הצעדה לקדרנאת’ יומן מסע (חלק ג’)

יום שני, ה-09/05/16

05:15, השעון מצלצל לתוך הקור המקפיא שממתין מחוץ ליריעות האוהל הממשלתי בקדארנת', אי שם בתוך ההימלאיה המושלגת. שינוי לא מרענן בכלל לזמן התקומה שלי בשבוע האחרון. התארגנות מהירה ויציאה החוצה לעבר המקדש.  
תוך כדי ההליכה שמתי לב איך ההודים מתקלחים מתחת לברזים הקפואים, בקור הזה, ואם לא בברזים אז במי הנהר שגם הם קפואים. עם כמה שהדעה הרווחת היא שההודים מזוהמים או מלוכלכים – הם לא מפספסים מקלחת. מים הם מים והם מטהרים, בין אם אלה מי הגנגה בְּוראנָסִי המכילים אפר גופות ובין אם אלה מים קפואים שיגרמו להם לכוויות. 
 

בוקר טוב

הגעתי למקדש ברבע לשש. אנשים יושבים מכניסת הדלתות הראשיות ועד כיוון הגשר, בשני טורים, אולי אפילו מעבר, ממתינים לרגע פתיחת השערים. אפשר להתחיל לראות איך קרני השמש מלטפות את מורדות ההרים המושלגים – ופסגת הר קדארנת' שומרת עלינו.  

מקלחת קפואה של בוקר, הגהאט האדום

השערים נפתחו כעשרים דקות לאחר ההמתנה למושל אוטראקהאנד שהגיע במסוק. השמש כבר מאירה על השלג שמאחורי המקדש והוא זוהר ברגע פתיחת השערים, אנשים רוקדים, שרים, צועקים בשמחה: "הָר-הָר מַהָדֶב!", נדבקים יותר ויותר צמוד לכיוון הדלתות – כאילו המרווח הזה מצטמצם איכשהו. העיקר להתקרב לעבר מה שבפנים. מדובר ברגע יפה ונקי בלי ענן אחד בשמים. 
 

אנשים ממתינים גם מהצד כדי להיכנס

הסתכלתי על התור הארוך ושקלתי להיכנס יותר, פתאום הבחינה בי אותה אישה שפגשתי בסיטָפּוּרי, שנמצאת בין הראשונים להיכנס למקדש. היא אמרה לי שאני הולך להיכנס איתה ועם אמא שלה. אמרתי לה שאני לא רוצה לרמות ולהדחף והיא אמרה לי שאני לא רמאי ועל ההליכה שעשיתי זאת אפילו זכותי להיות בין הראשונים. לא משנה כמה ניסיתי לסגת מהרעיון, היא התעקשה שאכנס איתה. בסוף הסכמתי, אין למה לריב. 

קרני השמש מלטפות את מורדות ההר

הכניסה הייתה איטית ודחוסה, מלווה בשירת "אוֹם נַמָה שיוויָה", קריאות הלל לשיווה על שלל שמותיו, ואז נכנסנו לתוך "קודש הקודשים". במרכז החדר נמצאת אבן טבעית גדולה בעלת קצת מעט חד וכולם מקיפים אותה, שיווה לינגם (אזכור פאלי לשיווה) כזה טבעי מעולם לא ראיתי. הרבה גְהִי (חמאה מקומית) מרוח על האבן, מים שוטפים במים, אנשים מנשקים ומצמידים את מצחם לגעת בלינגם רק כדי לקבל ברכה. הלכתי עם הזרם וכל אותו זמן ניסיתי להבחין אם אני מרגיש באנרגיה שכולם מדברים עליה – התרשמתי לטובה מכל הסיבוב, הרגשתי דווקא די בנוח להיות שם ומעט שלווה עטפה אותי, אולי על זה מדברים?

"הכניסה הייתה איטית ודחוסה, מלווה בשירת 'אוֹם נַמָה שיוויָה'"

יצאתי החוצה וחזרתי לעבר קבוצת הבאבות שלי. כשקלרטרי ודיאן הגיעו, סיפרתי להם מה הרגשתי במקדש וקלרטרי אמרה לי שנכנסתי מוקדם מדי לטעמה אבל גם זה טוב. אמש קלרטרי הזמינה אותי לשהות איתם באותו החדר, הסכמתי, והיום לפני שהגעתי למקדש – הנחתי אצלם את התיק שלי. 

מכים בפעמון

באזור השעה תשע בבוקר, כבר התחיל להיות חם וללבוש שלוש שכבות נהייה מעמסה, במיוחד אם עוד תכננתי לטפס קצת. ביקשתי את המפתח לחדר מקלרטרי כדי לשים שכבה אחת בתיק, היא הסכימה וביקשה שאחזיר לה את המפתח לפני שאני עולה למעלה, לא משהו מסובך.

נפטרתי משכבה וכשחזרתי קלרטרי נעלמה. לדיאן היה מסר ממנה: "עברתי למימד אחר, בוא לחפש אותי". מה?! אישה הזויה. התחלתי לחפש אחריה ובכיוון שדיאן הצביע לי, בין הסלעים, ראיתי ציפור בצבע אדום שחור ולבן (לפי צבעי בגדיה של קלרטרי). עברה במוחי מחשבה – יש סיכוי שהאישה הזאת אשכרה הפכה להיות אותה ציפור?! ספק מאמין, ספק לא, הכל אפשרי כאן. לאחר כחצי שעה חזרתי לדיאן והוא בא לעזרתי. במשך שעה חיפשנו אותה אך לשווא, דיאן עישן קודם עם אחד הבאבות ובכלל נכנס לתוך עצמו, התוצאה: הוא נדפק על האבנים ואני משחק מחבואים עם אליס בארץ הפלאות. לאחר כשעה וויתרנו על המשך החיפושים ודיאן פטר אותי מאחריות המפתח, פיו. מעניין לאן בכל זאת היא נעלמה. 

קלרטרי, זאת את?

יצאתי לעבר המקדש השני באזור – בהאירוונט (Bhairavnath), ממוקם כמאה מטרים מעל קדארנת' ומהווה נקודת תצפית מהממת על כל העמק. במקדש יש אבן מערתית, מַסֶכָת ברזל או נחושת, ארבעה פסלי אלים חצובים באבן ובעיקר מלא-מלא פעמונים ודגלים בצבעי אדום, כתום, וצהוב. הייתי שם כחצי שעה לספוג מהאוויר וירדתי למטה. קלרטרי טרם חזרה, ניחא. החזרתי על עצמי את אחריות המפתח, הלכתי לאכול וכשסיימתי התיישבתי עם הבאבות.

מקדש בהאירוונט

יש קטע שכשיוצאים מהמקדש אז האנשים באים ומחלקים כסף לבאבות כשליחיו הקדושים של שיווה. באחת הפעמים, אחד הבאבות התעקש שגם אני צריך לקבל 10 רופי יחד איתם ולא משנה כמה התעקשתי שלא – הוא התעקש יותר ובסוף דחף לי אותם לכיס. טוב נו, הם גם ככה ילכו לתרומה לאלה שמחלקים אוכל בחינם ליד המקדש.

דיאן, אחרי שיצא מהמקדש 
 

לאחר מכן הלכתי לשתות צ'אי. קלרטרי הגיעה וישבה איתי, מסתבר ש"המימד האחר" שהיא הייתה בו היה הצד השני של המקדש שלא ראיתי. לפתע הגיע אדם מבוגר מצ'ָמוֹלִי שפגשתי בגאוריקונד ורצה שאצלם את הצמה שלו שנמצאת בערך בגובה שלו – כמטר שישים לפחות, אם לא יותר. היה כיף איתו, הוא לא יודע אנגלית אבל הצלחנו לתקשר, הצטלמנו איתו ולקחנו כתובת כדי לשלוח אליו תמונות בהמשך. שאלתי את קלרטרי על אנרגיות, איך היא מרגישה אותן ואיך אני אוכל להרגיש אותן, היא אמרה לי: "יש לך לב נכון ואינטואיציה נכונה אבל אתה חושב יותר מדי, פשוט תרגיש". השאירה אותי חסר מילים. לפעמים צריך לשמוע משפט כזה.

קלרטרי והאיש מצ'אמולי

הערב התחיל לעלות, איתו ירדו הטמפרטורות ומספר טיפות. חזרתי למדורה עם הבאבות. אחד הילדים  – מהמשפחה של ג'יי די – התיישב לידי והתחיל לשאול על שפת האם שלי, עברית, אז לימדתי אותו כמה מילים פשוטות. הוא היה מבסוט. 

הגשם נהייה יותר רציני ונכנסנו תחת המבנה ליד. דיאן מימיני, הבאבות סביבנו והקיר מאחורינו. לאחד הבאבות שישב משמאלי הייתה אנגלית יחסית טובה ולכן היה לי עם מי לתקשר יותר לעומק, איזה כיף. 

הנוף של המקום שאני נמצא בו, האנשים שישבתי וחלקתי איתם את הרגע הזה, גרמו לי להרגיש בר מזל, מסוג הפעמים שהלב פשוט רוצה לצאת החוצה, לרקוד, ולהגיד תודה להכל על הכל. שיתפתי בהרגשה את הבאבא שישב משמאלי ורציתי שישתף את אחָיו שהרגישו כמו אחָיי שלי לאותו רגע מיוחד שכזה. הוא שיתף אותם והם הודו לי בצ'ילום.

נתתי לאותו באבא משמאל את המייל שלי, למקרה שירצה ליצור איתי קשר, ותמונת פספורט שעשיתי בורנסי. אני מקווה שהוא יזכור אותי. הוא מנגד נתן לי את השם ההודי: ראם סִינְג. מי שרוצה לדעת משמעות השם מחולקת לשניים: ראם – קיצור השם ראמה – התגשמות ארצית של האל וישנו ושעליו מבוסס הסיפור הראמיאנה, וסינג – משמעות השם היא אריה/אמיץ/לוחם. אני לא באבא כפי שהם טענו, אבל את זה אני מוכן לקבל.

"נתתי לאותו באבא משמאל את המייל שלי…מקווה שהוא יזכור אותי"

הלכנו באזור עשר בלילה לכיוון החדר. בדרך קלרטרי סיפרה לנו שהיא שמה לב איך הבאבות חיים בתוך ההריסות של הבניינים בקדארנת' – משהו שלא קרה כשהייתה בפעמים קודמות. אז, הבאבות היו חיים במרחק של לפחות 500 מטרים מהעיירה במתחם אוהלים משלהם או בין האבנים והמערות, והיה אסור להם להתקרב למקדש. 
קלרטרי הייתה בדעה שהאסון שפקד את המקום ב-2013 החזיר איזה משהו טבעי שהיה אמור להיות – הבאבות חזרו למקומם הטבעי והקדוש כעובדי שיווה בקרבת המקדש, שם מקומם. בדעתה, קלרטרי טוענת שההימלאיה הוא ביתם האמיתי של עובדי שיווה ושכל התערבות ממשלתית או עסקית הינה בגדר חטא. היא סיפרה איך הסתובבה בין ההריסות ושאלה את הבאבות איך הם לא מפחדים שתיפול עליהם קורה או גג של אותו בניין שבתוכו הם שוהים, והם הסתכלו עליה בתמיהה וחיוך קל עולה על פניהם כשהם מצביעים על מקדש קדארנת'. הם אמרו לה שאם המקדש לא נהרס אז גם להם לא יקרה שום דבר רע. שיווה איתם.

קדרנאת' בשעות הזריחה

אני הולך לישון בהרגשה שאולי, יש סיכוי, שקלרטרי צודקת בדעה האוטופית על הודו הקדושה. אני שמח על המסע הזה שעשיתי לעבר קדארנת' – על הפרספקטיבות השונות שיצא לי לשמוע לצד הסיפורים המקומיים. אני יכול להבין מה מטמטם את השכל בהינדואיזם. לגבי ההימלאיה עוד לא הבנתי.

האר קדר שומר על כולם