הכירו את יואב .בזמן שהוא לא משחק על הבמות הוא מפזז לו מאודייפור לג'איסאלמר ומענג אותנו בכתיבתו. הבחור בעל החוש הטבעי לאסתטיקה, שאל אותנו למה אין שום איזכור לאופנה הישראלית המקומית בהודו לגברים? יואב בכתבה שכל גבר בהודו שרוצה חליפה חייב לקרוא.
טל: "או מיי גוד! אני לא מאמינה!"
יואב: "מה קרה? הכל בסדר?"
טל: "סרט שכתבתי וביימתי התקבל לפסטיבל בינלאומי במומבאי!"
יואב: "וואו! איזה יופי! מתי הפסטיבל?"
טל: "8-14 באוקטובר."
יואב: "נו מעולה! אני עדיין בהודו. אני בא איתך! אנחנו הולכים להיות הכוכבים הכי לוהטים על השטיח הוורוד! אין מצב שאני מפסיד את זה!"
וכך, בלי לחשוב יותר מדי, ההרפתקה שלי בהודו שינתה כיוון והפכה להרבה יותר מהנה.
"אבל רגע, טל, מה נלבש???"
אכן, מדובר בבעיה קשה. באתי להודו בסך הכל לחודש, בלי יותר מדי תכניות. ההחלטה היחידה היתה: לזרום עם מה שהודו תציע לי ולאן שאגיע אגיע. וזרמתי. והגעתי.
זה הביקור הראשון שלי (ובהחלט לא האחרון) בתת היבשת המופלאה הזו. כמו כל מטייל עברתי על כל רשימת ציוד הכרחית ולא-הכרחית שאפשר למצוא. ומה לא ארזתי – לקחתי ערכת עזרה ראשונה, ערכת עזרה שניה, כל מיני כדורים ומשחות למקרה הצורך (והיה צורך), חליפת סערה, נעלי הליכה, מכנסים ארוכים וקצרים, חולצות, תחתונים, גרביים ועוד ועוד ועוד… ולתיק נוספו במהלך הטיול גם מכנסי אלאדין/ עלי בבא (שאין סיכוי שאלבש בארץ)
וחולצות פסים וצעיפים… ב-50% ממה שארזתי בכלל לא השתמשתי.
מה לא ארזתי? לא ארזתי בגדים לפסטיבל סרטים בינלאומי. וזה קצת בעייתי (ובעיקר מוזר) להסתובב באירוע כזה במכנסיים מאובקים, סנדלים חצי קרועים ומוצ'ילה… ובכן, בהודו כמו בהודו, משפט המפתח הוא: "סאב קוץ' מילגה", הכל אפשרי. ובמילה אחת – נסתדר.
.JPG)
יואב מתחיל ליישם את הרעיון.
ואז הגענו לעיר היפה אודייפור שבדרום מדינת רג'אסטן. התארחנו שם בגסט-האוס של חבר (מיותר לציין שהוא פינק אותנו כמו מהראג'ות ומהראנים). הוא שמע על המצוקה הקשה והציע: "למה שלא תתפור חליפה?". -"כן!", זינקתי בשמחה. זה באמת רעיון לא רע – גם אני אהיה חתיך לפסטיבל, וגם כשאחזור לארץ אוכל להשתמש בה באירועים. חוץ מזה, אף פעם לא תפרו לי חליפה שמותאמת בדיוק למידותיי. זה אפילו קצת מרגש.
ומסתבר שלאותו חבר יש עוד חבר שהוא חייט!
חייט… המילה הזאת זורקת אותי באסוציאציות לשטייטעל בפולין. אצלנו כבר כמעט לא מוצאים היום את המקצוע הזה. במקום זה יש לנו חנויות כמו H&M, קסטרו ושאר מותגים, או חנויות מעצבים. אני בכלל משיג את רוב הבגדים שלי מיד שניה (ויש לי חולצות שהולכות איתי עוד מכיתה ח'), או שאמא קונה לי במחסני אופנה (אנחנו מתחלקים בחשבון חצי-חצי כי אני כבר ילד גדול). בקיצור, אין לי דרישות גבוהות מדי. קיבוצניק.
המילה "חייט" נותרה רק בתור "מקצוע ב-ח'" במשחקי ארץ-עיר.
אבל כאן בהודו, אפשר למצוא כאלה בשפע.
מלוּוה בפמליה של שלוש נשים שאני סומך על הטעם שלהן בסטייל ואופנה, יצאתי אל החייט.
Moda King היא חנות קטנה. בחלון הראווה עומדות שתי בובות. אחת לבושה בשמלה והשניה בז'קט. כמובן פרי עבודתו של קינג, החייט.
אנחנו נכנסים לחנות ואני מתחיל לבחון ולמשש את סוגי הבדים ולעיין במגזינים והקטלוגים השונים שמונחים אצלו, לחפש לי את הדוגמא המושלמת! כשאני פונה להתייעץ עם הבנות, אני מגלה להפתעתי (אף על פי שבעת כתיבת שורות אלה אני מופתע מכך שהופתעתי) שהן בכלל עסוקות בלהסתכל בקטלוגים של שמלות, ולפנטז איזה בד ואיזו גזרה הכי יתאימו להן. כאמור – אין סוף להפתעות…
"היי, בנות! באנו לפה כדי לתפור לי חליפה, ולא בשבילכן. אם הייתי יכול לעשות את זה לבד, לא הייתי מבקש שתבואו איתי."
אוי, נשים… אחת מהן כבר הספיקה לבחור את הבד שהכי מוצא חן בעיניה. במקרה מסתבר שזה גם הבד הכי יקר בחנות. הבחורה יודעת לזהות איכות, בזה אין ספק. בגלל זה היא חברה שלי.
עכשיו הבנות מואילות בטובן לסייע לי.
מממ קשה לבחור
אנחנו מתחילים בבחירת הבד.
אם כבר אני משקיע בתפירת חליפה, אז אני ארצה שהיא תשמש אותי לא רק באופן חד פעמי.
שני הדברים החשובים ביותר כשאני בוחר בד הם הצבע, כמובן, והתחושה.
אז קודם כל אני מציין בפני קינג שהצבע האהוב עלי הוא חום. כן, אני יודע, זה מיוחד ולא שגרתי. יהיו גם כאלה שיאמרו שזה חריג ומוזר, אבל כזה אני. וטוב לי עם זה. שנית, בשמש הישראלית אני נוטה להזיע לא מעט. אז כדי שלא יהיה לי חם מדי, חשוב שהבד יהיה מספיק דק, קל ו"נושם". לצורך העניין – צמר יצא מהמשוואה.
העניין הבא הוא המחיר. הכל בהודו הרבה יותר זול מבישראל, וישראלי יכול לחיות פה חודש ולהרגיש כמו מלך. לפעמים יש תחושה שההודים מסתכלים עלינו כעל "ארנקים מהלכים". אבל אסור לתת לתחושה הזאת להשלות אותנו, כי אחרי הכל, אני עדיין פועל פשוט/ אמן מיוסר, שבישראל הרחוקה חי כמעט מהיד לפה. אוקיי, קצת הגזמתי. אמנם אני לא שוחה בביב של תל אביב, ויש לי עבודה לא רעה – עדיין קשה לשמור על חסכונות במדינתנו. ואין צורך להוסיף על כך עוד מילים.
קינג מראה לי בד פשתן בצבע חום בהיר-חקי. זאת אהבה ממבט ראשון. אה כן, גם זה אחד מהבדים היותר יקרים בחנות.
לאחר הרהורים קצרים והתייעצות עם הבנות אני מחליט שזה הבד שלי. אשלם את המחיר, וכשאחזור לארץ פשוט אעבוד קצת יותר קשה, לא שלא עשיתי את זה גם לפני שנסעתי (ומזל שלאחרונה קיבלתי העלאה קטנה בשכר).
אז איך דוחסים 10 ימי עבודה ב7 ימים בשבוע כדי להשתמש בפשתן הזה?!
השלב הבא הוא בחירת הדוגמא.
אני בוחר חליפת שני חלקים – ז'קט ומכנסיים, ומתחת חולצה לבנה. קינג מציע שבמקום כפתורים לידיים אשתמש בחפתים. עוד הוצאה. האמת, זה יפה ומתאים, אז למה לא. זורמים. את הז'קט אני מעדיף בגזרת Slim Fit כי זה מחטב. והבטנה בחום כהה. אחת הבנות רואה ז'קט אחר אצלו בחנות, שיש בו עיטור דק בקצוות ובכיסים. אני מבקש את אותו עיטור בשחור.
הוא שואל אם אני רוצה את המכנסיים Skinny (צמוד) או Loose (משוחרר), ואני מעדיף Loose כי Skinny לא מחמיא לירכיים שלי (מודעות עצמית זה חשוב).
עכשיו הוא מזמין עוזר לקחת מידות. זה החלק הכי מביך בכל התהליך. "תעמוד זקוף, תפרוש ידיים לצדדים, תפשק מעט את הרגליים, עכשיו תצמיד את הרגליים ותחבק את עצמך…". סרט המדידה עובר על כל פינה בגוף שלי, לא מחמיץ אף קימור, לא משקר. וההיקף של הבטן – יש מקרים שהשתיקה יפה להם. כמובן שצריך למדוד גם את המפשעה. נו בסדר, חייט זה כמו רופא. הוא יודע את הסודות הכי אינטימיים שלך. וקינג רושם. הכל.
.JPG)
.JPG)
רושם הכול
ועכשיו הגיע הזמן לחשבון. 12,800 רופי, לא כולל חפתים ולא כולל נעליים וחגורה שגם צריכות להיות מכובדות.
נשמע מפוצץ, אבל זה בסך הכל כ-750 ₪. בארץ זה היה עולה הרבה הרבה יותר.
טוב, סגרנו. הבנות מאשרות. שילמתי מקדמה ובערב צריך לבוא למדוד את הז'קט.
בשמונה בערב אני מתייצב בכניסה לחנות. הז'קט מחכה לי על אחת מבובות הראווה בחלון. הוא מ-ה-מ-ם.
אני מודד אותו. הוא לא בדיוק Slim Fit. מסתבר שקינג חשב שאני רוצה את הכל Loose.
לא נורא. הוא עדיין יפה. המכנסיים והחולצה מוכנים למחרת. ברגע האחרון אני מתחרט ומעדיף חולצה עם כפתורים. חפתים זו עוד הוצאה, ואני לא אלך עם זה בארץ. קינג מחליף לי את החולצה. יש לו הרבה כאלה, אז זו לא בעיה. אני מודד את המכנסיים. הם צרים יותר בחלק התחתון. גם זה לא בדיוק מה שרציתי – כשקינג אמר Loose הוא התכוון שזה לא יהיה צמוד-צמוד. לא נורא. הם עדיין יפים.
מסקנה לעתיד – לעבור על כל הפרטים ולוודא שהוא יודע בדיוק את הגזרה המבוקשת, לפני שהוא מתחיל לתפור.
קינג אורז הכל במנשא מיוחד לחליפות, עם קולב. אני משלם את היתרה ויוצא. בסופו של דבר אני מרוצה. יש לי חליפה יפה, איכותית ומכובדת, ואני יכול לצעוד בגאווה בשדרות הכוכבים של בוליווד. וביחס למה שאפשר למצוא בארץ, היא גם לא מאוד יקרה.
עכשיו נותר לי רק למצוא חגורה ונעליים תואמות, אבל את זה כבר אעשה בפושקר. ולשבור את הראש איך לעזאזל אני סוחב את זה לארץ.וגם טל מצאה שמלה יפה באחת החנויות של אודייפור.
יום למחרת טל מקבלת סוף סוף שיחת טלפון מהנהלת הפסטיבל, עם פרטים לגבי תאריך ההקרנה של הסרט שלה. מסתבר שהוא הסרט הפותח של הפסטיבל. כבוד גדול. "דרך אגב," היא שואלת, "יש איזה Dress Code מסויים שאנחנו צריכים ללבוש לערב הפתיחה?", בכל זאת מדובר באירוע בינלאומי. "אה," עונה לה אחד המארגנים, "אתם יכולים גם לבוא בג'ינס וטי-שרט. זה סך הכל אירוע של אנשי קולנוע פשוטים…"
נו… מקסימום נתלבש בחדר ונצלם את עצמנו יפים ויפות במלון במומבאי…
זורמים.