כך הפסקתי לאהוב טאלי במקדש קרישנה וכבש שאיבד את חייו בגלל צעד אחד יותר מידי במקום הלא נכון
הי יקירים, מה שלומכם?…………….
אצלי החיים קשים, קשים עד מאוד. ככה זה כשצריך כל בוקר להתעורר בשש וחצי בבוקר, לפתוח את הבוקר בשעתיים יוגה (לקחתי קורס שיבננדה יוגה אצל בומהההה, מדריך הודי מהמם שמאוד אוהב להגיד "רילקס" וספרתי לו 87 פעמים רילקס בשיעור אחד, אבל הוא ממש רגוע), אחר כך להרביץ ארוחת בוקר מושחתת לגמרי ומאוד לא ישראלית (כי רק בהודו ארוחת בוקר ישראלית זה: פלאפל, חומוס, צ’יפס, סלט וטחינה, עם פיתה כמובן, וקפה או תה, תהרגו אותי מי סיפר את זה להודים) ואחר כך להיכנס למדיטצייה (עכשיו אני עושה love meditation אז אני מה זה מאוהבת).
מיד בתום המדיטציה אני מתפצלת לעצמי. מידי פעם אני הולכת לשיעור פרטי לפיתוח קול אצל אניטה המקסימה, שמלמדת אותי לשחרר את הזמרת הפנימית ששוכנת בתוכי (היא נשבעה שיש לי כזאת). מידי פעם אני בשיעור בישול אצל ריטה המצחיקה. למדתי כבר לבשל כל כך הרבה דברים, שמי שבארץ יכול כבר לפצוח בדיאטה, כי כשאני אגיע לארץ (המובטחת, אני מבטיחה) אני פותחת מסעדה הודית, או טיבטית, או גם וגם. ואני גם מתכוונת לקחת שיעורי בישול מרוקאי, משהו שלא עשיתי עד היום אצל אמא שלי.
האוכל ההודי כל כך טעים, שזה אסון, פשוט אסון. ושוב אני שואלת אתכם את השאלה – אתם רציניים? מי אמר שאין מה לאכול בהודו?… ומי לעזאזל אמר שהאוכל שמכינים במסעדות ההודיות בארצנו הקטנטונת הוא אוכל הודי? ומי לעזאזל המציא את הבאגסו קייק? זאת העוגיה הכי טעימה עלי אדמות (למי שלא מכיר: שכבת ביסקויטים מעוכים שמתכרבלים מתחת לשכבת ריבת חלב שנמסה מתחת לשכבת שוקולד שנמסה לי כל היום בפה!). ועוד שאלה: מתי בארץ ילמדו לעשות מוזלי כמו שצריך? (אני פשוט מפוצצת עכשיו מהמוזלי שהכין לי סונאסי בגרין קפה באפר באגסו, חובה לכל מי שמגיע לכאן לשאוב את הקשיו, השקדים, הקוקוס הטרי והפאפאיה המתוקה שלו). טוב, די, מספיק. אפילו על קיבה מלאה אני מפנטזת על אוכל. המערכת פשוט התקלקלה לי כאן.
עבר כל כך הרבה זמן מאז כתבתי בפעם האחרונה… שבוע שלם בילינו אני וטלי במקדש קרישנה שנמצא בעיירה המקסימה נגר. המקום פשוט גן עדן עלי אדמות ומצאנו את עצמנו בין עצי תפוחים, שדות תירס, גינת ירק שאפשר למצוא בה כל מה שמתחשק: מלפפונים, עגבניות, חצילים, כרוב, חסה, סלרי, תבלינים… בעיקרון, מי שמגיע לגור במקדש אמור לתת שעות התנדבות ומשלם עבור לינה. כמובן ששמחנו, אבל מהר מאוד הבנו שמקדש קרישנה הוא בעיקר גסטהאוס טוב (ויקר!), כי לא היה שם כל כך במה להתנדב. יום אחד בלבד עזרנו למשפחה שמחזיקה את המקדש למיין תפוחים לפי גדלים ולהכין אותם למשלוח לשוק. יתר הימים, פשוט ישבנו וקראנו ספרים בגן העדן או טיילנו בין הפרות והעשבים. .
לא היה אף אחד בסביבתנו רוב הזמן מלבד ג’ון, השכן האנגלי שלנו שחי אצל קרישנה כבר שנים רבות ושתי חתולות יפיופות: אמא ובת. האמא, מימי, חתולה אפורה מדהימה שאוהבת להתלטף. הקטנה (אין לה שם, טלי הציעה לקרוא לה צ’פאטי ואני רציתי לקרוא לה טיקה. בתכלס, היא לא עונה לאף אחד) גורה שמחה וקופצנית בת 4 חודשים, שהציקה לאמא שלה כל היום. השתיים עשו לי את הביקור במקום והעלו בי את הגעגועים לג’ינג’י שלי, סאןסאן. הודו, למי שלא יודע, היא לא ממש ארץ של חתולים. הם פשוט לא אוהבים כאן חתולים (ועל זה יורדות להם הרבה מאוד נקודות). מישהו בושישט סיפר לי שבכל ושישט יש 7 חתולים! הבן אדם סופר את החתולים. וזה לעומת עשרות ומאות כלבים מהממים שמסתובבים ברחובות…
יכולנו להישאר שם הרבה זמן ברמת העיקרון, אלא שהייתה בעיה אחת קטנה ומביכה: טאלי. לא חברה שלי טלי, אלא המאכל הלאומי. זוכרים שכתבתי לכם שאני מאוהבת בטאלי ויכולה לאכול עד אין קץ? ובכן, אחרי הטאלי של מקדש קרישנה, זה פשוט עבר לי. סליחה, לא שזה עבר לי, אלא שאני פשוט לא יכולה לראות יותר טאלי. לא לראות, לא להריח, לא לשמוע (בעיה חמורה כשקוראים לחברה שלי) ובטח לא לטעום!!! כל יום, פעמיים ביום, קיבלנו במקדש ארוחת טאלי: אורז דביק וירקות (סאבג’י) שהיינו חייבות לאכול, כי כל המשפחה באה לשבת לנו על הראש ולוודא שזה אכן טעים, אכן מדהים ואנחנו רוצות שימלאו לנו עוד ועוד. הקיבה שלי זעקה לעזרה. למה? היא שאלה אותי… הרי יש כל כך הרבה ירקות טריים בגינה… למה שוב אורז דביק ואיך זה שהם מצליחים לקלקל את כל האוכל עם התבלינים ההודים המדהימים? לא היו לי הרבה תשובות לשאלות שהקיבה שלי שאלה אותי ואחרי שלא נעניתי לדרישותיה בשם הנוף, המגורים הנוחים והרווחה במקדש, החליטה הקיבה שלי לפצוח בשביתה. אין כניסה לשירותים. תוך יום יומיים הפכתי אומללה וכבר הבטחתי לה שנלך משם, אוטוטו…. אחרי היום הולדת של קרישנה (כי בדיוק הוא חגג את יום הולדתו והייתה לי הזדמנות לרקוד לכבוד מי שמכונה גם "לורד או דה דאנס).
הקיבה שלי הבטיחה שתנסה להיות סבלנית. לכבוד יום ההולדת. ביומיים האחרונים החלטנו בעצה משותפת לוותר על האורז-פירה של בעלת הבית, מיסיס פי (גברת פלפלת בתרגום חופשי שלנו)והסתפקנו בסלט ירקות הגינה בבוקר ועוד סלט מוקפץ בחמאה שאלתרתי לנו לארוחת צהריים. אל דאגה, לא רעבנו. היו לנו בגוף ספיירים של אורז לחמישה שבועות בזכות הפלפלת. אבל ככל שהקשבנו לקיבה שלנו, וגם קצת לבטן וללב, הבנו שהגיע העת להמשיך הלאה. אז מיד אחרי שרקדתי עד מאוחר בלילה לפני הוד קדושתו "הארי קרישנה הארי ראמה", עזבנו את המקום.
החלטנו לצאת לטיול בעמק פרוואטי, מקום שהוזהרנו לא להגיע לשם בשל סכנות כאלה ואחרות, אך יצאנו לדרך לטיול של ארבעה ימים במיוחד כי הייתה לנו אופציה לטייל עם מנג’ו, הבת של גברת פלפלת, שהיא מקומית ומבינה עניין, היעד העיקרי היה קיריגנגה, מקום משגע עם מרחצאות חמים, נביעות מים חמים בלב ליבו של הטבע הירוק והמקלחת הכי טובה שעשיתי עד כה בהודו. כדי להגיע לשם יש ללכת טרק של 4-5 שעות ובדרך אפשר להתקלח באחד המפלים היפים, הקדושים והקרים. בדרך לשם עברנו בקסול ("המכונה "מיני ישראל" בפי המקומיים), במניקארן, מקום שאף בו יש מרחצאות, אלא שאפשר לבשל שם אורז או להרתיח קפה שחור, אבל ממש לא להתקלח! במניקארן יש גם את ההודים הכי נחמדים בהודו, בודאות! שם הכנתי את הצ’פאטי הראשון שלי בטנדורי (וגם נכוויתי). וכמובן עברנו בכפר מלאנה, שהוא הכפר של ה- untouchable אלה שאסור לגעת בהם. התוכנית הייתה לזרום ולהחליט תוך כדי תנועה איפה מתאים לישון ומה מתאים לעשות.
הכפר מלאנה סקרן אותי ממש. אבל ממש. אנשים שעל פי הדת שלהם והתרבות שלהם אסור לגעת בהם. למה? פשוט כי הם קדושים. כבר בכניסה לכפר התחיל הסיפור הזה להפוך מאגדה למציאות. ככל שדמיינתי שזה בולשיט ולא יכול להיות אמיתי, זה הפך להיות יותר ויותר מוחשי. בכניסה לכפר קיבלו את פנינו ילדים שברחו מאיתנו בצעקות, כי חששו שניגע בהם. העלייה לכפר הייתה לא פשוטה, אז ברגע שהגענו, התיישבתי על מה שנראה כמו אתר בנייה. פשוט כי רציתי לנוח. 5 שניות הספקתי לנוח לפני שצעקתה של מנג’ו (חברתנו המקומית) הקימה אותי במהרה. היא צעקה עלי והורתה לי לא לשבת, אך לא פירטה בפניי את פשר הדברים. המשכנו ללכת קדימה כשכל מי שנקרה בדרכנו פשוט מפנה את השביל ונעלם לו לצידי הדרך, אם בצורה בוטה ואם בנימוס. אסור לנו לגעת באף אחד, וגם לא להתקרב. הרגשתי ממש "מוקצה", אבל ככל שהתרבו צעדיי, השתעשעתי ברעיון והתחלתי ללכת עם ידיי פרוסות קדימה ולאיים על ילדים קטנים שאגע בהם. "I’ll touch you… I’ll touch you" צרחתי לילדים הקטנים כמו מכשפה בכל פעם שהם התקרבו והם פתחו בריצה, נבהלים וצוחקים… חמודים קטנים…
אבל כל זה לא הכין אותנו למ שקרה בהמשך. בהגיענו למרכז הכפר מנג’ו אמרה לנו ללכת רק על השביל הראשי. מילאנו אחר הבקשה, אבל שתינו נתקפנו רצון לצלם עוד ועוד והעדשות שלנו לא ממש הצליחו לקרב אלינו את אלו שלא יכולנו לגעת בהם. טלי רצתה לצלם את אחד המבנים שעליו ישבו כמה ילדים, תמונה מדהימה. כדי לתפוס את הזוית המתאימה, היא הלכה צעד אחד אחורה ועברה את הגבול שמותר לה, בלי לדעת, כי לא ממש משורטטים שם גבולות, מן הסתם. תוך שניות ספורות התנפלו עלינו מכל עבר גברים (הפעם, הם לא פחדו בכלל להתקרב אלינו). זה היה מפחיד. הם אמרו כי היא טימאה את המקום הקדוש שלהם ולפיכך עלינו לשלם 15,000 רופי קנס!!! הא! היינו בשוק. לא הבנו מה קורה סביבנו, אבל הבנו שיהיה לנו קשה לצאת מהכפר הזה בלי לשלם לבחורים (כן, למרות שאסור להם לגעת בנו, אני בטוחה שיש להם דרכים יצירתיות), או כמו שמנגקו הסבירה: עכשיו נותר רק לעשות משא ומתן על הסכום, כי אין ברירה אלא לשלם להם.
היינו בשוק. לא האמנו. לא רצינו לשלם בשביל הבולשיט הזה וגם לא הבנו למה. כן, בשלב הזה ממש לא הבנו את שעומד להתרחש. מנג’ו תקתקה משא ומתן מאחורי הקלעים, הוציאה אלף רופי והחליטה לשלם ולסגור עניין. מה שהיא סיפרה לנו רק אחר כך הוא כזה: הכסף הזה נועד לתשלום עבור שחיטת כבש כקורבן, כדי לטהר בדמו את המקום שטלי טימאה ברגלה!!!! אנחנו הסתכלנו אחת על השנייה כלא מאמינות. באותו רגע נעלמה כל הסבלנות שלי וכל ההבנה שלי לגבי תרבויות אחרות, דתות אחרות, בלה בלה בלה. כל מה שהיה לי בראש זה דבר אחד מכוער: הקדושים הגזלנים האלה המציאו להם דת או איזו אמונה מטופשת כדי שהם יוכלו לשבת כל היום רגל על רגל ולחכות שתייר נוסף ימעד, כדי שיהיה להם ברביקיו משובח לארוחת צהריים. איזה יופי! טלי מלמלה: "אני לא מאמינה שהם ירצחו עכשיו כבש בגללי". שתינו רצינו פשוט לעוף משם ולא הבנו מה אנחנו עושות שם.
בגלל שכבר היינו שם, מנג’ו שכנעה אותנו להירגע ולהנות רגע מהנוף המדהים של הכפר. אולי אפילו לשתות צ’אי. הסכמנו לעלות עוד קצת למעלה לראות את הנוף, כאשר אנחנו נזהרות בצעדנו שלא למעוד שוב וכל הדרך מקללות בעברית את התרבות הלא מובנת הזאת, אם כי מאוד נוחה. רציתי לגעת שם בכולם ובכל דבר ו"לטמא" להם את הכל. ובכל זאת נזהרנו, די לנו ברצח של כבש אחד להיום, אז סתם המשכתי ללכת ולאיים על ילדים קטנים 🙂
בדרך עברנו בשדות ענקיים של מריחואנה. כן, ברור. זה מה שעושים כאן כל היום. יושבים, מעשנים ומוכרים סמים. שדות פשוט ענקיים, לא להאמין. מלאנה היא כנראה בירת המריחואנה של האזור והספק הראשי של כל מי שיושבים כל היום עם הצ’ילום בקסול ובמנאלי. כשמישהו הגיע לעברי להציע לי לקנות סמים, אמרתי לו בעצבים "לא" ובתוך תוכי הייתי בטוחה שעל פי הדת שלו זה ממש בסדר אם הוא ייגע בכסף שיקבל ממני עבור הסמים. כי יש דברים שהם בסדר. כסף, למשל, זה לא משהו שאפשר לטמא.
חשבנו שהאפיזודה הזאת הסתיימה ורצינו ללכת משם. אפילו לא התחשק לנו לשתות צ’אי. רק ללכת. ביציאה זה היכה בנו בעוצמה גדולה עוד יותר, המעשה שעשינו. שני אנשים מקומיים הלכו בזה אחר זה מולנו. האחד אחז בראש של כבש שותת דם והשני אחז בגופו של הכבש, משפריץ ומפזר את דמו מסביב למקום ה"טמא" בו נגעה טלי. הבטנו בהם בזעזוע עמוק ולא האמנו. זה באמת נכון. הם באמת שוחטים כבש. הם באמת עושים את זה. הם אולי אפילו מאמינים בזה. הכלב שטייל איתנו בטיול רץ ללקק את הדם של הכבש ואני רק צעקתי לו בהיסטריה להסתלק משם. ולא יכולנו להיות שם עוד שנייה. יצאנו משם ואני רק הרגשתי כל כך רע… והתמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש…
אחר כך מנג’ו התנצלה, למרות שלא היה לה ממש על מה. האל שלה (אחד מרבים) הוא קרישנה. אצל קרישנה בחיים זה לא היה קורה. בחיים לא היה מתבצע רצח (המקדש של קרישנה מקפיד על צמחונות מלאה ואפילו ביצים לא אוכלים שם) ואין אף אחד שהוא טמא או טהור יותר מהאחר. אבל זה קרישנה. ובהודו, בשיטת ה"עשה לך אל בעצמך", לכל אחד יש את הדת שלו, החוקים שלו והתרבות שלו. ואני רק רציתי לשחרר את זה. אם יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, לא הייתי הולכת לטייל במקום הזה, מעניין ומסקרן אנתרופולוגית ככל שיהיה. אבל זה כבר היה והנה אני כותבת לכם את החוויה שנותרה…
בדרך חזרה מקיריגנגה, אגב, פגשתי קשישה שנראית כבת 70. היא ישנה על סלע וכאשר התקרבתי היא הזמינה אותי לשבת לצידה. התיישבתי לצידה והיא דיברה אלי בחיוך שנזקקתי לו. לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה לי, אבל היא הייתה מן סבתא כזאת נחמדה. אחרי שניות ספורות, שהיא ראתה שאני לא ממש מחוברת עכשיו למילים שהיא אומרת, היא פשוט שלפה את התיק הקטן שלה והראתה לי את הסחורה: הסבתא הזאת, כמה מפתיע, היא סוחרת סמים. היא לא הייתה סתם נחמדה, רק רצתה למכור לי כמה שאכטות בקוביה אחת קטנה. הודיתי לה מאוד על הנסיון ובדיוק כשטלי הופיעה התלוויתי אליה והמשכנו הלאה. רק אחר כך סיפרו לי שאחד הסכנות באזור הזה הוא סוחרי הסמים, חלקם נשים מבוגרות, שברגע שאתה קונה מהם סמים אתה עלול להיקלע לסכנה חמורה: יצטרפו שותפים סמויים, ישדדו אותך וישליכו אותך לנהר. אחר כך המשטרה תחקור ותהיה זאת עוד תאונה של מטייל בדרכים. עוד "מסומם".
טוב…
כתבתי הרבה וכמה שלא אכתוב, יש לי עוד כל כך הרבה חוויות לספר…
איך שלא אסתכל על זה, הודו היא אכן ארץ שמזמנת חוויות מפתיעות… יוצאות דופן….
בינתיים אני כאן, בבאגסו, כפר קטן וחביב ליד דרמסלה, כאמור, נהנית מהחיים ולא ממהרת לשומקום.
מקווה שתהנו גם אתם מכל רגע ורגע… שיהיה לכם שבוע מקסים,
המון אהבה
חגית