מיכל נסעה להודו לבד עם חששות מאוד גדולים והייתה צריכה להתמודד עם מה שפחדה ממנו הכי הרבה: עצמה. סיפורה העוצמתי, המרגש והכל כך כן של מיכל ייגע בלבכם. רבים יוכלו להזדהות
הסיפור שלי דומה לעוד אלפי סיפורים של מטיילים שקמו יום אחד באמצע שנות העשרים והרגישו שהם רוצים לברוח מהדברים הבנאליים ביותר: מזוגיות לא טובה, משנה קשה בלימודים, מתקופת מבחנים הרסנית, מההורים.
קיבלתי את ההחלטה בלילה, ולמחרת התייצבתי בסוכנות הנסיעות והנפקתי ויזה. לאחר שבועיים הייתי בנתב"ג, מצוידת במוצ'ילה יותר מדי כבדה ופחדים לא רציונליים. תהיתי עם עצמי מדוע כל כך קשה להודות שאני מטיילת לבד. ידעתי שאצטרך לתת את הדין על כך בהודו, הרי השאלה המתבקשת בתחילת כל "סמולטוק" (אחרי שם ומקום מגורים) היא "אז עם מי את פה?". עצם המחשבה הפחידה אותי, דאגתי כל כך ממה שאנשים אחרים יחשבו. אז נכון, ה"לבד" שלי הוא לא לבד קלאסי- לפני הטיסה יצרתי קשר עם חברה שנסעה להודו בכדי להשתתף בקורס יוגה בדרמסללה, וקבענו שאצטרף אליה למשך שבועיים. לא ידעתי לאן פני מועדות בתום השבועיים, אבל ידעתי בתוכי שזו ההזדמנות שלה חיכיתי, ולכן עלי לאמץ אותה ולהתחיל לחוות את ה"לבד". לאחר שנפרדו, קניתי כרטיס נסיעה למנאלי (עיירה בצפון הודו) בכדי לצאת לטרק של חמישה ימים בעמק ספיטי, אזור מדברי השוכן במזרח לטיבט. בלילה קר במיוחד, עליתי לבדי על סמי סליפר (אוטובוס עם מושבים מתכווננים) מתפרק לחלוטין עם עשרים מקומות ישיבה, שבעה ישראלים רעשנים שנסעו לקאסול ונהג מסטול אחד. שמונה שעות של נסיעה מפותלת בהרי הצפון, שעברו במהירות רבה הודות לכדור שינה חזק שלקחתי לפני הנסיעה. כשפקחתי את עיניי, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, והאוטובוס עצר בתחנה האחרונה.
ילדים הודים- טיבטים בספיטי
מבעד לחלון כבר ראיתי את עשרות נהגי הריקשה עוטים על דלת הכניסה של האוטובוס, מחכים בקוצר רוח לפרנסתם היומית והיחידה. אחרי וויכוחים רבים והפקעת מחירים שלא הייתה מביישת את נהגי המוניות בישראל, הייתי בדרכי לאולד מנאלי. השעה הייתה מוקדמת, וכפי שידוע- אף אחד לא קם בהודו לפני עשר בבוקר. במשך שעתיים חיכיתי בקור מקפיא מחוץ לגסט האוס, מקווה שמישהו מהעובדים יתעורר. לאחר שעתיים והמון רחמים עצמיים, קיבלתי חדר. ואז הגיעה נקודת המשבר, ומאותה נקודה התחילו יומיים של בכי. חשבתי לעצמי ״למה? למה לבד? למה בהודו? למה עכשיו?״. אנשים בארץ שיבחו אותי על האומץ, אבל במקום אומץ, הרגשתי כיצד הפחד משתלט עלי ומשתק אותי. הבנתי שאני צריכה לפעול בכדי להתגבר על הפחדים, ולכן החלטתי לנסוע לעמק ספיטי ולא לוותר לעצמי. חברתי לזוג מטיילים מקסים שהכרתי במנאלי, ואחרי יומיים נסענו לעיירה המכונה "קאזה", הנמצאת בעמק ספיטי. לאחר נסיעה מטלטלת של אחת עשרה שעות, בתוך נחלים ודרכים עקלקלות, הגענו בחושך מוחלט וחיפשנו נואשות חדר נורמלי שבו נוכל לישון. הרגשתי כיצד חוסר הביטחון גורם לי להטיל שוב ספק בבחירות שלי ומעצים את הגעגועים לארץ. במהלך היומיים, יצא לי לחשוב לא פעם ולא פעמיים על קיצור כרטיס החזרה לארץ.
דווקא לא כל- כך לבד
כשקמתי בבוקר, הרגשתי שמשהו השתנה. הציטוט מהשיר של שלום חנוך נגד הרוח, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", קיבל באותו בוקר משמעות כפולה . בגלל שהגענו בחושך, בכלל לא הצלחתי להבין איפה אני נמצאת. הנוף המדברי השאיר אותי ללא מילים. פתאום הכל נראה אחרת, לכל אותן שאלות ותהיות היו תשובות, וכל האסימונים נפלו למקום הנכון. הכל הפך להיות פשוט- הבנתי מדוע הייתי צריכה לצאת למסע הזה לבדי, להכריח את עצמי להתמודד עם הפחדים הגדולים שלי, ולהבין שהפיל לא כל כך גדול. החלק היפה בכל הסיפור, שלא הייתי באמת לבד. פתאום, הצלחתי לראות את אותם אנשים טובים שתמיד היו שם. גם באותם רגעים של חוסר הוודאות, הם מגיעים, ומוכיחים את קסמה של הודו. כשחזרתי מעמק ספיטי למנאלי, הרגשת האושר הגביהה אותי בכמה סנטימטרים. ברגע שקיבלתי את עצמי, אפשרתי לעצמי לקבל אנשים אחרים. הודו היא מארג של אנשים מיוחדים, וכל היכרות עם בן אדם חדש הפכה בשבילי לחוויה עוצמתית. הודו טלטלה אותי, העבירה אותי קשיים והתמודדויות, רק בשביל להבין שהכל לטובה. מחשל לטייל לבד אך מרתק עוד יותר להכיר את עצמך דרך עיניים חדשות ולגלות דברים ששכחת שקיימים בך. אז לא רק שלא קיצרתי את הטיול, אלא הערכתי אותו בחודש וחצי. אני לא יודעת אם זה קשור להיכרות שהייתה לי עם שני חברים שאיתם טיילתי עד סוף הטיול, או המצב שבו הייתי שאפשר לי לשחרר, ליהנות מהדברים היפים בהודו, ולזמן אלי חברויות וחוויות טובות. מה שהיה בטוח- הפסקתי להתנצל ולהתבייש.