הצעדה לקדארנת’ יומן מסע (חלק ב’)

למי שפיספס או קצת שכח: החלק הראשון של הצעדה

הנוף מהבוקר

יום שבת, ה-07/05/16

היום השלישי של הצעדה, יוצאים מהכפר פאטה. התחלנו את ההליכה עם נוף נ–ק–י, ניתן לראות את פסגות ההימלאיה. עוברים דרך אזורים שמזכירים את נפאל, געגועים לשם למרות שאני פה.

הצעדה זזה בהתחלה מהר אבל אני מהיר יותר. בקטע אירוני,  מודה על הזמן בצבא, שלמדתי איך לצעוד –  ובקטע עוד יותר אירוני – פתאום עצרנו להפסקת צ'אי וחטיפים בבסיס של החלילנים מהצבא ההודי. פריסה שהצבא עשה במיוחד לאזרחים נראית לי מוזרה – לא זכור לי שכשהייתי בצבא עשיתי פריסה במיוחד לאזרחים, מה גם שלהיות בבסיס צבאי פתאום העלה בי זכרונות מהתקופה שלבשתי מדים ולא מתאים, אני בהודו. לאחר העצירה המשכנו ללכת עוד כשעה.

עם כל שלט התגברה ההתרגשות. עצרנו לצ'אי ועוגיות בכפר רנדומלי, שם כיבדו אותנו ילדי בית הספר היסודי של אותו הכפר, שעשו לנו הצגה ונשארנו כבר לאכול צהריים.

עם כל עצירה, הבאבות פותחים צ'ילומים, לפחות שניים. לעשר דקות וממשיכים לעצירה הבאה – שם פותחים שוב. כל פעם מציעים, כל פעם אני מסרב. שוטרים מסביב ולא בא לי להסתבך. מרגיש קצת כמו "ילד טוב ירושלים" אבל כלא הודי לא נשמע לי טוב בכלל, במיוחד כש'בקשיש' (שוחד) זה לא בתקציב שלי.

לאחר העצירה המשכתי בקצב שלי, עד שהגענו למלון עם נוף מהמם. אותה רוטינה – עצרנו לצ'אי והפעם –בננות לכולם. הבאבות פותחים צ'ילומים ואני יושב איתם, מרגיש הכי בנוח. הגיעה אלינו אישה באזור גיל ה-40 בעלת קול עבה, נראה לי שהיא טרנסג'נדרית אבל היא לא נראית מ אלו שמסתובבות ברכבות ודורשות "נדבות". היא נדהמה לראות אותי עושה את ההליכה והציעה לי ג'ראס, הסברתי גם לה את מצבי כתייר. כעבור עשרים דקות, המשכנו הלאה לעבר סוֹן פְּרַיָג, נקודה אחת לפני היעד היומי שלנו – גָאוּריקוּנְד (Gaurikund).

שם המתין צוות צילום של הטלוויזיה המקומית (כנראה), עוד באבות, וקבוצה של כשלושים אנשים משימלה שבהימצ'ל פראדש שבאו כל הדרך – פאקינג 15 ימי הליכה – לפתיחת שערי המקדש בקדרנאת'. קטן עליהם שביל ישראל.

לאחר עוד הפסקה של מיץ ופירות, המשכנו ללכת והפעם התחלנו לעלות. במתינות. התקדמתי מהר יותר מנושאי הדהולי ולאחר כחצי שעה – ארבעים דקות והגעתי לגאוריקונד. 

התהלוכה מגיעה לסיטפורי

גאוריקונד

גאוריקונד. בכניסה לכפר, סרטים צבעוניים. נהר המנדקיני, בצבע תכלת מעט עכור. ישנה אווירה אפורה בוואדי, כאילו אסון הכה אותו לא מזמן.בערך רבע שעה-עשרים דקות אחרָיי הגיעו שאר הצועדים. ירדתי לראות את החגיגות במקדש המקומי. גם שם היו מלא סרטים צבעוניים, מלא אנשים שהתקבצו, שרקדו, ושרו. זאת גם הייתה הפעם ראשונה מאז גופטקשי שאני רואה תיירי חוץ, לפחות שבעה שמתכננים לעלות מחר יחד איתי. כן, אני יכול סוף סוף להגיד 'יחד איתי'. 
 

תייר אירופאי שמאמין בלב הקלפים

אחרי שסיימתי את ענייני האכילה, לשבת עם הבאבות, ומציאת המקום לישון, התפניתי לעשות סיבוב בגאוריקונד.  כל מהותו של הכפר, היא להוות נקודת מנוחה אחרונה לפני העלייה לקדארנת'. הוא נמצא בוואדי מסתורי, כאילו יצא מהאגדות. עם יערות סבוכים בעלי צבע ירוק עמוק, תחושת ניתוק (תרתי משמע) תוקפת במיוחד כשהקליטה הסלולרית נעלמת ברגע שנכנסים לכפר. העיירה מעוטרת בגסטהאוסים צבעוניים וגבוהים, לצד גגות ומבנים מעט הרוסים מהשיטפון שאירע ב-2013. 

מרבית ההריסות הקיימות בגאוריקונד נמצאים בקו המים של הנהר 
 

המקומיים הציגו לי עד איפה הגיעו המים באסון: בין 10 ל-12 מטרים מעל הגובה הנוכחי של הנהר כאשר זרם המים שבר מבנים ואבנים גדולות. נאמר לי שממשלת הודו הצהירה על אלפים ועשרות אלפים שנהרגו באסון ואילו המקומיים טענו שזה "צמצום נזקים" מהמספר האמיתי של 180 פאקינג אלף אנשים (!). לא יודע אם להאמין או לא. מצד אחד ההודים אוהבים להגזים ומצד אחר השיטפון הגיע מההרים, עבר דרך רישיקש והגיע עד וראנסי, ובנוסף להכל, יש מלא הודים שחיים לאורך נהר הגנגס… אז אולי יש אמת בדבר המקומיים? פתאום פחד קל החל לטפס לי בעמוד השדרה – רק שלא אותקף בְּשיטפון.

הקבוצה משימלה

יושב עם החבר'ה

חזרתי לחדר והצטרפו אלי חבורת נערים ונערות בגילאי 13 ועד 17 מביקאנר – קרובים של ג'יי די, מסתבר. הם לימדו אותי קצת הינדי והעברנו את הזמן בצפייה בסרטונים, נחמד דווקא.

זהו, מחר קרדנאת'. וואלה מתרגש. אקח את זה לאט. אני צופה שיירד גשם ואני לא חושב שאני ערוך לזה מספיק. הבאבות אומרים ששיווה איתי, בוא נראה אם הם צודקים. 

סומך עליהם בעיניים עצומות

יום ראשון, ה-08/05/16

גאוריקונד, 06:30. נורמה כבר אבל מרגיש לי לחוץ. הספקתי לאכול, למלא מים, ללכת שוב לשירותים (בלחץ) ולשבת שוב עם הבאבות. הפעם הם הסכימו להצטלם איתי מבלי לבקש כסף. אפשר להגיד שהתחברנו.

התחלנו את ההליכה מגאוריקונד ב-07:52. זווית העליה הייתה נוחה – תלולה למקטעים קצרים, עם מקטעים ארוכים של עלייה מתונה עד כמעט מישורית. לדרך התלוו פורטרים שסחבו דברים עצומים: מזרונים, סלים שעליהם יושבים אנשים שקשה להם ללכת, וכו', כשכל זה עם רצועה שנשענת להם על המצח. לא ייאמן. בנוסף היו מלא שיירות סוסים שעלו, ירדו, וכמובן בעקבות אותם סוסים – ההליכה הייתה מלווה בהרבה ריח אותנטי, טרי, ובעיקר מסוכן – של חרא. 

בערך באמצע הדרך, יש נקודה שבה צריך לחצות את הנהר משמאל לימין ומאותו הרגע העליה נהייתה ממש תלולה וקשה. הרבה זמן לא עברתי את קו השלושת אלפים מטרים ולא ידעתי איך אגיב, במיוחד עכשיו כשחזרתי לעשן ועוד אחרי שקראתי פוסט פייסבוק מלחיץ של המחלץ חיליק מגנוס שעוד הדהד לי בראש, אז הלכתי בקצב שהרגיש לי איטי, לא מתנשף ורק נושם דרך האף, מדיטציה בהליכה. 

העמק, רגע לפני חציית המנדקיני

בהתחלה קדרנאת' הייתה בתוך ענן אבל מהרגע שהגעתי לקילומטר ממנה והבחנתי בה – התרגשתי. הנשימה שלי בסדר, קצת כבדה אבל לא משהו נורא. השעה הייתה 12:52, לאחר 16 קילומטרים של הליכה ועוד בעלייה, הגעתי. 

מקדש קדארנת', רגע לפני שהצעדה הגיעה 
 

הר קדאר מבצבץ בין העננים, צופה שהכל בסדר

הצעדה הלכה לכיוון המקדש ואני איתה, החגיגות נהדרות אבל קשה לי להתרכז בהן. עכשיו הגיעו עוד אנשים ואני חרד למיטה הלילה. חזרתי למתחם הממשלתי שנמצא בכניסה לכפר, המתנה ארוכה, וקיבלתי מיטה ב-250 רופי באוהל D16. הנחתי את הדברים וישר החלפתי ביגוד. יש! ביגוד חם! אני אוהב אותך! סיגריה של השגת מטרות, יאללה לאכול, ולשבת ברחבת המקדש. 

מתחם האוהלים שבו שהיתי

 
מתחם המגורים הממשלתיים מופרד מהכפר קדרנאת' בגשר ומתחתיו יש גהאט (מדרגות היורדות לעבר נהר או ים) בצבע אדום. עדיין מתנשם ומתנשף כשעולה מהגשר ועד המקדש. מסביב ישנם בתים הרוסים מהשיטפון של 2013; הריסות עומדות ושטוחות לצד בניינים עומדים אם כי במצב לא כזה טוב, אבל עדיין במצב סביר לשהייה. במתחם המקדש יש ספסלים בצדדים, ומדרגות המובילות לבמה שעליו המקדש יושב.

כפר קדרנאת' מלמעלה

המקדש: בנוי מאבנים ישנות, גג כחול שממנו תלויים סרטי פרחים המעטרים את הפאה הקידמית של המקדש בצבעים של כתום וירוק, מאחוריו יש מלא בולדרים (סלעים) בגדלים שונים ובמיוחד איזה בולדר מאדרפאקר אחד שנמצא ממש מאחורי המקדש. הלכתי לשבת עם כמה באבות שראיתי בגופטקשי. הם לא עשו את כל הצעדה איתנו.

למרות השיטפון ועוצמת המים שהייתה ב-2013 המקדש נראה כאילו כלום לא נגע בו, שאלתי איך דבר כזה יכול לקרות? והבאבות הסבירו לי שבזרם הראשון המים סחפו איתם את אותו בולדר מאדרפאקר שנתקע מאחורי המקדש והציל אותו, כששאר המבנים לא שרדו. נשמע לי קצת כמו "היה לי תהילים בכיס". אבל באמת שהופתעתי. 

פתאום קאלראטרי הגיעה, הקרואטית שמזכירה את קרלה סינגר מ'מועדון קרב' ועם שיער מחומצן. היא, שביקרה פה כבר פעמיים לפני השיטפון, הייתה בשוק. היה לה קשה לראות את מה שקרה בקדרנאת' ולשמוע על הבאבות שהכירה ומתו באסון. כמעט התחלתי לבכות יחד איתה והבאתי לה בִּידי (סיגריה הודית), אש, ומים. המעט שאפשר לעשות כשאדם מתאבל. היא התחילה לספר לי איך היה כאן פעם: היא סיפרה שהבאבות היו ממוקמים כ-500 מטרים מאחורי המקדש וכמעט היה אסור להם להתקרב לרחבה שלו. לא היו שבילים ודרכים סלולות, לא היו פחי זבל ציבוריים וספסלים, שכל הרחבה הייתה מלאה במסעדות ובכל זאת הייתה כאן שלווה בלתי מוסברת. לפחות זה, עדיין קיים.

הריסות לצד בניינים עומדים, מתחם המקדש

החלטנו לחפש צ'אי כי קר והלכנו לעבר המתחם שבו מחלקים פְּרַסָד (אוכל קדוש בחינם). קלרטרי דאגה לדִיאָן, תלמידהּ הרוחני שעוד היה בדרכו לקדרנאת', והלכה לחפש אותו יחד עם מקום לישון. 

בזמן ההמתנה לצ'אי, ישבתי ליד איזה באבא וניסיתי לתקשר איתו, רק באמצעות חיוכים, גם זה טוב. באותו זמן התקבצו סביבי מספר הודים דוברי אנגלית והתפתח דיון על מלחמות ישראל. מת כשזה קורה – כשההודים מספרים לי למה מדינת ישראל כל כך מיוחדת וחזקה מבחינה צבאית. העיקר שיש להם עניין.

מנסים להתחמם קצת

לקחתי שלוש כוסות צ'אי והלכתי לחפש את קלרטרי. בתזמון מושלם מצאתי אותה. היא סיפרה לי שהיא מצאה מקום אצל חברים שהיא הכירה בעבר וברגע שרציתי להיפטר מהצ'אי השלישי שאני מחזיק – דיאן הגיע, מזיע, מובן לגמרי, אבל שישו ושימחו.

הוא רצה קצת זמן לבד ואנחנו הלכנו לאכול. לא הייתי רעב עדיין, כנראה בגלל המחסור היחסי בחמצן ומכל מה שקרה באותו היום, ספציפית במהלך השעתיים האחרונות. 

יצאנו החוצה ופתאום הענן שהסתיר את ההרים התפוגג ב-90%. החסרתי פעימה. זה היה מדהים, מהמם, משוגע, אפילו המילים מחווירות לנוכח המראה וההרגשה. אני לא יודע מה לעשות עם הדבר הזה שנגלה בפניי, אבל כיאה לתייר – צילמתי. אני שייך לדור המקולקל הזה וגם קצת גאה. רק רציתי לתעד אלוהות…

שמענו שירה באחד המבנים שליד המקדש. למזלי היה לי את מכשיר ההקלטה שלי – איזה כיף! ישבנו איתם שעתיים, מתוכם שמעתי מלחמת שירה בין איזה באבא צרוד לבין ג'יי די, שלו יש קול – שוואלה גרם לי לפחד ממפולת שלגים. העיקר שהקלטתי קצת. שיתפתי מוסיקה עם באבא רנדומלי אחר – הוא שלח לי מנטרות ושירים קדושים ואני שלחתי לו את "What is Karma" של הג'ירפות. לחשוב שאי שם בהודו על פלאפון בְּלוֹק של נוקיה יש איזה באבא ששומע הג'ירפות ומבסוט. לאחר מכן פרשתי לאכול ולישון. 
 

אזור השעה 22:30. לאחר ביג בלאגן בגלל ההתנהלות של העובדים במקום, הגעתי לישון. מצאתי שק"ש בקבוק ירוק כמו שהיה לי בצבא, הכי מחמם. לפחות מחר לא אצטרך לישון פה ואשן עם קאלראטרי ועם דיאן. מחר קם ב-5:15  לפתיחת שערי המקדש. בטח יהיה קפוא.