טקס הטווסים באמריצר: חוויה משחררת

כתבה: עדי גורה | עריכה: סיגל קריב

נסיעה קצרצרה (כשש שעות) מדרארמסלה לעיר הלוהטת אמריצר, פותחת למטייל את סוד הקסם הפאנג'בי. הנוף המדברי היפיפה, בשילוב עם החום המאיים להמיס הכל, מייצרים נקודה מעניינת בקו הגבול על פקיסטן. כל יום בשעה 18:00, נסגר הגבול בין הודו לפקיסטן העוינת אותה, בטקס מיוחד במינו.

טרם הכניסה למתחם ועל מנת להגיע אל הטקס, על הצופה לעבור מסכת בדיקות גופניות. במידה והינך בעלת אזרחות זרה, את תכנסי כמעט בלי שאלות, ועם יחס של מינימום נסיכה פאנג'בית.

התיירים מופרדים בצורה מובהקת מהאוכלוסיה ההודית-מקומית. התיירים ישובים על כסאות פלסטיק מרווחים וכל כמה דקות עובר אדם שמוכר ארטיקים ב- 10 רופי, ומניפות להקלה על השרב ב- 30 רופי. בצד של ההודים המקומיים, אין ספק שחם מאוד, והישיבה אחד על השני, אינה מקלה על העניין. ניתן להבחין בעשרות האנשים שמפוצצים את היציעים, שורות-שורות של אנשים עם לבוש ססגוני. צפיפות היא עניין של פרספקטיבה.

הצד הפקיסטני קטן וצנוע יותר באופן משמעותי מהצד ההודי, עם מעט צופים המחולקים על פי מגדר, וברקע נשמעת מוזיקה שמרנית ההולמת את המעמד.

צפיפות היא עניין של פרספקטיבה

הצד ההודי, הוא כבר סיפור אחר, הטקס מרגיש כמשחק כדורסל בהיכל נוקיה, המוני אנשים מריעים ושואגים "INDIA" בקצב קבוע. במרכז הרחבה, מקפצץ אדם, שתפקידו היחיד הוא להלהיב את הקהל עם אמרות מתסיסות כנגד פקיסטן ועם גאוות יחידה ואהבה לתת היבשת המופלאה הזאת. ברמקולים מושמעים שירים מקפיצים ושמחים, וכולם נרגשים לקראת תחילת הטקס.

לפני פתיחת השערים והורדת הדגלים במופגן, ישנו ריטואל מעניין, בו הנשים ההודיות מסתדרות בטור ארוך ורצות עם דגל הודו, כל אחת בתורה. דגל הודו מתנוסס בגאון, והנשים מתרגשות רק מעצם האחיזה בו. הצד ההודי נוסך תחושת ביטחון, דגל הודו מוצג בגאווה, הנשים רוקדות עימו, המוזיקה המושמעת ברמקולי הענק משלהבת את קהל הצופים, ששואגים דברי אהבה ל"מאמא אינדיה" וההרגשה הינה תחושת ניצחון מוחץ על הצד הפקיסטני. בינתיים בצד הפקיסטני, רוקד- מקפץ לו נער פיסח, ללא רגל אחת עם הדגל הפקיסטני.

דגל הודו מתנוסס בגאווה

בשעה 18:00 במדויק, מתחיל טקס הטווסים- החיילים ההודים, חבושים בכובע דמוי נוצות טווס, מתחילים לצעוד במהירות ובתנועות חדות אל עבר הצד הפקיסטני, מלווים בקריאות עידוד מהיציעים. הצד הפקיסטני גם הוא, לא נשאר חייב, ומגיע בצעידות אגרסיביות אל הגבול. הגבול נפתח, הדגלים מורדים מהתורן, החיילים לוחצים ידיים, והשער נסגר עד למחרת.

טקס הטווסים, נראה למתבונן כפעולות אגרסיביות והצעידות נראות כמעין ריקוד לקראת יציאה למלחמה. החיילים משני הצדדים, משדרים עוינות כלפי הצד השני. קריאות העידוד נשמעות כקריאות שלהוב לקראת יציאה לקרב.

סגירת הגבול כל יום מחדש, והאינטראקציה היומיומית בין החיילים, גורמת להתקרבות המדינות ולפיתוח טקס השייך רק להן. סוג של ברית לא כתובה. אין ספק שעל אף השונות וההבדלים בין הצדדים, עיקרו של הטקס משני צידי הגבול, בבסיסו, הוא דומה ביותר.

בטקס הטווסים, נראה כי סגירת הגבול איננה הדבר העיקרי והמשמעותי ביותר בטקס. התנועות החדות והאגרסיביות, וההמון השואג, מדמות ומחליפות את היציאה הפיזית- האמיתית למלחמה.

אין ספק שמדובר בחוויה משחררת ועוצמתית, קריאות העידוד לחיילים ההודים משחררים מתחים, ויצאנו משם צרודים, מיוזעים אך מרוצים על החוויה המופלאה הזו.