חוויה מדברית

‌הפעם הראשונה שלי בהודו הייתה בגיל 14, כשביקרתי את אחי ב"טיול הגדול שלו" יחד עם אימי. לילד בן 14 זה לא דבר טריוויאלי לבקר בהודו.
החוויה נחקקה בזיכרוני באופן ניכר- ריחות, צבעים, טעמים, תרבות וחוויה משפחתית מאוד עוצמתית. לא היה לי ספק שאחזור שוב להודו. אחד מהמקרים שליוו אותי בגאווה לאורך השנים, היה הטיול גמלים שעשינו בפושקר; טיול לאור ירח מלא , מדבר רחב ידיים, מדורה, בירת קינגפישר (תענוג מפוקפק לנער בן 14) וגמל אחד עצבני. לא הצלחתי להשתלט עליו, הוא היה נמרץ ונחרץ ובשלב מסויים הוא פרץ בדהרה אל עבר המרחק, משגר אותי לצד האוכף ואני נתלה בייאוש ופחד. שלחתי את עצמי חזרה אל האוכף בכוח מתפרץ, ובעודי עוד רועד מהתרגשות והלם מוחלט התאהבתי בחיה המוזרה והמופלאה הזו.

‌כעבור עשר שנים אני מוצא את עצמי שב להודו, הפעם לבד לגמרי, טועם ומחטט בכל פינה אפשרית, הופך כל אבן כדי להכיר את הודו האמיתית, זו שלא תשמע עליה. מצאתי את עצמי נמשך לחוויות יותר "קיצוניות"- אלה שיסחררו את החושים ואת הנפש. התגוררתי אצל מקומיים, עשיתי עגילים רג'פוטיים בביקאנר, ואפילו גידלתי שפם לכבוד חתונה הודית, ובעודי חווה את כל אלה נרקמה במוחי מזימה להרפתקה חדשה. ידעתי שהרומן ביני לבין הגמל טרם נגמר, וכבר שמעתי מכמה תיירים מזדמנים בדרך שיש מדי פעם איזה אירופאי משוגע שמחליט לצאת מג'ייסלמר לחודש למדבר. רציתי להיות המשוגע הזה, רציתי את כל החוויה: הסבל, הכאב, הקושי בלהיות לבד, החום של המדבר, הנוף רחב הידיים וכל ההשלכות של התנאים הללו על הנפש שלי.

רציתי להיות המשוגע הזה, רציתי את כל החוויה. צילום: אלבום אישי, תום שוורץ

‌התוכנית המקורית הייתה של קמצן ממוצע- לקנות כירת בנזין, לקנות אוכל שאותו אבשל ורק לשכור גמל ומדריך. כשהגעתי לג'ייסלמר התוכנית השתנתה. כשאתה מגיע לג'ייסלמר אתה נשטף בהצעות לכל מיני סוגים של ספארי גמלים בטווח מחירים שונים, וכך מצאתי את עצמי עסוק ימים שלמים בהתמקחות עם מדריכי הגמלים. לא אהבתי את ההתנהלות עימם, את הלחץ שהופעל עלי ואת ה"סבבה סבבה" כששמעו שאני ישראלי. קיבלתי עצה מבחור מקומי לגבי כפר בשם "קורי- khuri", כ-50 ק"מ דרומית מג'ייסלמר. הכפר היה אמור להיות מעניין והייתי זקוק לרענון מהחוויה המתישה בג'ייסלמר. מצאתי אוטובוס ויצאתי בבוקר אל עבר קורי.

בנסיעה לכיוון קורי כבר חשתי בשינוי האווירה- הכל נעשה יבש יותר, קשוח ומאובק. גברים עטורי שפמים, טרבושים בצבעים בוהקים ועגילי זהב מלכותיים עולים ויורדים מהאוטובוס בקצב ההודי האופייני והלא ברור. מחוץ לחלון קילומטרים של מדבר חולי, כפרים קטנים ועזים משוטטות.
בהודו כמו בהודו, חבר/אח של מי שהתיישב לידי היה במקרה בעל גסטהאוס ומדריך גמלים מנוסה בקורי. הייתי רגיל כבר לדרך שבה נעשים דברים בהודו ולא התנגדתי, זרמתי עם הבחור, אמרתי לעצמי ש"מקסימום זה ייגמר בצ'אי וניפרד כידידים". למזלי הגעתי למקום מיוחד מאוד- arjun guesthouse.
בעל הגסטהאוס אסף אותי מתחנת האוטובוס בכניסה לקורי, לקח אותי לגסטהאוס שלו, הציע לי ארוחת צהריים משגעת שבישלה אישתו והסביר לי בפירוט על האפשרויות שלי לספארי: מספר ימים כאוות נפשי, אוכל בסיסי, מים מבארות שיימצאו בדרך ונופים מגוונים. הוא הציע לי לשכור גמל אחד במחיר כולל מוזל או לשכור שני גמלים עבור המדריך גם כן בתוספת תשלום סבירה כך שאוכל לרכוב בעצמאות וחופשיות. אהבתי את בעל הגסטהאוס, הוא היה צנוע ופשוט והרגשתי טוב ובטוח במחיצתו. סמכתי על האינסטינקטים שלי וסיכמתי איתו על שבוע ספארי, 2 גמלים ואופציה להארכה.

ישנתי בגסטהאוס שלו וכבר עלתה בי תחושת התרגשות וחשש מהמסע שמחכה לי למחרת בבוקר. בבוקר הכנתי תיק קטן עם ציוד: מוזיקה, רמקול, יומן, עט, משקפי שמש, מצלמה, צעיף כותנה מרופט, ספר, שק"ש, מברשת שיניים, נייר טואלט ורק את הבגדים של על גופי. הייתי מוכן.

פתחתי את הבוקר עם צ'אי ופגשתי את המדריך שילווה אותי במסע המדברי.
ג'אגו, בן 24, נשוי+2, דובר אנגלית שבורה ובעל חיוך מנצח שמשרה ביטחון. ארזנו את האוכל לטיול ועליתי על הגמל, רוכב עליו מתוח חזה, מלא בגאווה עצמית. ממרום קומת הגמל הרגשתי כמו מהרג'ה אמיתי . בעודי חוצה את הכפר של קורי אל עבר המדבר הפתוח. כמובן שתחושה זו לא החזיקה זמן רב. תוך שעות ספורות חשתי בכאב ירכיים עז, הייתי מוקף בזבובי מדבר רועשים, משנה תנוחות על הגמל כדי לנסות ליצור תחושת נוחות בלתי ניתנת להשגה. לא הייתה לי אפשרות לשדר סימנים של חולשה לג'אגו, האגו לא הרשה לי והתחייבתי ליותר מדי זמן כדי להישבר.

הרגשתי כמו מהרג'ה אמיתי, אבל זה חלף מהר מאוד. צילום: אלבום אישי, תום שוורץ

חשתי כאב וסבל מהרכיבה שהוא בתכליתו שונה לגמרי מזה שחווים בטרקים עם ציוד על הגב. הכאב היה פאסיבי, לא כלל ריצוי של האגו בהישגיות הניתנת בטרקים. התחושה החדשה שלחה אותי למסע רוחני מרתק אל מחוזות הנפש הלא מוכרים. הימים הראשונים היו מרוכזים כמעט ורק בכאב, אך לאחר מכן נעשיתי מכור לכאב - חשתי אותו, המוח נכנס למצב מדיטטיבי מתקדם, רק הקצב הקבוע של הגמל ונוף המדבר העצום ליווה אותי ובעצם דחף את התודעה שלי למקום הזה.

בשעות הרכיבה לא יכולתי לחזות לאן המוח שלי ינדוד, אילו רעיונות חדשים יתגלו ובאילו מחשבות פילוסופיות וקיומיות אעסוק. הייתי מתחיל את הרכיבה במצב רוח מסויים ומסיים אותה במצב רוח שונה לחלוטין, חווה בדרך את שלל צבעי המנעד הרגשי שהנפש מצליחה לייצר. את שעות המנוחה הנותרות הייתי משקיע בכתיבה וקריאה אינטנסיבית, לא היה רגע של מנוחה בים המדברי הזה של שיגעון.

ים מדברי. צילום:  אלבום אישי, תום שוורץ

הנוף שהקיף אותי היה מרהיב, וכלל שלל חיות פרא: שועלים, נשרים, ציפורים, פרות, עיזים וכבשים. ג'אגו, איש המדבר, דייק במסלול ובמגוון שלו תוך התחשבות במקורות המים האפשריים בדרך ומקורות אוכל לגמלים. המסלול היה מעגלי והקיף את החיץ המדברי בין קורי לשממת המדברי הברוטאלי. הדינמיקה של הנוף הפתיעה אותי; משטוח, להררי, חול מדברי, דיונות, עצים מסוגים שונים ולפעמים פשוט שממה אחת גדולה. המים ששאבנו מבארות באיזורים חקלאיים היו מתוקים לרוב, מלאי אבק, אבל במדבר הכל תופס והבטן שלי הייתה איתנה מתמיד.

‌יותר מכל הופתעתי מהמפגש האנושי שהמדבר הזה טמן בתוכו; חלפנו על פני שטחים חקלאים מרובים, חוזים בבתי קש ובוץ שניבנו לשרת את משפחות החקלאים בתקופת הקציר הקצרה שמתרחשת זמן קצר לאחר גשמי המונסון של יולי-אוגוסט. כל יום היינו פוגשים רועי צאן משוטטים בעלי מראה רג'אסטני קלאסי, צבעוניים ותמיד שמחים לארח אותנו באמצע השממה לצ'אי ולחלוק בי.די. אפילו שאף אחד מהם לא ידע מילה באנגלית. הנדיבות בתוך החיים הפשוטים שלהם הייתה מעבר לתפישתי. באחד המקרים הוכנה לנו ארוחה באמצע השממה על ידי זוג רועי צאן, שסירבו בתוקף שאעזור בבישול או הניקיון. הם לא רגילים לפרצוף מערבי בסביבה ומבחינתם זה מאורע של ממש לארח אחד כזה.

יותר מכל הופתעתי מהמפגש האנושי שהמדבר הזה טמן בתוכו. צילום: אלבום אישי, תום שוורץ

כאשר עברנו בכפרים קטנים, היינו כמובן מוקפים בילדים סקרנים ונרגשים. הפשטות של בתי הבוץ, של החיים קשיי היום ושל העוני שבכלל לא היו מודעים אליו לא השאירה אותי אדיש. כולם היו עובדי אדמה חרוצים אך נראו מאושרים.

כולם היו עובדי אדמה חרוצים אך נראו מאושרים. צילום: אלבום אישי, תום שוורץ

כמובן שהחיבור לגמל והטיפול המסור אליו היה חלק בלתי נפרד מן החוויה. עם הזמן למדתי להיות קשוב אליו. על אף הסטיגמה הנודעת על איתנותה ועוצמתה של "ספינת" המדבר הזו (הגמל), גיליתי שבפועל יש לה די הרבה צרכים. כאשר הרעב שלה גובר היא תפנה את ראשה אל עבר הצמחייה שבדרך ובמצבים חריגים ג'אגו היה מטפס על עצים גבוהים, חובק חבל סביב הענפים ואני מטלטל את אלו למטה למען הגמלים. הייתי נחוש תמיד לרתום ולשחרר את האוכף, לנקות את הגמל וללמוד את כל הדקויות הכרוכות בטיפול בחיה העוצמתית הזו. המחזה הכי הזוי שזכיתי להיות שותף בו, זה השקיית הגמל מבארות המים כאשר לא היו בריכות השקייה זמינות. הגמל היה גומע בין 20-40 ליטר פעם ביומיים וכדי לעשות זאת היינו צריכים לפעור את פיו ולמזוג את תכולת הג'ריקן אל תוכו. לא יודע למי יצא אי פעם להביט אל תוך פיו של גמל, אבל המחזה אינו יפה לרוב.

ג'אגו היה מטפס על עצים... צילום: אלבום אישי, תום שוורץ

‌זמני הארוחות היו זמן רקימת הקשר ביני לבין ג'אגו, הייתי נחוש לעשות הכל יחד איתו. הארוחות כללו צ'פאטי, אורז ותבשיל ירק. הייתי חותך, מבשל, מתבל, אוסף עצים, מדליק מדורה, מנקה את הכלים, תמיד יחד עם ג'אגו. לא ראיתי אפשרות אחרת, לא רציתי שייווצר שום ריחוק בינינו, רציתי לשאת בכל הנטל של חיי הנוודות במדבר. סביב מדורת הערב תמיד הייתי שם מוזיקת עולם, מנסה להעצים את תחושת הקסם. במהרה המוזיקה שלי התחלפה במוזיקה הינדית אותנטית שג'אגו הביא, ובלי ששמתי לב החל לרקוד בחופשיות ושמחת חיים. הוא נפתח אלי, ובכך פתח בפניי את עולמו של צעיר הודי חרוץ, איש עבודה, איש משפחה ומעבר לכל - איש מדבר. לקראת סוף הטיול, שררנו באווירת מלנכוליה, החברות המיוחדת שנרקמה בינינו עמדה להיגמר. השקנו את ייגונינו ביין מדברי זול במיוחד, הוא עזר במעט, אך האינטנסיביות הרגשית של כל החוויה הכוללת, הוא זה שקבע את המצב רוח הכולל של שנינו.

הארוחות כללו מזון בסיסי, והיינו חולקים בעשייה ביחד. צילום: אלבום אישי, תום שוורץ

‌בראייה לאחור, כל החששות של תחילת הדרך נמוגו די מהר. תוך ימים ספורים הארכתי את המסע משבוע ל-10 ימים, ובאותה מידה הייתי יכול להאריך למספר שבועות. המסע שעברתי במדבר היה רק תחילתו של מסע רוחני אמיתי, עמוק ומהפכני שהמשכתי לאחר מכן. החלטתי שזה הזמן להמשיך הלאה, להשאיר טעם לעוד, לשנות צורה, להיות זיקית מדברית שצופה בעיניה אל עבר היעד הבא, המסע הבא. הגענו בדהירה אחרונה אל עבר קורי.

באופן די אבסורדי, החזרה לבית הכפרי הפשוט, עם ה"הוט באקט" והאוכל הביתי החמים, היה הלם תרבותי של ציוויליזציה של ממש.

הוא נפתח אלי, ובכך פתח בפני את עולמו. תום וג'אגו. צילום: אלבום אישי, תום שוורץ

הלב שלי היה מלא באושר.
הייתי מבולבל, נרגש, נסער, מלא מחשבות, מטונף מאוכל אבק וזיעה מלוחה שייבשה, עטור זקן של 10 ימים ושיזוף חזק שהשמש החזקה של מדבר התאהר, חרכה על עורי וכמובן על נפשי.

צוות הודו סי או אי אל