כל העולם במה, וכולנו טיילנים

חננאל אדרי, 30, מתל אביב, הוא זמר, שחקן, מנחה ובוחן מוזיקלי בתוכניות ריאליטי מוזיקליות ("הכוכב הבא", "דה וויס"), אך את ההגדרות האלו הוא משאיר בצד: "אני לא אוהב להגדיר את עצמי בהגבלות של טייטל אבל אני מתעסק בעיקר באמנות במה וטלוויזיה".

בגיל 24 עבר חננאל למנהטן, שם גר כחמש שנים. לקראת סוף התקופה הזו החל להתחבר לרוח- דבר שהוביל אותו להחלטה לשוב ארצה במטרה לבנות משפחה.

"מרגע ההחלטה לחזור, יצאתי למסע רוחני מרתק שאני עדיין בתחילתו. כפי שדי מתבקש לשייך בין השניים- מסע רוחני הביא איתו אינטואיטיבית את רעיון הנסיעה להודו, ואחרי שהתמקמתי חזרה בתל אביב הענקתי לעצמי מתנה לגיל 30 – יציאה למסע!"

 

"אני לא אוהב להגדיר את עצמי בהגבלות של טייטל". חננאל אדרי.

 

ספר על החיבור שלך עם הודו

הרומן שלי עם הודו התחיל יחסית לאחרונה. יצא לי לטייל המון כבר מגיל צעיר, אך עם זאת, הודו מעולם לא משכה אותי, מסיבות של דעות קדומות אני חושב. בין השנים 2008-2013 חייתי בניו יורק, בלב מנהטן והודו נשמעה אז יותר כמו בדיחה מאשר יעד נסיעה. מהיומולדת שהיתה באוקטובר האחרון ועד תחילת החזרות (״רומיאו ויוליה״ בו יגלם את דמותו של הרוזן קאפיולט, אביה של יוליה) נפרשים להם חודשיים שנבחרו להיות תקופת הנסיעה, ואותה התחלתי עם חבר טוב בשם אסף. סרי לנקה היתה היעד הראשוני, אחר כך איי אנדמן, דלהי, רישיקש, פושקאר, אודאיפור ואז בומביי. היות ואני עדיין במסע עצמו, קשה לי להגדיר את העוצמה ואת מלוא החוויה, אך כבר אפשר לומר בבירור שאחרי שסיימתי כבר 3 דרכונים לפני הודו, חרשתי את צפון אמריקה, אירופה, אוסטרליה וניו זילנד, מרכז אמריקה, תאילנד, סינגפור ודרום אפריקה- חוויה ומקום כמו הודו, פשוט לא קיימים. 

 

 היו פחדים בהחלטה?

כפי שאמרתי, הודו מעולם לא משכה אותי. כמו ודאי אצל רבים כמוני, שייכתי את תת היבשת הזו ללכלוך, זוהמה, תרבות עוני מחפיר וטיפוסים מפוקפקים ש"מאבדים את זה" ולוקחים יותר מדי סמים. אני קצת נבוך אפילו לתאר את זה, משום שזה כה סטריאוטיפי ולא משקף. אחרי שנים רבות במנהטן הרגשתי מעין תחושת נוחות בחיים, Comfort zone . יש לי משפחה מדהימה, חברים נדירים ואני עסוק בעבודה ונסיעות רבות בעולם. על פניו הכל טוב. אבל הרגשתי בפנים רצון לצאת מהנוחות הזו, לחפש משהו עמוק יותר, אמיתי יותר ומן הסתם הודו הסתמנה כהרפתקה מתבקשת. אמא שלי (המהממת אך ההיסטרית) מאוד פחדה וניסתה להניא אותי מהרעיון, מה שלא כל כך הצליח לה, אבל הוסיף לחשש הקיים ממקום כה שונה שקורא לי אליו. הפחדים בעיקר היו מהאופן בו המסע תוכנן, או יותר נכון לא תוכנן. החלטתי לתת לחוויה לסחוף אותי ולתת להודו להוביל אותי. לתת אמון במדינה שנמנעתי ממנה הרבה זמן, וזה מפחיד לכשעצמו, אך מעצים ברמות שקשה לתאר. מובן שצריך להישמר ולהיות עם יד על הדופק והאינטואיציה אך בסופו של דבר, מבחינתי לפחות, מדובר במדינה קסומה, מגוונת עד כדי טירוף שלעיתים נדמה כי עצם קיומה הבסיסי כאילו כאן כדי לפתוח את עיניך ואת ליבך, אם רק תבחר לחיות אותה כאן ועכשיו. 

 

איך היו הימים הראשונים?

קצת מצחיק, אבל להודו ״האמיתית״ הגעתי בהדרגה. התחלתי בסרי לנקה,מדינה מהממת בפני עצמה, שם ראיתי נופים עוצרי נשימה, תרבות מרתקת ואנשים חמים. טרק זריחה לפסגת אדם, שיט בעקבות לווייתנים כחולים, קורס בישול וסטנדרט יחסית גבוה במחיר זול. משם עברתי לאנדמן, שמעצם היותם איים מבודדים הם אינם ״הארדקור הודו״, אלא רוגע, חופים לבנים וים אינסופי. עצי קוקוס בכל מקום, ושקט מרחף. שם עשיתי קורס צלילה מושלם ובמשך שבועיים נוצרה מעין קהילה ישראלית, חבורה מדהימה של ישראלים בלב האי האבלוק על ״חוף 5״, מתנהלים כקהילה מגובשת ומהנה ביותר. 

ככל שעבר הזמן, הטיסה לניו דלהי התקרבה ובעצם סימנה את המעבר ״להודו האמיתית״. אך גם אותו בחרנו לעבור בהדרגה ואת שני הלילות הראשונים בילינו ב״ארוס שנגרילה״- מלון יוקרה נדיר ואיכותי. וכך עברנו בקיצוניות למיין באזאר, ללא עוררין, לב ליבה של הקלחת. מזל המאזניים שבי מחפש תמיד הרמוניה גם במצבי קיצון, המאזנים בסופו של דבר את הכף. כשזה סוף סוף קרה, זה היה הרגע בו הכל התבהר והקסם של הודו הובן.

 

בסיומו של קורס הצלילה באנדמן

 

הריחות, הצבעים, הרעש, האויר הדחוס, כמויות האנשים, האוכל, הלכלוך, הקצב שאין שני לו והאהבה באוויר. אחרי 6 ימים בדלהי, ממש כמו בספר ״לאכול, להתפלל, לאהוב״, הגיעה העת לעבור לפרק ״להתפלל״, הסיבה האמיתית לשמה הגעתי והיא להתפנות לרוח.

מן הסתם רישיקש היתה נקודה מתבקשת, ואחרי כמה ימים קסומים כשרחש הגנגס ממלא את האויר הקדוש נכנסתי לחיות באשראם למשך 7 ימים. אני יכול לספר על החוויה הזאת ימים שלמים ועדיין ארגיש כי אין לי מספיק מילים להעביר חווית תודעה כה עצומה, מאתגרת ונדירה. 

 

מה אתה הכי אוהב בהודו?

קשה לי להצביע על דבר אחד אותו אני אוהב כאן, אבל מה שבטוח זה שקיים כאן קסם שקשה להתווכח עליו. המדינה הזו מאפשרת לאנרגיה טהורה להוביל את הדרך, יותר מכל מקום אחר אותו חוויתי בעולם. קיים כאן איזון מאוד עדין בין חומר לרוח וכל עיר מביאה עימה ניחוחות חדשים ומאפיינים משלה. אני אוהב את האוכל מאוד (האוכל החריף מושלם לחיך המרוקאי שלי), מרותק מההינדואיזם ומוצא את עצמי מלא השראה ללמוד, ליצור, להיות. המקום הזה מלמד אותך לחיות את הרגע. הבנתי כאן ששום דבר בחיים לא קרה בעבר. הוא קרה עכשיו. ושום דבר בחיינו לא יקרה בעתיד. הוא יקרה בעכשיו. וזו הבנה מאוד בסיסית אבל מרחיקת לכת במונחים של האופנים בהם אני בוחר לחיות את חיי ולממש את עצמי. 

 

האם הודו שינתה אותך בצורה כלשהי?

בהחלט כן. האתגר מבחינתי הוא לקיים את התובנות האלה גם בבית, בישראל. לקחת את החוויה הזו למקום בונה וממנף. אנחנו חיים בעולם מדהים שלצערי נשלט על ידי עקרונות חומריים ובאיזשהו מקום קיים סבל תמידי שלא מוביל לשום מקום, רק לאושר רגעי.

חוכמת המזרח שמצאתי על גדות הגנגס, ע"י שיחות עם אנשים ובקריאת ספרים רבים היא נכס שאני רוצה לשלב בחיי יותר. זה לא אומר שאני לא נהנה מתענוגות ודברים חומריים, החוכמה היא לשים כל דבר במקומו ולמצוא את האיזון. בסופו של דבר, לא משנה כמה נשתתף במירוץ החיים, נצבור נכסים, נקנה בגדים ויהיו לנו 12 כרטיסי אשראי- דבר מכל זה לא ממשיך איתנו הלאה לגלגול הבא. פרופורציות הם משהו שתמיד הרגשתי בתוכי והודו עזרה מאוד לחדד את ההבנה הזו. 

 

"המדינה הזו מאפשרת לאנרגיה טהורה להוביל את הדרך,

יותר מכל מקום אחר אותו חוויתי בעולם". על רקע הטאג' מאהל

 

אתה אמן, שחקן. איפה זה פוגש אותך ברמה האומנותית?

לאמן, הודו היא מתנה בלתי נגמרת. ה"השראה" באה לידי ביטוי בכל פינה. המוזיקה במקדשים, הפולחן הצבעוני של האלים, האוכל ברחובות ואפילו הצליל של הצ׳אי הנשפך אל הכוס מהאויר ויוצר שכבת קצף חמימה על הנוזל מקסים אותי. יש כאן חיים מאוד פשוטים. כפרים שלמים של אנשים שמעבירים את חייהם בפשטות מוחלטת ברביצה חמימה מול קרני השמש ובסוף היום ישנים עם חיוך אדיר ותחושת סיפוק.

בדלהי גם ראיתי מחזמר הודי, בוליווד סטייל, מרהיב ביופיו. עניין אותי לחוות (מהשורה הראשונה) את התעשייה ההודית וזה היה מטריף. תפאורות ענקיות, 80 רקדנים, מוזיקה סוחפת, תלבושות היסטריות ואולם עוצר נשימה (אם כי לצערי השירה לא היתה חיה וגם הסיפור היה קלישאתי עד מאוד).

ברישיקש התוודעתי גם למוזיקת הנשמה ההודית, שירת מנטרות וכלי נגינה מצמררים. נכנסתי למקדשים בשעת הפוג׳ה והקירטן (תפילות לאלים במקדשים, בשעת השקיעה, כשהשמש והירח יחד בשמים) ושרתי איתם מלוא גרון את השירים שלמדתי. אחד הדברים המעניינים והחזקים שחוויתי כאן הוא הקיום של שירים שלמים המורכבים ממשפט אחד, מנטרה פשוטה, אך מחזיקים לפעמים גם 4 שעות של נגינה ושירה בלתי פוסקת, טראנס של ממש. 

 

"נכנסתי למקדשים בשעת הפוג׳ה והקירטן ושרתי איתם מלוא גרון את השירים שלמדתי"

עם מה קשה לך שם?

יש לא מעט קשיים במדינה הזו, מה שמוסיף לחוויה העוצמתית הכוללת. לי באופן אישי קשה מאוד לראות את העוני הרב באיזורים מסוימים. מראה של ילדים יחפים, מפויחים, רעבים, מלוכלכים ומתחננים לאוכל פשוט שובר לי את הלב ומצאתי את עצמי לא פעם בוכה בלי סוף עבורם. הקושי הרב מגיע גם מהרצון העז לעזור ולתרום כשבמקביל אתה מבין את כמות העניים ושאין לך באמת יכולת לכלכל את כולם. בתור אחד שיש לו אח בן 9 אני רגיש לכך במיוחד אני חושב. להיוולד למציאות כה אכזרית ועדיין להישאר ילד תמים זה מאבק שאני יכול רק לדמיין איך הוא מרגיש. ליבי יוצא אליהם ולמשפחותיהם. 

דבר נוסף שמאתגר הוא הרמאים וכל הרוכלים שמוכרחים להתמקח איתם. מצד אחד ההודים מקסימים ואנושיים, אך יש בינהם לא מעט רודפי בצע ונוכלים. קל להישאב לאוירת הקארמה והרוח אבל צריך להיות ערני ולהתמקח לא מעט- על ריקשות, מחירי מלונות, בגדים וכולי. כפי שאמרתי קודם לכן- ניתן למצוא כאן איזון עדין, בכל אספק. 

 

לסיום- טיפים למטיילים החדשים

היות וכל אדם הוא שונה ובעל אישיות ומערכת רצונות שונה, קשה לי לומר שהודו בהכרח מתאימה לכל אחד. אבל לאלה שבוחרים לנסוע ולבלות כאן זמן הטיפ שהייתי בוחר לתת הוא פשוט לאפשר לעצמכם להיות. לנשום את האוויר, לא למהר, לתת לעצמכם זמן להיות לבד, להתחבר למקומיים, לשמוע סיפורים ולא לתכנן יותר מדי. היות ואני מתחיל את המחזמר בארץ בקרוב אני מוכרח לטוס בחזרה אבל מבחינתי אני אחזור לכאן שוב, אין בכך ספק. לא הבנתי בהתחלה איך אפשר ״להיתקע״ בהודו ואיך אנשים נשארים כאן חודשים רבים. היום אני יודע מדוע ומציע לכל המתכננים לקחת פסק זמן ראוי ולהקדיש כמה שיותר זמן לטובת הודו. הודו עצומה בגודלה הטריטוריאלי אך עוד יותר עצומה בעוצמתה התרבותית והחוויות שהיא מציע.