אני לא הרפתקנית, טיילנית, הייקרית, לא סטלנית, לא רפויה ולא אחות של מי שלא נולד להורים שלי. בחיים אני לא אלבש וסט תחרה, אעשה רסטות ואקפץ במסיבת טבע עם קרסוליים עייפות מנשיאת צמידים לרגל. אני לא אתופף במעגל מתופפים עם עיניים עצומות, ובחיים לא תמצאו אותי הולכת יחפה.
"אחות, עופי על זה. זה הטיול שלך".
קודם כל, אני לא אחותך, וגם, מי מדבר ככה? ודבר שני, אני לא צריכה למצוא את עצמי דרך מעוף על הטיול שלי. היו לי הרבה טיולים שלא כללו התכלבות סטייל שינה על מזרון עם שקעי גוף של מישהו אחר + הג’וקים ההודים שאותם הוא מעך עם הכתף הדואבת מהמוצ’ילה המסריחה. הבנתם?
הכל התחיל בעצם ביום השחרור מהצבא, כבר מתכוננים לשלב הבא בחיים, רק שבמקום צו ראשון- הרצאה בסניף הקרוב של "למטייל". לאן לנסוע? כשירדה האופציה של לימודי עיצוב אופנה במילאנו כמבוא לקונדיטוריה בצרפת ולימוד שירה בלונדון, נותרתי עם שתיים בולטות במיוחד. מזרח או דרום אמריקה (לטס פייס איט, אלו האופציות הנוחות(.
חברה של חברה של חברה, שותפתי לדירה לימים, בדיוק חזרה מהודו. וגם שני האחים הגדולים שלי היו בהודו. וגם ה-חבר לשעבר. וגם החברים שלו. וגם 90% מחברי הפייסבוק שלי.
אמא, אבא, תכינו לי תיק תרופות עם הרבה ‘קל-בטן’, אני נוסעת. סוף סוף אני אהיה כמו כולם!!!! המיני-הרצאות החוזרות ונשנות של "את מפונקת את לא תסתדרי שם" רק דירבנו אותי יותר. אני אהיה כמו כולם הפעם!
נסעתי, לא לבד, שתי החברות הכי טובות שלי פגשו אותי בלאדק. בלה. אני נוסעת ללה.
הסצינה של היציאה מהשדה תוארה במדויק על ידי דנה מודן והצוות ב"אננדה".
כמו נמלים עובדות במרץ בכיוונים שונים, ניענועי ראש לא מובנים (זה כן? זה לא? ואני לא מדאם, אני ילדה) וריחות מאד, אבל מאד, מורכבים.
את השבוע הראשון אני לא זוכרת. הזכרונות שלי רופדו בנעימים ע"י שתי חברות פזמניקיות שנמצאות בהודו כבר חודש. ולה? לה זה אירופה קטנה בעצם. קפה, ספר,קניות ומסעדות. כמו הביקור האחרון שלי ברומא עם שינויים קטנים.
קרום של חלב של קפה, ספר מקומט בהשאלה ממטייל אחר (או-ארבעה בתים וגעגוע בפעם המיליארד), 7 סוודרים ב-49 שקלים (מחיר החורים והריח כלול) ודיינר ברמה עולמית שמגיש כרובית, כרוב, ומיץ תפוחים אלוהי.
את היומן מסע שלי כתבתי כבר לפני הטיול, בראש שלי.
הודו הייתה ללא ספק המקום בו אני והקארמה שלי נפגשנו לראשונה, המקום בו היא חצתה ועברה את כל המבחנים שהעמדתי לה ונתנה לי שוב להבין שאני אהיה מה שאני ארצה איך שאני רוצה מתי שארצה- כל עוד הסביבה שלי מקבלת אותי ורוצה לתת לי את זה.
אני לא הרפתקנית, טיילנית, הייקרית, לא סטלנית, לא רפויה ולא אחות של מי שלא נולד להורים שלי. בחיים אני לא אלבש וסט תחרה, אעשה רסטות ואקפץ במסיבת טבע עם קרסוליים עייפות מנשיאת צמידים לרגל. אני לא אתופף במעגל מתופפים עם עיניים עצומות, ובחיים לא תמצאו אותי הולכת יחפה.
נסעתי לשם בעקבות האנשים שאני אוהבת שהיו שם, כדי להוכיח לאלו שמסביבי שאני לא חייבת אסלה כדי לעשות פיפי או דוש כדי להתקלח (חור ברצפה, דלי(, ושאני אצליח להיות אני בכל מקום בעולם.
אז אם זכורה לכם ילדה עם ג’ינס מקסטרו וחולצת מעצבות, מטיילת עם שקית קניות ובקבוק מיץ תפוחים ביד, מתפננת על ערסל בקלגה, מרפסת במנאלי או בדרך לחוג חליל צד בדראמסלה– זאת הייתי אני.
