התרגלתי כבר לשגרת העישון המענגת של הצפון, עד שאט אט, בשיחות נפש עם חברי אמנון, החל לקנן בי הרעיון לעבור סדנת ויפאסנה. ציפיתי לסדנא בחשש, בכמיהה, ובעיקר כסיבה להפסיק לעשן.
בראשון לחודש מתחילה הסדנא. הגעתי לדארמקוט, כפר קסום בהימאלייה שצופה לעמק המחוז-דארמסאלה. בדד, טיפסתי עם כל הציוד לשער המתחם שעמד להינעל למשך 10 ימים. בדרך פגשתי שני מלאכים בני עמנו. אחד מהם נתן לי את הטיפ, שאולי אני נוהג לתת לאחרים, אבל עכשיו הזמן ליישם בעצמי: "כמה שתתן ככה תקבל". אימצתי אותו והחל מהרגע שסיימנו למלא את הטפסים נמנעתי מלתקשר עם אנשים, אפילו שעוד היה מותר. הייתי נחוש להשיג את המקסימום מהסיטואציה.
המדיטציה הראשונה הייתה קשה, לא הצלחתי להסתדר עם הישיבה המזרחית וכל הגוף רעד. אך "ברוח הטירונות" לא ויתרתי על התנוחה המומלצת. בשניות התחלתי להזיע. טיפות הזיעה נוזלות באיטיות עוקצנית כל הדרך מהמצח עד לצוואר, במקביל כאבי ברכיים מכים בי. חום גופי עולה ועתה הזיעה הציפה גם את הידיים ונכנסה לחולצה. כשנשמע האות המורה על סיום המדיטציה התרוממתי וכמעט נפלתי מהרגליים. תחושות קשות תקפו את גופי. הייתה זו חולשה של חולי הזכורה לי מימי הגרועים ביותר, כזו שאני חווה פעם בכמה שנים. אחרי 4 דקות התקררה הזיעה, עברה ונעלמה. ובאותו לילה ישנתי את השינה הכי עמוקה שהייתה לי במהלך כל הסדנא.
הנוף מהעיירה מקלוד גאנג’ לכיוון דארמקוט
לאורך כל הימים הראשונים שיננתי בראשי את דבריו של אמנון: "אחרי היום הרביעי זה נהיה יותר קל". ובכן זה נכון. אבל נכון גם שאלו 10 ימים ארוכים שבהם השתיקה היא האתגר המינורי לעומת האתגרים הפיסיים. מה צריך לעשות בסדנא? פשוט מאד לא לעשות כלום. רק לשבת ולעשות מדיטציה: להתבונן במחשבות ובתחושות, לא להשתוקק למחשבה נעימה ולא לדחוק מחשבה לא נעימה. לקבל את זה שהרגל כואבת מהישיבה המזרחית והיא תמשיך לכאוב גם אם אשנה תנוחה. ובמקום לסבול את הכאב להתרכז בנשימה. הנשימה שנכנסת ויוצאת מהאף היא נקודת איזון שתמיד אפשר לחזור אליה כשהמחשבות נודדות, וזה קורה. אחד ההרגלים המגונים שעבדתי על עצמי זה לא לכעוס כשמחשבותיי נודדות מהמדיטציה. אלא לחזור לתרגול.
הטכניקות של המדיטציות מאד פשוטות ולא דורשות תואר אקדמאי. בימים הראשונים רק מכניסים אוויר מהאף ומוציאים ולאחר מספר ימים מתחילים במה שנקרא "טכניקת הויפאסנה" בה עוברים דרך כל פיסת גוף ומרגישים אותה. כך בעצם מנקים לאט לאט את הגוף מלמעלה עד למטה וחזרה.
גונג. השעה 4:00 בבוקר, חצי שעה התארגנות, מתחילה מדיטציית הבוקר בהיכל המרכזי שאורכת שעתיים רצופות. אני מודה שזו הייתה שעת התרגול הקשה ביותר עבורי. יתכן בגלל השעה המוקדמת, יתכן שבגלל אורך הישיבה. בכל מקרה גם בזה לא נלחמתי, ידעתי שבמדיטציות הבאות במהלך היום אני אתן את מיטבי. ואם זה אומר ש"אני לא אזוז גם אם תפרוץ מלחמה…". בכל יום יש 3 מדיטציות של שעה שמומלץ שלא לזוז בהן וכולם מתרגלים ביחד. את יתר התרגולים אפשר לבצע בחדר. לפעמים פינקתי את עצמי במדיטציה בחדר עם "השענות טובה על הקיר", אבל כשחשתי שאני חוצה את הגבולות חזרתי לתרגל באולם המרכזי שמה בפשטות, האנרגיות נוחות יותר לתרגול.
חדר לזוג עם חיץ. הבית למשך 10 ימים. מיטה נוחה ומספיק שמיכות.
בין המדיטציות יש שיעורים מוקלטים שמעביר מייסד השיטהGoenka S.N על מסך וידאו. לשמחתי הייתה לי את האופציה שאני ממליץ בחום: לשמוע את השיעורים בהקלטות מתורגמות לעברית, ככה יכולתי להבין את המושגים טוב יותר ולהימנע מאנגלית במבטא הודי כבד. השיעורים היוו הפוגה ועניינו אפילו שלעיתים לא חידשו.
השתיקה בויפאסנה חשובה והכרחית להצלחה, אין הכוונה רק ל"לא לדבר". אלא לא לנהל כל סוג של תקשורת (מבטים וכו’) עם שאר משתתפי הסדנא. התהליך שעוברים במהלך הסדנא הוא למעשה הסתכלות פנימה, ללא תלות בתקשורת החברתית שאנחנו כה עסוקים בה ביום יום. ולכן תקשורת עם הסביבה נתפסת "כהסתכלות החוצה" ועלולה לבלבל ולהזיק לתהליך. אל דאגה, ישנם אנשים אותם אני מכנה "המלאכים", על אף שהם התעקשו על תואר "המשרתים". עם אותם אנשים, בוגרי סדנאות קודמות, ניתן להתייעץ ולהיעזר בכל דבר, הם גם אלו שמשכימים אותנו בבוקר בעזרת פעמון חביב, מתריעים על תחילתה וסיומה של מדיטציה ובקיצור משמשים לנו כהורים תומכים… אפילו ללא מילים אתה מרגיש אותם, והידיעה שהם שם לעיתים הצילה אותי מבדידות תהומית.
הכול עולה למעלה. שלא תטעו. כל המחשבות שמניעות את ראשנו ביום יום מה"חשובות" עד ה"שטותיות"- קריירה, אהבה, חברים. בכי בלתי מוסבר שמתחיל לפרוץ ואני אפילו לא רוצה לעצור אותו… מה אכפת לי אף אחד לא רואה ומותר לי לשחרר… זה לא שאני אומר לעצמי כמה אני מסכן, אלא בסך הכול מוריד מעליי את תעתועי המיינד… וכשעיני נקיות ויבשות, אני יוצא החוצה והטבע בהתגלמותו כמו בראשונה. הכול חד ונינוח. אני נושם. אוויר נקי נכנס לאף וממלא את הגוף. מרגיש חי בכדור. צועד באיטיות בחלקת היער, לא ממהר. העצים הירוקים גבוהים וישרים, חלזונות במגוון צבעים זוחלים באין מפריע, משפחה של קופים מקפצת מהעץ לגגות. והשמש, אוי השמש, זורחת במלוא הדרה. אני ניצב שם וצופה מרותק "בריאליטי-סוגה עילית", כיצד אימא-קופה מוציאה לילד-קוף כינים מהגוף.
להגיד לכם שקיבלתי תשובה חד משמעית? עדיין לא קיבלתי. או כמו שאמרה לי "בת עמנו" ביציאתי מהסדנא: "היי אתה לא נראה מואר…" . ובכן: את צודקת! עם זאת, אני לומד לקבל את התהליך. שהתחושה הנעימה הבאה תגיע, אשתדל ליהנות ממנה. לא לסחוט אותה, אלא לחוות אותה ולזכור לאחר מכן: שמגיעה תחושה לא נעימה וגם היא תעבור. אחרי הכול זו סדנא מרוכזת והחיים "האמיתיים" הם המקום לתרגול התובנות. זה למה אני צריך עכשיו ללכת לעשות מדיטציה. לפחות שעה ביום. נראה כמה זמן אני אתמיד.
טיפ 1
(: אל תתרגשו יותר מידי מהפוקים והשיהוקים של המקומיים, זה דוחה אבל גם זה כנראה חלק "מהשיעור". חוץ מזה האירופאים שבינינו הפריחו את השקטים והכי ריחניים…"
טיפ 2
בכניסה לסדנא תבקשו לשמוע את השיעורים בהקלטות מתורגמות לעברית!
כניסה חינם, תרומה בסוף כראות עיניכם.
מומלץ לקרוא את כללי הסדנא טרם הכניסה! אוכל סביר, אך תואם את התנאים. צ’אי- אחד הטעימים בהודו.
לפרטים נוספים:Himachal Vipassana center