זואי יוצאת משביל החומוס

כתבה: זואי שטיינברג

יצאתי לטיול בלי הכנות. רציתי לראות, לחוות ולהרגיש. חיפשתי גן עדן. החלטתי שתוך כדי תנועה אבין מה קורה בתת יבשת המטורפת הזו…

טיילתי במשך שלושה חודשים בשביל החומוס, התחלתי בחודשיים בצפון והתאהבתי בהימצ'אל פארדש, ומשם המשכתי לחודש בראג'אסטן הקסומה.

אחרי הרבה התלבטות האם להמשיך את שביל החומוס או לצאת ממנו לחלוטין ולהמשיך בנתיב הלא נודע שלי – החלטתי ללכת לטייל עם חבר אנגלי שהכרתי בטיול באזור שבע האחיות. לא ידעתי על מה מדובר, רק ידעתי שאני הולכת להתרחק פיזית ומנטלית מכל מה שהכרתי עד כה בהודו.

החלטנו להיפגש בקולקטה ומשם להיכנס לאסם.

שהינו 5 ימים בקולקטה, שהיא העיר הראשונה שהאנגלים התמקמו בה בזמן השלטון הבריטי, הגעתי לדורמס הכי זול שמצאתי – ושם הכרתי בחורה הודית מקסימה, שזאת הפעם הראשונה שלה בקולקטה. היא רצתה לחוות את העיר ואני החלטתי להצטרף אליה. התחלנו את הסיור שלנו בטראם עתיק מימי הבריטים שעובר כמעט בכל העיר, ירדנו ברחוב הקולג' ששם כל הרחובות והסמטאות הן חנויות ספרים מטורפות ונמצא שם הבית קפה הכי ישן בקולקטה.

בית הקפה הוא חלל גדול עם תקרה מאוד גבוה מרובה חלונות, מלא יצירות אומנות ואנרגיה טובה של שיחה עם קפה ולא קפה עם שיחה. כל האינטלקטואלים והוגי הדעות של המדינה ישבו שם ודיברו על כל מה שעלה בראשם.

״שיחה עם קפה״

המשכנו להסתובב ברחובות העיר, בה כל הבניינים בסגנון אירופאי קלאסי, משולב עם המון טבע שפשוט התפרץ אל העיר… האנשים מקסימים ונעימים והמוניות הן מכוניות משנות החמישים סטייל קובה בהודו. קולקטה גם גובלת בשפך הגנגס אז הלכנו לראות שם שקיעה מטריפה.

בערב יצאנו למועדון הכי שווה בעיר – הייתה בו רק מוזיקת MTV והרגשתי במרכז תל אביב בחמישי בערב. בחיים לא חשבתי שאראה משהו כזה בהודו.

כשסקוט (החבר האנגלי) הגיע לקולקטה, הלכנו לקנות כרטיסי רכבת לגוהטי (סיפור לא נורמלי שלקח שש שעות עד לקניית הכרטיסים).

לאחר 22 שעות נסיעה ברכבת, הגענו סוף סוף לאזור של שבע האחיות.

התחלנו בגוהטי, שהיא עיר ענקית בתוך אסם, שם חטפנו מכת חום ונשארנו יומיים בהום-סטיי חדש שרק נפתח ממש במרכז העיר.

מגוהטי לקחנו שייר טקסי לשילונג, שהיא עיר מרכזית במגליה.

למזלנו, הבחורה שהיא הבעלים של ההום-סטיי בגוהטי, סידרה לנו חדר בגסטהאוס חדש (עוד עבדו על המקלחת כשהיינו שם). כל האזור ממועט כל כך בתיירות מערבית, שהכל רק מתפתח בשנים האחרונות. נחתנו אצל בחור הודי בשם נייג'ל, שטייל המון בהודו ו״יודע מה תרמילאים צריכים״ – (שזה אומר שכל החדר מלא בווי תלייה).

נייג'ל אחראי על כל האזור המרכזי בשילונג ודואג כל בוקר שהפוליס באזר יהיה נקי (עד כמה שאפשר). בערב הוא אוהב לשתות בירות ולנצח בהורדות ידיים.

משילונג החלטנו לצאת ביום ראשון בבוקר לכפר בשם מלניונג שהוא הכפר הכי נקי באסיה, שכחתי להגיד שכל אזור מגליה הוא נוצרי… נוצרי מאוד.

 

בעל הגסטהאוס משחק הורדת ידיים עם בחור ישראלי

אז אני וסקוט החלטנו לצאת ביום ראשון משילונג למלנגיונג ומכיוון שלא היו אוטובוסים, נייג'ל אירגן לנו כרטיסים באוטובוס תיירים מקומיים שמגיע לכפר. האוטובוס עצר בכל מקום אפשרי שהיה אופציה לצלם בו משהו, למרות שרוב הזמן היינו בתוך ענן. הגענו לגשרי חבלים ענקיים ומאוד מתויירים ולנקודה גבוהה שאפשר לראות ממנה את הגבול של בנגלדש – אם לא היה ענן.

כשהגענו למלנגיונג, הודענו לאחראי התיירים שלא נעלה בחזרה לאוטובוס כי אנחנו רוצים לבלות פה לילה. הוא לא ממש המליץ אבל זרם. בכפר היה נקי לחלוטין ופסטורלי להחריד. ברחוב הסתובבו ילדים יחפים ומחויכים ותרנגולות שמנות, הצמחייה בכפר טרופית, צבעונית ומטריפה – מלנגיונג נמצאת בתוך ג'ונג'ל וכדי להגיע לכפר מכביש ראשי כלשהו יש מרחק של 10 קילומטר לפחות, כך ששקט, נקי ומבודד.

אבל הרגשנו שאולי שקט לנו מידי… ואז הבנו שהמקומיים בכנסייה.

 

בתמונה: סקוט

בצהריים הסתובבנו בכפר לחפש לנו הום-סטיי לישון בו והכפר היה ריק ממקומיים. רק תיירים הודים הסתובבו בו. גם כל כלי הרכב שהיו בכפר, היו אוטובוסים של תיירים או מוניות מלאות תיירים.

מצאנו חדר לישון בו אצל בחור שלא ידע אנגלית. התמקמנו ונחנו קצת אחרי הבוקר שהיה לנו, וכעבור שעתיים הגיעה בחורה, שמסתבר שהיא הבת של הבחור שקיבל אותנו לחדר והיא הבעלים האמיתי  – ואמרה שהיא מצטערת אבל החדר הוזמן ואנשים מחכים לו ושאנחנו צריכים לצאת ממנו עכשיו.

כמובן שהתחיל לרדת גשם טרופי, כזה שאתה לא מבין אם זה גשם או מלא זיעה.

ארזנו את עצמנו ויצאנו לחפש מקום אחר. ראינו בסביבות ה-10 שלטים על הום-סטיי בתוך הכפר הקטן הזה, ומעט המשפחות שהיו בבית אמרו לנו שהחדרים מוזמנים, או שהם לא עובדים ביום ראשון, ואלה שלא פתחו – מסתבר שהיו בכנסייה מעשר בבוקר עד חמש אחר הצהריים… בעצם כמו יום עבודה.

בזמן הזה כבר היה חשוך. היינו רטובים ועייפים וכל המוניות היו תפוסות והאוטובוסים מלאים ובשבע כבר סידרתי את הפנס ראש על המצח והכנתי את עצמי להליכה בג'ונג'ל, בגשם, עשר קילומטר בחושך כדי אולי למצוא טרמפ לאנשהו מאיזה כביש ראשי. סקוט האמין שהיקום יעזור לנו.

 

מה קרה בהמשך? האם היקום עזר?

המשך יבוא!

 

 

עורכת: סיגל קריב