לא קלה דרכנו

ריקשה מקומית, אופנוע צנום בעל שלושה גלגלים עטוף ביריעת ברזנט צהובה-מפגן בטיחות הודי מקסימלי, טיפיקלי. שלושה נוסעים צפופים ונהג מחויך. שני נוסעים בעלי מידות נדחקים מאחור, השלישי, שאינו בעל מידות, על כיסא הנהג יחד איתו, מתחלקים במושב. על אף המשקל העודף וחוסר הנוחות התלת-אופן המשודרג נוסע מושלם, מלך הכביש העירוני המטורף. הריקשה היא כלי התחבורה הנפוץ ביותר בהודו וככל שמעמיקים בה, מבינים גם כמה היא כלי תחבורה גאוני. חיים שם קרוב למיליארד וחצי בני אדם וצריך הרי להסיע את כולם. קשה להאמין כמה ריקשות כאלה יש ובכמה ווריאציות שונות. ריקשה אופנוע וריקשה אופניים, ריקשה שקשורה לסוס או חמור ויש אפילו עדיין את אלו הנשענות על כתפיו של בחור הודי שרירי ומשופם, ממש כמו פעם בספרים הישנים של המאה התשע-עשרה.

מרוב אהבה נועם כבר נראה הודי

נמל התעופה במומבאי מרחק קילומטרים ספורים, הסוף כבר כאן. זה לקח לי שלושה ימים ושני לילות על פי תפיסת הזמן ההודית באוטובוסים מקומיים מהצפון הרחוק ועד למרכז המדינה, אלפיים וחמש מאות קילומטרים במהירות ממוצעת של חמישים קילומטרים לשעה. בעוד כמה שעות מועד הטיסה חזרה הביתה לארץ הקודש.

יכולתי לחסוך לעצמי את כל הסיפור המסורבל הזה ולתפוס טיסה מצפון הודו ישירות לשדה התעופה במומבאי אך הכסף נגמר וחשבתי שאך יהיה זה סיום גרנדיוזי ומשמעותי עבורי. שלושה ימים בדרכים, באוטובוסים מקומיים, בדיוק כמו שההודים עושים את זה.

האוטובוס מדראמסלה לדלהי קופצני ורעוע, נדמה שהוא תיכף מתפרק בכל פעם שיש מהמורה קטנה ככל שתהיה. נהג האוטובוס ספק שיכור, ספק רדום, יורק מחלונו בכל כמה דקות את עיסת ה"פאן" האדומה שלו וחושף את מעט השיניים שעוד נותרו לו בסיפוק. ברחוב ההודי כולם לועסים את טבק הלעיסה הריחני, הוא נמכר בכל דוכן טבק מקומי ויש לא מעט כאלה, כולם בגודל של מטר מרובע ובעליהן מתפרנסים בעיקר ממכירת פאן, עלים לעיסים אחרים ומיני סיגריות מקומיות. 

ארבע עשרה שעות נסיעה איומה ורק כדי להגיע לאמצע הדרך, לדלהי. שם עצירה של חצי יום להתרעננות ושם צ'רלי, הסוכן המפורסם של "המיין באזאר" כבר ימצא את האוטובוס הראשון שיוצא למומבאי וקדימה לעוד מסע של עשרים ושתים שעות מתישות. אחרי שעה של חיפושים צ'רלי נראה אובד עצות. בעוד כמה ימים מתחיל חג ה"דיוואלי" וכל הרכבות, האוטובוסים, אפילו הטיסות מלאות. הוא לא מוצא שום דרך אבל אני לא דואג, צ'רלי יסדר, הוא תמיד מסדר ולבסוף אני מוצא את עצמי יושב ליד נהג האוטובוס בישיבה מזרחית, מקום השמור בדרך כלל לכרטיסן או לבעל תפקיד אחר בנסיעה אך הפעם זה מקומי שלי שרכשתי בסכום מופקע, אני מרשה לעצמי להירדם דקות ארוכות עם הרגליים על השמשה הקדמית.

בדרך אנחנו מעשנים סיגריה פה ושם אך רוב הזמן שותקים, הוא בשלו ואני בשלי. כל כמה שעות עוצרים בפונדק דרכים מוסכם מראש המקיים הסכם רווח אישי עם נהג האוטובוס. כולם אוכלים סמוסה – סוג של בורקס מקומי ושותים צ'אי ובסוף הנהג מקבל טיפ יפה על השירות. אני מרגיש כבר כמעט כמו הודי מקומי, הכל ברור לי, הכל מוכר, כלום כבר לא מפתיע אותי יותר.