כשהודו פגשה את יפן

כתבה: אופיר כגן

 

יין ויאנג

״אני רוצה לנסוע להודו״ – הודעתי לנעם, בן הזוג שלי, בערך באמצע החיים של שנינו. החזקנו בזמנו בעבודות טובות, אני באמצע תואר, אבל שנינו הרגשנו שמשהו נכון בלעזוב הכל ולנסוע – לצאת לחצי שנה מסע במזרח.

״בסדר – אבל אני רוצה לנוסע ליפן״, ענה נעם, ההייטקיסט חובב הטכנולוגיה שלי.

 

שלא תבינו לא נכון – שנינו אוהבים תרמילאות, טבע ופשטות – אבל השילוב הזה קסם לנו. רצינו לפגוש את אסיה משני הצדדים שלה.

וככה נבנה הטיול ששילב בין הודו, מיאנמר וויטנאם מצד אחד, ויפן, סינגפור והונג קונג מהצד השני. טבע ועיר, פשטות וקידמה, שלווה וצבעוניות, יין ויאנג.

 

"שנינו הרגשנו שמשהו נכון בלעזוב הכל ולנסוע – לצאת לחצי שנה מסע במזרח."

ההבדל מתחיל בשירותים

ההשוואה בין יפן להודו הייתה הבולטת ביותר במסע הזה – והיא התחילה דווקא במקום הכי הזוי שיש – ביית השימוש. כולנו חווינו שירותי בול פגיעה בהודו. חלקנו אפילו זכינו לחוויה הקסומה של קלקול קיבה בשירותי בול פגיעה (מומלץ מאוד! חוויה מרגשת).

 

בשלב מסוים בהודו הבנתי שרוב הזמן אני נוטה להעדיף שירותי בול פגיעה – הם סטריליים יותר, כי אין שום מגע.עם זאת, שירותי בור הם אחד המקומות בהם הרגשתי את הריחוק התרבותי בין הודו לבין הבית. עד יומי האחרון הרגשתי בהם זרה, ןהרגשתי כמה השימוש בהם קשה לי ומרחיק אותי.

וביפן…ביפן גילינו במהרה שאסלות הן אישיו. הגענו באמצע הלילה להוסטל, עייפים מהטיסה 0התיישבתי על מושב האסלה בעיניים טרוטות. הוא היה חמים. ״אוי״, אמרתי לעצמי, ״מישהו ישב פה ממש שנייה לפניי…״ נדרשו עוד שלושה בתי שימוש עד שהבנתי שמדובר ב״אסלות חכמות״ עם תפריט (!) לבידה, מושב מתחמם ומוזיקה בשירותים (כדי שחלילה לא ישמעו אותך עושה פיפי)

 

 

התלהבנו מהאסלות צעצוע האלה כל כך, ונדהמנו אפילו יותר לגלות שמדובר בעניין נפוץ להפליא, נפוץ עד כדי כך שבכל שירותים ציבוריים בסיסיים ובכל סניף מקדונלדס נידח יש אסלות רובוטיות מתוחכמות!

מכללי התנהגות ועד לנוף

והשוני, כמובן, המשיך כמעט לכל תחום אפשרי. המעבר בין הודו ליפן היה קיצוני כל כך – כמו שני עולמות נפרדים לחלוטין.

אל מול החום האנושי ההודי, החיוכים ברחוב והחוסר במרחב אישי, עמד הנימוס היפני והמהודק, שחרד ממגע ומתנהל בדיוק קפדני.

 

״אל מול החום האנושי ההודי, החיוכים ברחוב והחוסר במרחב אישי, עמד הנימוס היפני והמהודק, שחרד ממגע ומתנהל בדיוק קפדני.״ (למעלה: הודו, למטה: יפן. צילום: אופיר כגן)

 

מול הכאוס, הרעש והצבעוניות של הודו עמדו השלווה היפנית, לעיתים אפילו מלחיצה ומלאת חרדה, מול ה״פוסיבול״ וה״סאב קוץ׳ מילגה״ ההודי עמדו כללי טקס יפנים דקדקניים שהופיעו בכל פינה (כי אפילו לעלות לאוטובוס יש דרך נכונה ולא נכונה). מול הריחות החזקים של הודו – הקטורת ההינדו, האוכל המטוגן, החרא של הפרות ברחוב – עמדו הריות העדינים של יפן – ריח פרחי הדובדבן הנפלא וריח מטהרי האוויר היפניים.

מול המנות ההודיות המטובלות, הגדולות, מלאות בירקות עם צ׳פטי לצידן, עמדו מנות יפניות קטנות ומדויקות, עם הרבה הרבה טופו.

ואפילו נופי טבע השתנו – מהטבע הפראי והמגוון של הודו, לנופי זן רגועים של פריחת דובדבן עדינה ויפהפיה, שערי שינטו אדומים ומבנים יפניים.

 

 

בכל יין יש קצת יאנג                                        

החלק היפה ביותר בעיניי בחווית המעבר הזו היה היין שביאנג. העיגול השחור שבמרכז חציו הלבן של הכדורֿ והופכו בצד השני שמסמלים את זה שגם בתוך הדיוק היפני יש קצת מהכאוס ההודי, וגם בהודו החופשייה יש קצת מכללי הטקס היפני.

גם ביפן פגשנו יפנים משוחררים (שיכורים מסאקה – וכמה שהם אוהבים להשתכר!), צורחים קריוקי ומתלבשים כמו דמויות מנגה, וגם בהודו פגשנו את הסדר והשלווה המופלאים של הסיקים, למשל. זה מה שיפה – יש הכל בכל מקום.

 

 

הסיבה שהחלק הזה הוא היפה ביותר בעיניי, היא עד כמה שהוא מדגיש את החשיבות והיופי שבשני צדדי המתרס – וכמה שהם הפכו את החוויה שלנו באסיה לשלמה. היין הופך את היאנג ליפה הרבה יותר – ולהפך. שני המקומות האלה נתנו אחד לשני משמעות רבה הרבה יותר.

 

אז לאן?

כל כך הרבה אנשים שאלו אותי – ״ אז מה אהבת יותר? הודו או יפן?״ – אין לזה תשובה. אני אוהבת את שתיהן באותה המידה, וכל אחת מהן בדרך אחרת. לא הייתי מוותרת על המסע אל אף אחת מהן, כי כל אחת מהן השאירה אותי עם חוויות, שיעורים וגילויים עצמיים שילוו אותי הלאה לכל החיים.

 

הרבה אנשים גם שאלו אותי במהלך הטיול שלנו אם אני ממליצה לשלב בין הודו ליפן. התשובה היא – אלפי פעמים כן! עופו על הטיול שלכם וסעו לפגוש את שני הצדדים, סעו להנות מכל מה שיש ליבשת אסיה המופלאה להציע לנו. תטעמו קצת מכאן וקצת מכאן, קצת מהיין וקצת מהיאנג.