השעות הראשונות בדלהי לבדי

 

עבר מאגניב, אני עכשיו בדלהי בהארי ראמה, מסריח פה רצח ומחנק ורעש וצילצולים ואין רמזורים ורימו אותי כמובן על הפעם הראשונה.. אבל לא נורא, לומדים לקח.
לקחתי חדר ב250 רופי, כנראה עוד הערב אצא לי לכיוון מאנאלי.. ו.. כולם פה כ"כ נחמדים שזה כבר לא נראה לי כ"כ נחמד.

לאכול עוד לא אכלתי (אבל כבר הספקתי לאכול צ’יקן בורגר בטיגון עמוק, כולל גם העגבניה והמלפפון בטיגון עמוק.. נראה לי) אצל המקומיים…

 יש לי שותפים בחדר, בעלי רוח ספורטיבית וספונטנית שאוהבים להפתיע… הג’וקים 🙂

 

גם גמלי שלמה למיניהם ולצורותיהם.. אנשים פה ישנים על הכבישים מצורעים, כאילו אין מחר ושמבחינתם אם תעלה עליהם ריקשה ותהרוג אותם, אז אלוהים עשה להם רק טובה אחת ענקית שביקשו כל חייהם.

למרות שמנגד רואים שיש פה גם ג’יפים, וראיתי אפילו ג’יפ של פורשה חדש, כמו שנוסעים בארץ,ו מאזדות.

יש פה מכל טוב.. התגובה הראשונה לא הייתה הלם (הכל חרטא במדריכי הטיולים ומפיהם של כל מיני פחדנים מתוסבכים).

כשהגעתי בבוקר ("…שכשנבוא נמצא תשובה…" ככה אמר השיר?) הכל הלך כזה באיזי  איזי עייף.

אחת הפקידות ישנה ובדקה אותי מתוך שינה כשהיא מגרשת את הזבובים מסביבה.. חחח

 

הכל פה סאטלה, באבות, שרימפסים, קלאמרים, פנה, ספגטי, פאטוצ’יני (תסלחו לי, אבל הייתי בזרימה של השוונג, כן?-כן).

אליי לא כ"כ הרבה מעזים להתקרב בגלל ה-1.93 שלי,מ סתכלים עליי מכל כיוון מלמטה למעלה.

הודים הם ילדים מפגרים.

הכל זורם (חוץ מהביוב העירוני, שלהפתעתי לא מוכר המושג "ביוב" בהודו המתחדשת).

 

סימטאות המיין באזאר מלאות בשלטים בעברית, אפילו להודי פה בקבלה קוראים הרצל. ויש אפילו אחד אבי, רק חסר שיהיה פה עוד איזה יעקוב ויוסי ואחד מהם יקרא לי מהחלון "לרדת למטה" ושהם "רק רוצים לדבר איתי…" (גדלתי בשכונה כזאת, שכל דבר שתדמיינו-יקרה לכם! חוץ משיחת חולין שבה מפתים אתכם לרדת למטה).
בקיצור, אין לי הלם תרבות כמו שהרוב אמרו לי, אלא היה לי פחד כי הייתי לבד וכולם מסביב נעצרו ונעצו בי עיניים.

זה היה קצת מפחיד ולא ידעתי לאיזה כיוון לקחת את רגליי.

 אגב,טסתי מירדן (עמאן) עם כמה חבר’ה שנראים חיצונית כמו טאליבן בחופשה, זקנים, גלימות, ווסטים צבאיים, טארבושים ומבטים של "רוצחי עם המוניים" שנראה כאילו שהם היו באותו מחזור של קורס השתלמות על צנטריפוגות בפאלוג’ה יחד עם בן-לאדן.

לבסוף חטפו לי את התיק והעלו אותי לאוטובוס ציבורי עד מרכז העיר, שאגב, לא מבייש אוטובוס רגיל של דן בארץ.

אפילו יותר מכך, האוטובוסים של אגד טאראנטות לידם פה.

 

הזאנבורות של יציאה ג’ בקריית אליעזר הן כלום לעומת הזאנבורות של הריקשות פה בכבישים, ופיטר שומאכר (פורמולה 1, למי שמכיר) יכול בקלות לקחת מכל ילד הודי קורס נהיגה מונעת.. התנוע רגוע "עלק"… 🙂

זהו, עכשיו אלך לי לאכול, יש תפריט ישראלי, שזה דבר מעניין בפני עצמו (מכל שנותיי כטבח מעולם לא ידעתי שקיים ברחבי העולם "מטבח ישראלי").

 

מקווה שיעבור טוב ואני פשוט אמשיך לי לזרום.

מאנאלי, דאראמסאלה, אגרה, רישיקש, פסטה, פנה, ספגטי, פטוצ’יני…לאן שיבוא לי.

בינתיים בזבזתי רק 10 דולר והוצאתי סתם על שטויות כמו: שתיה, מצת, אוטובוסים ונהג ריקשה אחד ש"עקץ" אותי המאניוקי.

מלא שטרות של רופי עפו לי מבין האצבעות, המחשבה המנחמת אחרי חישוב זריז, שמסתבר לבסוף שזה היה רק 30 שקל הכל הכל, כולל ההההכל, ואני סתם נלחצתי שבזבזתי הרבה שטרות.
בקיצור, עוד אין לי מה לספר, אבל רושם ראשוני שלי מכמה שעות בדלהי די מבלבל אותי. אבל אני מרגיש נחוש ובטוח בעצמי (למרות שאין לי עדיין מושג לאן אני נוסע).

עוד לא התאפסתי על הסביבה, הריחות, הפרות באמצע החיים, האנשים שמתקלחים באמצע הרחוב ב6 בבוקר, קרני השמש המאובקים שחודרים בצורות של חרב שמעלה עמוד עשן, המנטאליות

יהיה מאגניב אבל…