בספטמבר 2010, הגעתי בפעם השלישית להודו. במהלך הטיול, מצאתי את עצמי יושבת עם כמה גברים הודים ומאזינה איתם לרדיו, בעת חשיפת ממצאיו הראשוניים של מפקד האוכלוסין של הודו לשנת 2011. המסר העיקרי של הממצאים, היה שחלה ירידה דרסטית ביחס בין המינים אצל ילדים, לטובת הבנים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על תופעת המתת העוברים ממין נקבה. בינואר 2011, שבתי להודו, הפעם כסטודנטית במסגרת משלחת של המסלול לעבודה סוציאלית בין לאומית, בידיעה אחת ברורה – זו התופעה שאני מעוניינת לחקור.
צילום: שרית גמליאל
לא קל להתנתק מחוויית המטיילת, ולעבור לצד שמנסה לחקור תרבות מסוימת. קשה להסתכל מעבר לשלווה והצבעוניות ההודית, אל תוך הסיפור החברתי של המין הנשי בחברה זו. בכתבה אציג צד שפחות נחשפים אליו בטיול תרמילאים, יחד עם זאת הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות ההודית. אפרט על תופעת המתת העוברים ממין נקבה, הגורמים לה והשלכותיה.
ראשית, חשוב להסביר מעט על העדפה מגדרית בהודו. במשך מאות שנים החברה ההודית לא קיבלה בברכה לידה של בנות. נשים בחברה זו הוכרזו כנתינות או, במקרים נדירים, כאלות, לכן ילדות לעולם לא היו רצויות. אפילו הברכה שניתנת על ידי הכוהנים ממחישה את מציאות זו באמרה: 'תהי אמא לשמונה בנים.'
בעבר, השיטה הנבחרת עבור משפחות שחשקו לשחרר את עצמם מעול של ילדה לא רצויה, הייתה הריגת תינוקות (infanticide). גם כיום תינוקות מוזנחות, סובלות מתת תזונה ואף נרצחות בלידתן. למשל, כשביקרתי בכפר דרומי, רופא מקומי הראה לי תמונה של ילד וילדה ושאל אותי מה גילם. השבתי שהבת נראית בת שלוש והבן בערך בן שבע. הרופא ציין בפניי שמדובר בתאומים, אך את הבן מאכילים ואת הבת לא. הריגת התינוקות פחתה עם הופעתן של ההתפתחויות הטכנולוגיות, המהוות עבור המשפחות חלופה קלה לשיטה איומה זו; כשאישה נכנסת להריון היא יכולה לדעת את מין העובר ולבצע הפלה במקרה שזו בת. בדיקות האולטרא–סאונד יצרו בהודו את "תעשיית ההימנעות מילדות" על ידי מציאת נישת שוק בו יש דרישה לשירותים אלו.
המתת עוברים ממין נקבה (female feticide) היא פעולה הכרוכה בגילויו והפלתו של עובר ממין נקבה בשל ההעדפה לתינוק ממין זכר, בגלל הערך הנמוך הקשור ללידת בת. בשונה מהפלות, המתת העוברים לרוב נעשית כשהעובר יותר מבוגר ומפותח, ונעשית רק מפני שהעובר הוא נקבה.
המתת העוברים בהודו אינה מדווחת, עם זאת היא עובדה ידועה בחברה זו. בעת המחקר שערכתי, נחשפתי לכך שהיקף התופעה כל כך רחב, ואף עלה משמעותית בשנים האחרונות.
לא ניתן לדעת במדויק כמה עוברים ממין נקבה מופלים, יש הערכות רבות לכך בספרות. 'קרן הילדים של האו"מ' (UNICEF), קובעת כי מעל ל- 50 מיליון ילדות ונשים "הוחסרו"מאוכלוסיית הודו. ממחקרים שנערכו בהודו בעת האחרונה, עולה כי יותר מ- 10 מיליון עוברים ממין נקבה הושמדו במדינה בעשרים השנים האחרונות. בנוסף, חוקרים רבים טוענים כי תופעת ההפלות גרמה לאבדן של 500,000 בנות בשנה. לפידו"חUNICEF, כ- 7,000 בנות פחות מהמצופה נולדות בכל יום בהודו.
הגורם העיקרי לקיומה של תופעת המתת העוברים ממין נקבה, הינו מעמדן החברתי הנמוך של נשים וההעדפה לבנים. הטיה מגדרית נגד בנות בהודו מעוגנת בשורשי התרבות, הכלכלה והדת. ניתן לחלק את הגורמים לתופעה לשניים: גורמים מוקדמים, המסבירים למה בכלל התופעה קיימת, וגורמים מאיצים, המפרטים מדוע היא כל כך נפוצה.
בין הגורמים המוקדמים אפשר למנות את הביטחון הסוציאלי (התפיסה התרבותית בהודו, רואה את הבנים כמבטיחי תמיכה כלכלית וביטחון להורים, כשהם מגיעים לגיל מבוגר, בעוד הבנות עוברות להתגורר עם משפחתו של הבעל); הנדוניה – Dowry (משפחת הכלה, לפי המוסכמה ההודית, נושאת בעלויות הכבדות של החתונה. מתנות הקשורות לנדוניה ממשיכות להינתן גם במהלך חיי הנישואין. חשוב לציין כי בשנת 1961 הוצא חוק נגד מנהג זה, אך למרות זאת הוא נפוץ מאד בחברה ההודית); מצב סוציו-אקונומי (קהילות מסוימות בהודו רוצות להיפטר מילדות בגלל עוני לא אנושי, אבטלה, אמונות תפלות ובורות. דפוסי הירושה וחלוקת התפקידים המגדריים מיחסים ערך רב יותר לבן, שיכול להרוויח שכר גבוה יותר ולרשת את הרכוש. לאישה אין כל זכות על הרכוש המשפחתי, ועל כן הילדה מייצגת צניחה כלכלית של המשפחה); גורמים תרבותיים (לפי חוקי ה'מאנו'והאמונה ההינדית, הדלקת מדורת הלוויה של ההורים על ידי הבן נחשבת כהכרחית לגאולת נשמתם. אדם לא יכול להגיע לגאולה אלא אם יש לו בן שידליק עבורו את האש. בנוסף, הבנים נתפסים כמבטיחי המשך השושלת המשפחתית ושם המשפחה).
הגורמים המאיצים לתופעה מונים אי שוויון מגדרי (אפליה מגדרית והתנהגויות הקשורות להעדפה לבנים, המושפעות מאד ממעמדות, קאסטות ואתניות); שימוש לא אתי בטכנולוגיהרפואית (עלייהבזמינותה שלטכנולוגיהמתקדמת, במיוחד אולטרא-סאונד. ניתן לבצע בדיקות אפילו באזורים כפריים ועיירות קטנות, שאין בהן שירותים בסיסיים, כגון מים ראויים לשתיה, חשמל ושירותי בריאות הולמים); מודעות פרסומת (מופצות במרפאות הפרטיות, לפיהן 'השקעת 500 רופי עכשיו, תחסוך 50,000 רופימאוחר יותר',תוכננו בכוונה לשכנעהורים פוטנציאליים להפיל עוברים ממין נקבה ולחסוך את הנדוניה העתידית).
למעשה, בחברה ההודית קיים מעגל של הטיה מגדרית, המביא לשימורה של תופעת המתת העוברים ממין נקבה. כדי לחדד זאת, אפשר לחלק לשני אלמטים מרכזיים הקשורים ללידת בת – תפיסתה כילדה ותפיסתה כאישה. כילדה, הגורמים שמרכיבים את ההעדפה לבן זכר ומציגים אותה כנטל, קשורים לעזיבתה את הבית לאחר נישואיה. כאישה, לידת בת נתפסת כאי מילוי תפקידה בנישואין, לפיו עליה ללדת בן כדי לתרום למשפחה ולחברה ולזכות בכבוד. המשמעות של לידת בת בחברה ההודית מורכבת משני תהליכים חברתיים הקשורים למערכת הנישואין: אחד בהקמת ואחזקת היררכיות המשפחתיות והמגדריות, וחיזוקן באמצעות תשלומים לנישואים, ושני, בהבנה שיש לנשים ולגברים על מערכת הנישואין עצמה, המורכבת מהתפקידים המגדריים – הגבר כמפרנס והאישה כמייצרת צאצאים זכרים. ניתן לומר כי התפיסה החברתית את מעמדן של הנשים בהודו, מתחילה בעודן ילדות 'לא שייכות', ממשיכה בהיותן רעיות שנתפסות כ'עול', ומסתיימת כאימהות שצריכות למלא 'תפקיד' מסוים במשפחה ובחברה.
כאמור, תופעת המתת העוברים ממין נקבה נפוצה בכל רחבי הודו. אין פרופיל אחיד של אלו שיפנו לבצעה. התופעה רחבה וכוללת את כל המעמדות הכלכליים והחברתיים, נשים משכילות ונשים נבערות, נשים עובדות וכאלה שלא, משפחות שאין להן בן ומשפחות שיש להן. היא רווחת בעיקר באזורים העירוניים, אך קיימים גם באזורים הכפריים.
הממשלה בהודו ניסתה לסייע בצמצום התופעה באמצעות חקיקה. בשנת 1994 הועבר חוק PCPNDT, 'חוק טכנולוגיות האבחון הטרום לידתי' (תקנות ומניעה של שימוש בלתי הולם), ונכנס לתוקף בשנת 1996. החוק אסר את הגדרת מין העובר, וקבע את חובת הרישום של מרכזי הייעוץ הגנטי, מרפאות, בתי החולים ומוסדות הסיעוד. החוק מתמקד רק בפיקוח ובקרה על הטכניקות להגדרת מין טרום לידתית, לא על השגת גישה להפלות. משמע, החוק לא מעסיק את עצמו עם הפלות מבחירה של עוברים ממין נקבה, אלא דווקא עם ההליכים הרפואיים כדי אלא דווקא עם ההליכים הרפואיים כדי לגלות את המין, מה שיכול להוביל להמתת העובר. לפי חוק ה-PCPNDT, אנשים ורופאים שעוברים על החוק נתונים לקנס, מאסר והשהיית רישיון העבודה של הרופא. הקושי לאכוף את החוק גרם לו להיות לא יעיל, ועדיין למעלה ממיליון הפלות כאלה מתבצעות שם בשנה, מה שמוביל להשלכות מרחיקות לכת על החברה ההודית.
אחת מתוצאותיה של תופעת המתת העוברים ממין נקבה, היא שבהודו יש משמעותית פחות בנות מבנים. ברוב מדינות העולם, יש לבנות יתרון ביולוגי, בהודו, מנהג המתת העוברים שינה באופן קיצוני את היחס בין המינים. אחת לעשר שנים נערך בהודו מפקד אוכלוסין, ובכל עשור נראית ירידה נוספת ביחס בין המינים. ניתן לומר כי הודו סובלת מבעיה חמורה ומחמירה של מחסור בילדות, שבהדרגתיות מתפשטת בכל רחבי המדינה.השלכה נוספת של תופעת המתת עוברים ממין נקבה היא תמותת אימהות. התחלואה והתמותה הקשורים להריון נאמדים בכ- 136,000 מקרי מוות של אמהות בשנה ונוטים לעוות עוד יותר את היחס הכללי בין המינים בהודו.
צילום: נטע ארזי
הפערים הנוכחיים ביחס בין המינים בהודו הם מהחמורים בעולם, וההבדל המוחלט במספרים בין גברים לנשים מראה שכיום יש 36 מיליון גברים יותר מנשים בהודו.הולכת וגוברת דאגה לאומית בנושא העלייה בכמות הזכרים, שנוצרה בעיקר מהתרחבות הפער ביחס בין המינים בגילאים צעירים. עליה בכמות הזכרים, מביאה למחסור בכלות פוטנציאליות, וגם לתופעה זו השלכות רבות. למשל, בת אחת שנישאת לחמישה אחים, בנות הנישאות לפני גיל 18, חטיפת בנות לצורך נישואין ממחוז אחד לאחר. בנוסף, עולה הגיל בו נישאים הגברים, כך שיש יותר גברים רווקים בגיל מתקדם, מה שעשוי להוביל לעלייה בכמות מקרי האונס.
היקף המתת העוברים ממין נקבה והריגת התינוקות, מזמין את סיווגו כ"השמדה מגדרית" (gendercide). השיח הלאומי בנושא המתת עוברים ממין נקבה בחברה ההודית הוא כל כך חסר רגישות, שהוא או לגמרי מתעלם, או שהדיון הוא רק בהקשר של איך הגברים ימצאו בנות זוג עם המחסור בנשים. נראה שזה אינטרס של כולם להמשיך את הנוהג הזה: התעשייה הרווחית של הבדיקות הטרום לידתיות, משפחות הנאבקות תחת כובד תשלומי הנדוניה העתידיים, ורופאים המשתוקקים לשרת את מטופליהם עבור רווחם האישי.
בכתבה הצגתי צד פחות פוטוגני של התרבות ההודית, המבקש להראות שלצד הדברים היפים והנעימים, יש מציאות של אפליה מתמשכת, שנראה שהחברה בהודו אינה מצליחה למגר אותה. כפי שציינתי בתחילת הכתבה, לא קל לחקור תופעה חברתית ולהתנתק מהחוויה ההודית שלי כמטיילת. לאחר כתיבת המחקר, הסתכלתי בצורה שונה על החברה ההודית, ובעיקר על הורים למספר בנות. הן כמטיילת והן כחוקרת, אני מתייחסת לחברה ההודית כפסיפס מרתק ומדהים. בשיחות עם חברים הודים ועם מרואיינים, אני מבקשת ללמוד עוד ועוד, לקבל ולא לשפוט, הרי אין אנו יודעים מה היינו עושים במקומם.
שני ארבל, עובדת סוציאלית בת 31 מקיבוץ גן שמואל, אוהבת וחוקרת את הודו מבלי לשלוט על זה. היא אפילו גם דוברת הינדית (היא טוענת שמגומגמת אבל יש עדים שלא מסכימים לכך)
.jpg)