טרקים בלה
סוף סוף אני כותבת אחרי כמה ימים קשים, שממש לא הרגשתי טוב. נכון לה נקייה, ושקטה יחסית לדלהי, אבל הכל יחסית!!!
קודם כל אי אפשר ללכת ברחוב בלי לחטוף עשן אגזוזים לפנים, של מכוניות מלפני מאה שנה. על המדרכה אי אפשר ללכת כי אין מדרכה! אז אתה צריך לחלוק כביש עם הנהגים, שזה בעייתי, כבר סיפרתי לכם. חוץ מזה, לכבוד הקיץ, מאות עצי הצפצפה התקשטו במין סביונים לבנים שמכסים את הרחובות. נראה כאילו יורד שלג. זה היה יכול להיות מאוד רומנטי ונחמד, אם הסביונים האלה לא היו נכנסים לך לפרצוף. לי אין אלרגיות. בכלל. תמיד התגאיתי במערכת החיסונית החזקה שלי. אבל הסביונים הלבנים האלה נכנסים לך לעיניים, לפה ולאף, ובינתיים הספקתי לחטוף נזלת, כאב גרון, שיעולים ועיניים דומעות. אני צריכה להתחיל ללכת עם מטפחת על הפנים. הרבה מקומיים ותיירים עושים את זה.
אוקיי, אבל חוץ מכל הקשיים, עברו עליי כמה ימים מדהימים, שאני בטוחה שאני אזכור לתקופה ארוכה, אם לא, לכל החיים.
לפני יומיים, ארגנו דרך הסוכנות יום טיול למנזרים ממזרח ללה. התחלנו בהמיס גומפה- גומפה זה מעין מנזר- שם פגשנו בכניסה נזיר מגניב שהסכים להצטלם איתנו וביקש שנשלח לו את התמונות למנזר. זאת הייתה התחלה טובה ליום הזה..
ליד הגומפה היה גם מוזיאון קטן, שהכיל הרבה פסלים, מסיכות, ובדים מצויירים.
המקום הבא היה תיקסיי גומפה, שם ראיתי טקס פוג’ה, טקס דתי שמבוצע ע"י הנזירים, שהיה ולדעתי יישאר ההיילייט של הטיול. חולצים נעליים בכניסה, נכנסים לחדר תפילה, ומתיישבים מאחור. ציורי קיר מכסים כל ס"מ של החדר. הציורים מתארים בעיקר את בודהה, אלים וסיפורים מהמיתולוגיה. רוב הציורים די מפחידים ומתארים מפלצות מרובות זרועות עם עיניים ענקיות, שיניים ודם, והן בדר"כ רומסות איש או שניים, או משפדות איזה ילד חסר אונים. כתר של גולגולות מעטר את ראשיהם, וגם אם אתה לא דתי, הציורים מעוררים בך פחד מסוים, במיוחד כשהחדר אפל, וברקע קולות תפילה של נזירים..
בחזרה לפוג’ה. אתה נכנס לחדר, והנזירים לא מנידים עפעף. הם יושבים בשתי שורות אחת מול השנייה, על הרצפה. הנזיר הזקן שר ברמקול את התפילה, ושאר הנזירים שרים אחריו. שני נזירים מאחור מנגנים בחצוצרות ענקיות שמונחות על הרצפה, והנזירים בשורות מנגנים בכלי מוזר שמזכיר צליל של חמת חלילים, והשאר שרים ומתפללים. הנזירים המתלמדים, ילדים בגיל בי"ס, 8-10, מכים בתופים. הילד הקטן שמאחוריו ישבתי, כל הזמן הציק לחבר שלו עם המקל של התוף, ודפק לי חיוכים למצלמה. יצאתי עם סרטים ותמונות משגעות משם. אני לא יכולה לחכות להעלות אותן למחשב.
ארבעתנו ישבנו בערך שעה ובהינו בטקס, ואחרי שהנזירים הקטנים חזרו עם המורה שלהם לבי"ס, עזבנו גם אנחנו והמשכנו לחדר הבא בו היה פסל מוזהב ענק של בודהה.
אח"כ המשכנו לשיי גומפה ולארמון סטוק שהיו פחות מעניינים, יחסית למנזרים הקודמים.
אתמול נסענו כמה ק"מ לעיירה פיאנג, שם התקיים פסטיבל שנקרא צה דופ. מלא נזירים שלבושים בגלימות יפהפיות, רקדו ריקודים מסורתיים, וניגנו בכל מיני כלים. בהמשך הם עשו גם מופע מסיכות. מלא תיירים ומקומיים באו לצפות ואני ניצלתי את ההזדמנות וצילמתי מקומיים. בעיקר סבתות זקנות לבושות ומקושטות, וילדים טיבטיים קטנים שחייכו למצלמה.
הרגשתי מינימום נשיונל ג’אוגרפיק, ושאני חייבת להנציח כל דבר.
והיום היה קשה! נסענו לאגם פנגונג שכל המטיילים אמרו שאין לפספס, כי הוא "זוהר בגוונים כחול וירוק באור השמש הקייצית". זה באמת היה נכון כשהגענו לשם, אחרי נסיעה של 5 שעות של טלטולים בג’יפ, שכל מה שראיתי היה התחת הקייצי של הנהג. בחילות קשות, דפיקות בראש, ורעב קיצוני, כי לא אכלנו מרבע לחמש שקמנו עד חמש אחר הצהריים. זה תכנון לקוי, הייתי אומרת. אבל, כמו שאמא אמרה, דברים לא תמיד מסתדרים כמו שרוצים, בעיקר בכאלה טיולים. חוץ מזה, אני בהודו…מה אני מעדיפה? לנקות צימרים או להתחנף ללקוחות? לא. אפשר לקחת פראמין, או כמו שאנחנו עשינו, דפקנו ארוחת שחיתות כשחזרנו, והכל ב 20 שקל בלבד…
בהחלט קשה…
מחר אנחנו נוסעות לטרק של שלושה ימים בעמק נוברה, שאומרים שהוא מקסים וירוק, עם מלא עצי פרי, דיונות, רכיבה על גמלים, מעיינות חמים ומנזרים.
קצת נזלת לא תשנה את התוכניות… הכדורים בתיק ונקווה לטוב.
אני אכתוב עוד שלושה ימים כשנחזור.
אוהבת אתכם. אל תפסיקו לכתוב.