגיש בנוח גם לקחת לי סיגריות. התיישבתי בלובי, רחוק ממנו, והוא עוד צעק לי I look you""… אין ספק שהבחור השקיע בלימודי האנגלית שלו בתיכון.
המתנתי למונית שתיקח אותי בחזרה לשדה התעופה. ברצף האירועים של הימים האחרונים, הייתי צריכה לדעת שגם היא תגיע באיחור… בינתיים איזה שייח סעודי שרואים שיש לו חביות נפט מיותרות זרוקות בחצר, הגיע עם אשתו העצבנית שכנראה לא התאים לה החדר- שלא מצופה כולו בזהב או משהו כזה. וכמו איזה מכנה משותף שיש לכל הנשים בעולם- הוא היה אדיב ומנומס והיא חיממה אותו בעצבים על האלכוהוליסט שעבד בקבלה…
לאחר כשעה איחור הגיעה המונית ויצאנו לדרך. פתאום הנהג עוצר ליד מלון כלשהו ואומר לי בערבובייה של אנגלית-תורכית שהוא אוסף עוד שניים. נהדר. נורא בטוח לשבת קדימה ליד הנהג, בארץ זרה, כשמאחורייך יושבים שני גברים עם מבטא ערבי כבד.
שני הטרוריסטים הקטנים מעמיסים את התיקים שלהם ואנחנו ממשיכים לנסוע לשדה התעופה. אני שמחה שלבשתי חולצה עם שרוול שמסתירה את הקעקוע של המגן דוד. פה ושם אני מזהה איזו מילה מיותרת בערבית כמו שוקראן (מי אמר שזה לא חשוב ללמוד ערבית בביה"ס) ושואלת אותם שאלה שתגרום לי לרצות להעלם- "מאיפה אתם?"
הבחור עם הקול הצרוד והמפחיד אומר לי: "Surya, you know surya?"
מכירה, בטח מכירה. לא מקרוב, אבל ככה.. שלום-שלום.
בשלב הזה התלבטתי אם להציג את עצמי כאנג’לה מניו-יורק, נזכרתי בתאומים וזה לא היה נראה לי רעיון מוצלח. חשבתי יותר בכיוון של קארן מלונדון (אבל מה יקרה אם הם היו בלונדון ועכשיו ישאלו אותי מאיפה, ואז אצטרך להיכנס לפרטים…), אולי ג’ניס מאוסטרליה?
אוף, אין איזו מדינה מערבית שאל-קעידה לא מתכננים להפציץ???
לקחתי את שרשרת החרוזים בטיבטית ומלמלתי מנטרות. הוצאתי תמונה של ה.ה. קרמאפה.
בסיטואציה כזו, כשאת בארץ מוסלמית זרה, כששני סורים מפחידים יושבים במונית מאחורייך, וגם על הנהג את לא יודעת הרבה- עדיף שיחשבו שאני פסיכית שממלמלת תפילות בטיבטית, מאשר יהודייה-ישראלית-ציונית. השם ירחם.
הגענו לשדה התעופה, לקחתי את התיקים שלי וברחתי משם. אבל, כמו שרק הסיפורים שלי יכולים להתפתח- שוב הטיסה מלאה, ושוב אותו איש עסקים בורגני הורד מן הטיסה. הוא התעצבן והתחיל לצטט להם את חוקי יאט"א בכל מה שקשור לפיצוי, "זה לא בשביל הכסף- זה העיקרון". כן, כן. מה שהיה נחמד הוא, שהיה שם ישראלי צעיר ממנו, מן איש היי-טק כזה עם אגו בגודל של מגדלי עזריאלי, שהיה עוד יותר עצבני וקולני, וכשהראשון ראה את זה- זה שיקף לו את עצמו כנראה והוא נהייה אדיב לפתע… נתן לו הרצאה על סבלנות, ועל ייצוג המדינה בכבוד…
ידעתי שעל הטיסה של שבע בבוקר יש ארבעים מקומות פנויים ועליה אני בטוח עולה. נשארו לי שוב כעשר שעות להעביר… אם היה תואר אקדמי בזה, כבר הייתי בשלב הדוקטורט.
הבורגני הצעיר עם האגו והמבט הקר, לקח את כל הפלאפונים המתקדמים שלו והלפ-טופ המשוכלל, הזמין חדר במלון מפואר (כי אם כבר אז כבר…) ושידרג את כרטיס הטיסה שלו למחרת היום למחלקת העסקים. כל אחד ומה שמרגיע אותו. שעשע אותי לחשוב מה יקרה אם זורקים בחור כזה להודו…
מהצ’יעמום, גלשתי כל הלילה באינטרנט וקראתי בשקיקה על חיי הצפרדעים בניו זילנד.
ביום ראשון, בשבע בבוקר, אחרי ארבעה ימים הזויים- עליתי סוף סוף על הטיסה לארץ. בשלב הזה, לא רק שלא בכיתי על עזיבת הודו- כבר רציתי לחזור.
כל השבועיים האלו למדתי הרבה, אבל בארבעת הימים האחרונים – היה עליי ליישם ולהוכיח שהפנמתי… בכל פעם כזו, שהיה עליי לנסוע 12 שעות באוטובוס הודי מקרטע, לחכות 10 שעות בשדה תעופה, ועוד יום, ועוד לילה- הייתה לי ברירה, הייתה לי היכולת לבחור, לשלוט על חיי: להתנגד לסיטואציה, להתעצבן, לכעוס, לבכות למה זה קורה דווקא לי, להעביר את הזמן באומללות- שהרי לא תשנה את המצב, או להניח, לשחרר, לקבל, להירגע, לקחת ספר טוב, לשתות משהו, לנוח, לטייל- ולהעביר את הזמן בצורה הכי נעימה שאפשר.
פעם חשבתי שזה קשקוש של "רוחניקים", של כל מיני טיפוסים של "שאנטי-באנטי", כי הרי דברים מרגיזים קורים לנו כל יום ואיך אפשר שלא להתעצבן… נכון? אבל היום אני יודעת שזה אמיתי. שזה אפשרי. והאמת? אולי לא קל, אבל גם לא מאוד קשה. כמו כל דבר בחיים, זה עניין של תרגול- הרגל שאפשר לאמץ.
נסו על עצמכם- כשיש פנצ’ר, כשהאוטובוס מאחר, כשמישהו שופך עליכם קפה דווקא כשאתם עומדים לאחר לפגישה חשובה- שנייה לפני שהרגשות משתלטים עליכם, תעצרו.
ועכשיו תשתלטו עליהם.
תסתכלו על אנשים עצבניים- הם נראים כמו אנשים שטוב להם באותו הרגע? לחץ הדם עולה, מזיעים, מקללים… הם נראים טוב? שמחים?
אנשים רגועים הם לא אנשים שחייהם מושלמים, הם אנשים שיודעים מתי לשנות ומתי לקבל. מתי להלחם בזרם ומתי פשוט לזרום. הם אנשים שיש להם את הכוח לשנות- כשאפשר, את האומץ לקבל כשאי אפשר ואת החוכמה להבדיל בין השניים.
שנטידווה, פילוסוף בודהיסט מואר, אמר-
אם אתה יכול לשנות או לפתור את הבעיה- אין סיבה לדאוג.
אם אתה לא יכול- אין טעם לדאוג.
הודו זה בית הספר שלי, כבר אמרתי…? והלימודים בו לעולם לא נגמרים. אני מזמינה אתכם לבית הספר המדהים הזה בתקווה שיעשה לכם טוב, לפחות כמו שעשה לי.
מידע נוסף על מקלוד והאזור באתר יטי"ב:
http://www.tibet.org.il/guide.php?did=28
http://www.tibet.org.il/guide.php?did=29
רשימת ספרים מומלצת:
יסודות הבודהיזם הטיבטי/ רבקה מק’קלן נוביק
כשהדברים מתפרקים/ פמה צ’ודרון
ספר המתים והחיים הטיבטי/ סוגיאל רינפוצה
טאנטרה- ההבנה העילאית/ בהאוואן שרי ראג’ניש (אושו…)
בודהיזם- מבוא קצר/ יובל אידו טל
מה שלימד הבודהה/ ואלפולה ראהולה
וויפאסנה האומנות לחיות/ ויליאם הארט