יוצאים לטיול אחרי קריירה

כתיבה: אלעזר בן לולו | עריכה: סיגל קריב

ביולי האחרון, רונית עלמה אוסנברג, בת 60 מכפר יונה, מקבלת החלטה מפתיעה. היא עוזבת את הכל, מתפטרת משני מקומות עבודה, הולכת שבי אחר תשוקתה, ומעניקה לעצמה מתנה לגיל 60 – שנת מסע בהודו. מאז, כבר ארבעה חודשים שהיא כובשת בהתרגשות יעד אחר יעד ביבשת. מדרמסאללה, למנאלי – קאסר דיווי – אגרה – רישיקש – ראג'סטן, ובימים אלו עצרה לחניית ביניים בגואה. בין לבין, היא מתארחת בבתים של מקומיים ויוצרת לעצמה משפחות זמניות. 

 ״מתארחת בבתים של מקומיים ויוצרת לעצמה משפחות זמניות״

ערב לפני יום הולדתה השישים, בעודה רחוקה מבני משפחתה וחבריה, היא מפרסמת בעמוד הפייסבוק שלה את הפוסט הבא: "לכל אהוביי באשר הם, בניי, כלותיי וחברים אהובים. מחר אני בת 60. השנה שעברה הייתה מאתגרת, לא חסכה ממני כאב במערכות יחסים עם אנשים ועם גופי. שנה בה אני "טובעת" בעצמי, מאבדת את עצמי לדעת, במלוא מובן המילה".  

רונית מסבירה שזו הייתה קריאת כיוון פנימית עוצמתית: "זה ממש ללכת עד הסוף. לחפש בתוכי את הקול האישי, האותנטי, לאפשר לחופש, לחירות להיות במלואם. במרוצת שנותיי, נדרשתי לא פעם לגייס את "ניצחון הרוח". רונית חלתה פעמיים בסרטן השד, וחוותה חיים לא פשוטים כלל. היא נולדה לאם פגועת נפש, ואביה נפטר בהיותה נערה צעירה. "מתוך הכאב אני תמיד בוחרת בחיים", היא מדגישה, "והודו זה מקום בו הכל אפשרי. אליה אני מגיעה ומנסה להבין את סוד הקסם, סוד המשיכה. מה מניע אותי לנחות בלב הכאוס. אני לומדת על עצמי רבות בהודו ואני נעה בהודיה. בהיותי נעה בדרכים אני מבינה יותר לעומק את המציאות שהודו מניחה בפני, מציאות שמתנהלת לפי חוקים שונים, קודי התנהגות חדשים".

״בהיותי נעה בדרכים אני מבינה יותר לעומק את המציאות שהודו מניחה בפני״

במהלך המסע של רונית בהודו, היא זוכה להתבוננות פנימית על חייה. פתאום לכוחן של מילים שגורות יש משמעות אחרת מזו המקובלת בשפת היום יום, כך היא מסבירה: "להודו מגיעים כדי להיות. לא לעשות", היא מבקשת להדגיש. "אני שוהה, נוכחת, חיה את הרגע הזה, ממלאה אותו כמיטבי. מסע – משא – מסה. חוקרת את שלוש המילים האלו, את הדינמיקה ביניהן. כיצד אני משתקפת דרכן? מארג הסיפור האישי שלי, רווי בכאב, סבל, בדידות, מחלות ועם זאת אין סוף שמחת חיים, חוש הומור, והכי הכי, אהבת אדם. פה בהודו שלי, מתוך מפגשים, אני רוקמת לי סיפורים ומעשיות, מתפר לתפריט, סיפורים, טקסים, אמונות… הודו, כמטאפורה, היא כמו עונת פריחה שמאפשרת לי ללבלב, מלב ללב".

״הודו היא כמו עונת פריחה שמאפשרת לי ללבלב, מלב ללב".

חרף ההתרגשות העוצמתית שחווה רונית בהודו, היא לא מדחיקה גם את הקשיים והרגעים הפחות נעימים במסע. "נכון שהודו קשה לעיכול, היא בלתי מוסברת", היא מתוודה ומוסיפה: "עם זאת היא קסומה ומיוחדת. במסע הזה אין עליות אין מורדות, אין מישור גם לא מנוחה. המסע הזה הוא מהות החיים. "לך לך" אמר אלוהים לאברהם. ומאז אינני חדלה ללכת, לא מפסיקה לאהוב".