חצי המנשה

כולנו שמענו על "השבטים האבודים", על גלות עשרת שבטי ישראל ועל שאלת מי-יודע-מה-עלה-בגורלם. רבים מאיתנו גם שמעו על שבט בני מנשה, על השבט שחי אי שם באזורים הקצת יותר אקזוטיים של הגלובוס, שבאופן משונה מתעקש על יהדותו. השבט שנראה כל כך שונה אך בפועל הוא כל כך דומה.

עם זאת, מעטים מאיתנו יודעים עד כמה לסיפור הזה יש שורשים, על ההשתלשלות המרתקת של השבט הנע ונד הזה, שמעולם לא ויתר על זהותו, שרבים ממנו חיים כיום בינינו, בארץ ישראל. אין אנו יודעים לספר על אחינו הצעיר, מנשה. הגיע הזמן לדעת את הסיפור שלו, ולהבין שזה בעצם הסיפור שלנו.

מעל למאה שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, כבשה ממלכת אשור את ממלכת ישראל. במסגרת הכיבוש, הוגלו עשרת השבטים (ובכללם שבט מנשה) לאשור, אזור שמזוהה היום כעירק ואפילו כאפגניסטן. בחלוף השנים  – אימפריות התחלפו, שלטונות השתנו, ובני השבט נדדו ממקום למקום, בעודם מתקדמים לכיוון ארצות המזרח.

הדרך לצפון הודו

בני שבט המנשה היגרו מזרחה הגיעו לסין. קיסר סין לא קיבל את פניהם בברכה, בלשון המעטה. הוא נהג בהם ביד קשה, שיעבד אותם, ואפילו אסר עליהם לקיים את דתם. לבסוף הם גורשו מאדמת סין, ובשלב זה מאמינים בני שבט המנשה כי נגזל מהם או אבד להם "הספר הקדוש"- כנראה ספר התורה האחרון שהיה ברשותם. מעתה לא הייתה להם אף "תורה כתובה", וכל המסורות החלו לעבור בעל פה על ידי כהני השבט.

לאחר חיי הדחק תחת השלטון הסיני, חיפשו בני מנשה מקום בו יוכלו לקיים את אורחות חייהם היהודיים באין מפריע, בחופש מוחלט. הם הגיעו לצפון-מזרח הודו, ליערות שלמרגלות ההימלאיה. בזמנו היה זה אזור הררי ושומם, שבעצם איפשר להם לנהל את חייהם כפי שרצו. מבחינתם, ראו בני מנשה מקום זה כהזדמנות לשמור על צביונם עד אשר יזכו להיגאל ולהתיישב בציון, ארץ ישראל.

צאצאיו של שבט מנשה

כאמור, בזמן שגלה שבט מנשה על ידי אשור הייתה קיימת רק התורה שבכתב, כך שכל מסורת ההלכה – נשמרה בעצם בעל פה. בגלל כל המאורעות שעברו בני השבט נשכחו מהם מסורות אלה, והתורה שבכתב אבדה גם היא. כך שלמעשה יהדות שבט בני מנשה נשמרה מאז ועד היום דרך מסורות ומנהגים שעברו מדור לדור, מפה לאוזן. לפי מסורות אלה גם השתרשה הקביעה כי בינם לבין שבט מנשה קיים קשר ישיר, והם למעשה צאצאיו. כבר לפני שנים רבות כונו בני השבט על ידי הסובבים אותם – "לו שי", שמשמעותו המקומית היא לא אחרת מאשר "עשרת השבטים". לעומת זאת, בני השבט כינו את עצמם בשם "בני מנסיא".

המסורות העיקריות שנשמרו בקרב השבט לאורך השנים הן יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הבריחה מסין, הספר הקדוש שהיה ונגנב או אבד, והתקווה לחזור לציון, ארץ הקודש.

 

המסורות שנשמרו בעיקר הן יציאת מצריים ואיבוד הספר הקדוש

 

מונותיאיזם בעולם פאגאני

המצוות עליהן שמר השבט היו בעיקר מצוות שמקורן בתורה שבכתב. בני מנשה הקפידו לאורך כל השנים על יסודות הדת היהודית – בכך ששמרו על אמונתם הדתית והאמינו באל אחד, שמנהיג את הכל ואין למעלה ממנו, כמצופה מן "העם היהודי".

אלה שבמיוחד תרמו לשימור המסורת היו כהני השבט. הכהנים, בדומה לאבותיהם, עסקו בטיפול בחולים, הקרבת קורבנות ומילוי צרכים רוחניים. בכל כפר היה כהן, ובכפרים הגדולים אפילו שניים.

לפני הקרבת קורבנות ומנחות, היו כהני השבט שרים שירים המספרים אודות בני מנשה. הם היו מברכים את הקרקע שתהיה פורייה ושהיבול בה יהיה רב, וכמו כן גם דאגו לשלום בני השבט. במקרה שמישהו היה חולה, היה הכהן מברך אותו ומקריב קורבן לרפואתו.

במקרה כזה, היה הכהן שוחט תרנגולת או גדי, ומורח את דמם על גוף החולה.

אפילו מנהג ה"שעיר לעזאזל" השתמר בקרב בני השבט. הכהן היה לוקח עוף או גדי מאזור הכפר ומתוודה עליו את כל מחלות החולים, כשלבסוף שיחרר אותו בחיים, כשהוא נושא את כל המחלות הלאה.

 

מילת האוזן במקום מילת העורלה

ברית מילה הוא אחד מהציוויים הכי עקרוניים וסמליים של עם ישראל, ולכן זה לא מפתיע

שאפילו לאחר שגלו – קיימו בני מנשה את ברית המילה. אך בשלב מסויים העמים שחיו לצד השבט לא יכלו להפגין יותר סובלנות כלפי הטקס. בגלל הביקורת והקושי שמחוץ – חדלו בני מנשה מלקיים את המצווה. עם זאת, הם המשיכו לציין את היום השמיני כיום מיוחד וייסדו את מנהג "ברכת הרך הנולד ביום השמיני", יום בו גם מעניקים לתינוק את שמו. במקום למול את עורלת התינוק, היה הכהן מנקב את אוזן התינוק ובכך מקיים את "מילת האוזן", שהעידה כי תינוק זה הוא חלק מעם ישראל.

גם על דיני הטהרה הקפידו במידת-מה. לאישה היה אסור לקיים יחסי אישות עם בעלה בזמן נידה(בזמן המחזור החודשי). במידה והתברר כי בכל זאת הבעל עבר על האיסור החמור, היה צריך לשלם קנס. בתום ימי הנידה שלה, בדומה למקווה של ימינו, הייתה צריכה האישה לטבול בנהר ולהיטהר.

 

מסורות יהודיות, לוק הודי

 

שבת, שלושת הרגלים ויום כיפור

גם על שמירת השבת הקפידו בני מנשה, ומאז ומעולם שבתו בו ו"לא עשו בו כל מלאכה".

"עונג שבת" הוא מרכיב עיקרי בשבת, ואכן – השבתות של בני הקהילה רצופות תפילות, סעודות, שירים והמון שמחה.

החגים העיקריים שנשמרו בקרב השבט הם חגי "שלושת הרגלים" – פסח, שבועות וסוכות.

יום כיפור גם כן נשמר אחת לשנה, ומשמעותו זהה – יום של כפרה וחרטה על חטאינו, יום חשבון הנפש.

שריפת גופות וגנגס– אאוט, קבורה וישיבת שבעה – אין

כאן טמון אולי השוני הכי גדול ומרשים בין בני מנשה לחברה הסובבת אותם. המתים בהודו, כידוע לכל, לא מיועדים לקבורה אלא לשריפה גמורה, כשהתחנה האחרונה היא נהר הגנגס, אליו מושלך אפר הגופה.           

לא כן ככל הנוגע לשבט בני מנשה. אף על פי שחיו על אדמת הודו והיו חלק מהנוף שלה, נקברו בני מנשה באדמה לאחר שעברו תהליך טהרה, כנהוג במסורת היהודית.

יתרה מזאת, בני מנשה אף ישבו שבעה על המת. לאחר הפטירה והשבעה, כהן השבט היה נוהג לטהר את בית הנפטר מן הרוחות הרעות שפקדו אותו.

 

ואז הגיעו המיסיונרים

כצפוי, היה זה רק עניין של זמן עד שגם לשם חדרה הנצרות. ואכן לקראת סוף המאה ה-19 הגיעו מיסיונרים נוצרים שהגיעו בעקבות הכיבוש הבריטי בהודו, והחלו בהמרת דתם של שבט בני מנשה.

למעלה מ-2,500 שנה הקפידו בני מנשה על מסורתם היהודית וחיזוק שורשיהם,עד שבאו המסיונרים ובדרכים חלקלקות גרמו להם לקבל על עצמם את הדת הנוצרית.

המסיונרים לא הבינו כיצד בצפון מזרחה של הודו, במקום שכוח-אל, ישנו שבט שלם בעל אמונה מונתאיסטית, שעובד את אלוהיו ומכיר את התנ"ך מקרוב ולפרטים. הם לא הבינו מניין בא, מאין לו מסורותיו, ואיך זה ייתכן שאין לו שום קשר לאיסלאם או לנצרות.

"אחינו הבכור יהודה, ימצא אותנו ויחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל" – הייתה מאז ומעולם תפילה השגורה בפי כל בן ובת מנשה, אותה ייחלו וקיוו בכל לבם.

כששמעו זאת המיסיונרים, החליטו לנצל את תמימות השבט ולהציג עצמם כאחיהם הגדול, יהודה, הבא להושיע את אחיו הקטנים, ולהחזירם אל מסורת אבותיהם.

בני מנשה נתנו את אמונתם במיסיונרים, ובאופן אירוני ועצוב, דווקא מתוך המחשבה שסוף כל סוף הגיעה השעה, והנה אחיהם הגדול בא להחזיר אותם הביתה, הם החלו בתהליך הריחוק וההתנצרות.

אולם, כל אותו הזמן שהיו מומרים – לא שכחו בני מנשה את זהותם האמיתית. כמאה שנה לאחר מכן, כאשר גילו את התרמית, ביקשו לשוב אל מסורת אבותיהם והחלה חזרתם אל חיק היהדות. בשלב זה, כשהיו בעיצומו של חקר רוחני מחודש, קיבלו על עצמם לעזוב את מסורות העבר שלהם, ולדבוק דווקא ביהדות האורתודוכסית הקלאסית של ימינו. כך הם נוהגים גם עד היום.

 

שבט המנשה חוגג

 

הנסיונות לעלות לארץ וההכרה כזרע ישראל

הפעם הראשונה בה פנו בני מנשה למדינת ישראל הייתה בשנת 1948, אותה השנה בה הודו קיבלה עצמאות. בשנת 1974 שלחו מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, בו גוללו את סיפורם וביקשו שיעשה כל האפשר כדי להשיב אותם ארצה.

לדאבונם, בקשות נרגשות אלו לא נענו, ורק הודות ליוזמה של אנשים פרטיים ועמותות – חודש הקשר איתם. האגודה הכי בולטת היא אגודת "שבי ישראל", שבזמנו אף ביקשה מהרב הראשי דאז, הרב שלמה משה עמאר, שיבדוק את הנושא ויחווה דעה בנוגע לקשר בני מנשה לעם ישראל.

הרב עמאר החליט להוציא משלחת לצפון מזרח הודו, במטרה לבדוק את העניין מקרוב ובאופן מעמיק.

לאחר חקירה מקיפה וקפדנית של הועדה, אישר הרב הראשי לישראל כי שורשיהם של בני מנשה הם יהודיים והם שייכים לזרע ישראל. תפילתם התקבלה, ואכן אחיהם הגדול יהודה בא להחזיר אותם ארצה. אף על פי כן, הוחלט כי הם חייבים בגיור מלא.

תהליך הגיור החל כבר שם (לכבודו גם נבנו מקוואות מפוארים בהודו עצמה) וכשעלו לארץ כבר הגיעו במסגרת חוק השבות, כחלק רשמי ומוחלט מעם ישראל.

עד היום רבים מבני מנשה עלו ארצה. סוף כל סוף, נסגר פרק ארוך בהיסטוריה של שבט מנשה, והתחיל פרק חדש, חיים חדשים, כאן – בארץ ישראל.

 

שבט המנשה משרת בצהל

 

אבל מה קורה איתם היום? היכן הם חיים ואיך הם מסתגלים לחיים החדשים שלהם במקום אליו ערגו כ-2,700 שנה?

 

השאלות על המציאות כיום החלו להיערם, ואותן הפניתי לגרשון צונגלוי, בן מנשה תושב היישוב ניצן, לשעבר רכז בקהילת בני מנשה ביישוב.

צונגלוי, בן 33 ונשוי פלוס 3, עלה לארץ בשנת 1995, כשהיה בין 10 וחצי בלבד. הוא עלה מצפון מזרח הודו, מחוז אסאם.

מחוז אסאם? שמעתי בעיקר על קהילות מניפור ומיזורם.

כן. האמת שאנחנו המשפחה היחידה שעלתה לארץ מקהילת בני מנשה באסאם.

אז איך בעצם התחלת את תהליך השיבה לארץ והעליה?

אבא שלי הגיע לרב אליהו אביחיל (הרב הישראלי הראשון שביקר אצל בני מנשה בשנת 1981; ש"כ) שבא למניפור. הוא פגש אותו, ומשם התחיל כל התהליך של תכנון העלייה והרעיון. בזכותו עלינו ביחד לארץ כל המשפחה, חוץ מהסבים והסבתות.

 

איך הגעת לניצן?

כשעלינו לארץ  ב-1995 הגענו ישר לנווה דקלים שבגוש קטיף. ב-2005 אחרי הפינוי, כל קהילת בני מנשה שהייתה בנווה דקלים עברה ביחד ליישוב ניצן. כיום יש כאן קהילה שמונה כ-50 משפחות של בני מנשה.

כמה קהילות של בני מנשה יש בארץ?

לפחות אחת עשרה קהילות. מהצפון – מעלות, עכו, מגדל העמק, עפולה,טבריה וצפת, עד בית אל, עפרה, קריית ארבע, ניצן ושדרות. בעיקר מקומות קהילתיים.

מה המטרה של מובילי הקהילה בניצן?

המטרה של ועד הקהילה בניצן היא לא לצאת מהקהילה הישראלית, אלא להשתלב כמה שאפשר בתוך הקהילה. לכן אנחנו תמיד מנסים כמה שיותר לדחוף את האנשים להשתתף בכל מיני אירועים, חגים ומסיבות שיש ביישוב, ולא לעשות משהו בנפרד מהקהילה כל הזמן.

אנחנו רוצים להיות הגורם המגשר בין הקהילה הישראלית הותיקה לבין בני מנשה.

אותו הדבר גם בנוגע לבני הנוער, לשם אנחנו מכוונים אותם. לצאת כמה שיותר לטיולי נוער, התנדבויות ואירועים. כמובן שמפעם לפעם אנחנו גם עושים פעילויות שהן רק לקהילה, אבל הדגש הוא לא על הפעילות בנפרד מהקהילה הישראלית, אלא רק בנוסף אליה , ולא במקום.

אז יש אירועים שהם רק לקהילה ויש אירועים שבשילוב עם היישוב בניצן?

כן, וגם ההפרדה הזו הולכת ומתמעטת. מפני שבעבר כשעשינו אירועים רק לקהילה, למשל מסיבת חנוכה או פורים, ראינו שאנשים מגיעים רק לאירועים שלנו, ולא היו מגיעים בכלל לאירועים שהיישוב מארגן.

ראינו שזה סותר את המטרה שלנו. אז עכשיו כולם יודעים שיש מסיבה אחת, ומי שרוצה לקחת חלק – ילך אליה. כבר לא עושים מסיבת נפרדת רק לקהילה. אנחנו חלק מקהילת היישוב.

ומה לגבי נישואים בתוך הקהילה?

בין 80%-90% מהאנשים מתחתנים בתוך הקהילה.

זה משהו שאתם מעודדים במכוון?

ממש לא. חשוב להבין שכל קהילה עובדת כך שיש לה ועד משלה, עם האנשים שמנהלים אותה. כך שמצד אחד אנחנו מתפקדים בתור קהילה, אבל מצד שני אנחנו לא קהילה נפרדת לגמרי.

ובכל זאת, אילו דברים מאפיינים אתכם שייחודיים רק לכם?

יש מאפיינים ייחודיים שנמצאים בתוך הבית הפרטי, לא מחוצה לו. למשל המאכלים.

איזה מאכלים אתם אוכלים? מאכלים הודים?

בגלל שבאנו מהודו, תמיד מתייגים אותנו בתור "הודים". אני לא כל כך מסכים עם ההגדרה הזאת. אנחנו משבט מנשה, זו הזהות שלנו.

כן, אבל לא הושפעתם? למשל מהמטבח ההודי?

ממש לא. יש לנו את המאכלים שלנו, את הירקות שלנו.

אנחנו מאד מתמחים בכל מיני בישולי ירקות שאנחנו מגדלים בגינות שלנו. כל מיני מאכלים וירקות שלא ראיתי שמוכרים בארץ. אנחנו מייבאים את הזרעים מהודו, העולים החדשים מביאים אותם איתם, ואז אנחנו מגדלים אותם בגינות הפרטיות שלנו.

הקהילה בניצן היא דתית אורתודוכסית?

ברובה. כ-80% מהקהילה הם דתיים לאומיים, אורתודוכסיים. היתר מסורתיים.

 

משפחה הודית-יהודית בארץ

 

יש לכם עוד מסורות מהעבר שלכם שאתם מקפידים לשמר אותם? כאלה שלא קשורות לאורתודוכסיה של ימינו?

יש לנו את הלבוש המסורתי שלנו ואת הריקודים הייחודיים שלנו מהשבט. אנחנו מעבירים את הסיפור שלנו ואת ההיסטוריה שלנו הלאה, אבל אין לנו הלכות מיוחדות או מנהגים מיוחדים בגלל שגלינו הרבה לפני שנכתבו ספרי ההלכה.

באותה מידה, אין לנו חג כמו ה"סיגד" של האתיופים, אין לנו חגים מיוחדים משלנו שהבאנו מהודו לארץ.

חשבת מתישהו לחזור לצפון מזרח הודו? לבקר באסאם?

האמת שהייתי שם לפני שנה, במשך חודש. אבל הייתי במניפור, לא באסאם. היה נחמד מאד לראות ולבקר, אבל ארץ ישראל זה המקום שלנו.

מה אתה חושב על מדינת ישראל כיום ועל היחס שלה לקהילה?

לפי דעתי הקליטה שלנו הייתה הרבה יותר טובה מהקליטה של הרוסים והאתיופים. אבל כמובן שתמיד יש בעיות כשלהן, בכל זאת אלו עולים חדשים וקליטה זה עניין לא פשוט.

כמה עלו לארץ עד כה?

כרגע בערך 3000 נפשות, והעליות עוד נמשכות.

אתה חושב שיש מספיק מודעות לבני מנשה בארץ? לסיפור שלכם?

לפי דעתי לא, ולכן זו הסיבה שאני מתחיל גם לתת הרצאות בכל הארץ. כדי שהחשיפה תהיה יותר גדולה והסיפור שלנו ידובר.

וגעגועים לעבר, להודו? יש מחשבות על חזרה לצמיתות?

לא, ממש לא. כל כך הרבה שנים עברנו עד שהסתיימה הגלות,

למה שנחזור?