לא קל בלוקאל

תחנה ראשונה: מונאר- טריסור-מייסור

ממונאר עלינו על לוקאל באס לטריסור משם היה אמור להיות לנו אוטובוס להאמפי. כך לפחות אמרו לנו במונאר. נסיעה של 4 שעות לטריסור- מי שהיה בלוקאל מבין את הטלטולים הרבים והצעקות מכל עבר. כהגענו חיפשנו דרך להגיע להאמפי ואז נאמר לנו שאנחנו צריכים לנסוע למייסור נסיעה של 6-7 שעות ומשם יהיה לנו אוטובוס להאמפי, הקשבנו כמובן, אלא מה?

עלינו על האוטובוס אחרי שהזענו את החיים שלנו ב-38 מעלות ו-70% לחות, אכלנו צ'יקן ביריאני וחיכינו לאוטובוס שאיחר בכמעט שעתיים. כשעלינו גילינו שלא רק שזה לא סמי סליפר (כזה שאפשר לקחת את הכסא קצת אחורה ולהשען) או דומה לו, אלא שהמשענות הן עד חצי גב. מיטל ואני דחוסים יחד עם התיקים שלנו, חום משוגע בתוך האוטובוס ואז הוא מתחיל לנסוע כשברקע מוסיקה הודית בווליום הכי גבוה שאפשר. אחרי כמה שעות המוסיקה כבתה ואפשר היה להרדם קצת, האוויר זרם דרך החלון והכל היה שחור מסביב, מדי פעם צפירות של כלי רכב מזדמנים ורעש מנוע חזק שכבר הפך לפסקול הנסיעה. סידרנו את התיקים כדי שאפשר יהיה לישון בסבבה, ונרדמנו.

אחרי שעתיים כבר לא חייכתי

שמישהו יגיד לנו מה לעזאזל קורה

התעוררתי דביק ונוטף זיעה מכל כיוון אפשרי כשהכל חשוך מסביב, מיטל ישנה שינה עמוקה כשראשה נשען על החלון, אני זז קצת ונרדם שוב וככה במקרה שם לב שהאוטובוס עומד במקום, שהכל חשוך מסביב ואף אחד לא מדבר, כולם ישנים. אני מוצא את דרכי בין תיקים של אנשים מגיע לדלת של הנהג וגם הוא ישן. אני מנסה להעיר אותו בבקשה לרדת לשרותים והוא מתוך שינה צועק לי: "נו נו קנוט סטרייק סטרייק נו וורק נאו". הכל חשוך מסביב והוא חוזר לישון.

כך גם אני, חוזר לישון. עובר זמן ועוד זמן ועוד זמן והאוטובוס עומד במקום. אין אור מסביב, הכל שקט, אפילו לא צרצר ברקע. אני חוזר לישון ומתעורר כשכמה אנשים סביבי מדברים. אני מיד שואל אותם למה לא נוסעים והם עונים שיש שביתה ואף אחד לא פותח את השער של הג'ונגל שאנחנו אמורים לעבור דרכו. שאלתי למה שביתה באמצע הלילה, ענו לי שאישיות של ההינדים במייסור נרצחה על ידי מוסלמים בעקבות סכסוך שהיה שם ולכן כל העיר מושבתת. כועס, מתוסכל, נמס מחום, כולי דביק, אני צמא ועייף.

כולם להגיד פאניר!

אפטר סום טיים

התעוררתי מרעש חזק של מנועים מסביב. מתברר שהיו עוד עשרות, אם לא מאות מכוניות בפקק הזה. הנסיעה החלה והרוח חזרה ללטף אותנו. הגענו למייסור. "בואי עכשיו לפני הכל נחפש אוטובוס שיוציא אותנו מפה!" No bus, today strike. הייתה התשובה היחידה שקיבלנו. מסתכלים אחד על השניה, אני בתוכי כועס, כל כך כועס על הרגע שבו הסכמתי להצטרף למיטל, אבל אני מחייך מתסכול. מיטל קולטת שאני עצבני ואומרת לי: "משה אתה כועס, אני מרגישה." "אני צוחק כי ככה יותר נוח", אמרתי. התחלנו לצחוק כי פשוט היה מצחיק. חווינו את הודו גם בצדדים הפחות כיפים שלה, ופשוט אמרתי למיטל שאני מה זה שמח שאני חווה את זה דווקא איתה, שאפשר לא להתעצבן ולכעוס על כולם מסביב אלא לקחת את זה בכיף וכחוויה נוספת בטיול.

התחלנו להסתובב, מחפשים אוטובוס לצאת ממייסור, אבל מה? הכל סגור, הרי יש שביתה. הגענו לסוכנות נסיעות והסוכן אמר שיש אוטובוס בערב לבנגלור ומשם להאמפי. מיטל כבר אומרת בטון צעקני "לא נסעתי את כל זה בשביל להגיע לבנגלור בסוף!!!"

סמי סליפר לכאורה

סליחה, יש לך אוכל?

ויתרתי. מיטל לא רוצה לבנגלור, אין כרטיסים להאמפי. בינתיים מצאנו מלון שהסכים שנשאיר בו את הציוד עד שנמצא אוטובוס. אמרו לנו שהכל יפתח בשש בערב ועד אז הכל סגור אז התחלנו להסתובב ואדם נחמד עם טוקטוק לקח אותנו לסיבוב בחינם. מפה הרגשנו שאנחנו בתוך סרט: הוא נוסע במהירות מופרזת בין סמטאות, נעצר ליד תריס סגור, דופק כמה דפיקות, התריס מורם עד לחצי, אנחנו נכנסים וההודים סוגרים אחרינו את התריס כי "אסור לפתוח בתי עסק בגלל השביתה."

סיימנו לאכול וביקשנו שיקח אותנו לתחנה מרכזית על מנת שנוכל להזמין אוטובוס להאמפי. ההודי הנחמד ממוקדם גמגם משהו ואמר שסגור. אנחנו מצדנו התעקשנו שיקח אותנו. בחנת האוטובוסים היה אשנב אחד פתוח והצלחנו להזמין מקום. פה אמרתי למיטל "אני לא לוקח לוקאל אני לוקח סליפר, הלילה אני ישן בשכיבהה על הגב."

סוף טוב הכל טוב, כמעט פרצתי בבכי כשנשכבתי על הגב בסליפר. מיותר לציין שנרדמתי מהר יותר משדמיינתי, לא לפני שצילמתי את עצמי משתף את החוויות של המסע בן היומיים:

ורד מקדוסי