“להרגיש בבית” – יומן מסע

רישיקש:

הגעתי לרישיקש זמן לא רב אחרי הנחיתה בהודו. עוד לא הבנתי מי נגד מי, האוכל היה חריף לי, הכסף מבלבל, הקופים חמודים?, ההודים מסקרנים, מוזרים ולפעמים אפילו מטרידים. הגעתי לשם מהכפרים של פרוואטי. לרישיקש שמלאה באנשים ואופנועים, בפרות וכלבים, ביוגה ומדיטציה. הייתי אז עם שתי חברות שהכרתי יומיים קודם. אבל הבקרים היו שלי. כל בוקר הייתי יוצאת לשוטט. להסתובב לעצור להתיישב על סלע בגדת הנהר עוצר הנשימה, לקרוא, לכתוב או סתם להתבונן. מדי פעם פגשתי אנשים, החלו שיחות. אחרי כמה ימים התחילו גם הנהוני שלום שמשמעותם "היי דיברנו לפני כמה ימים" "אולי תעצרי שבי לצ'אי". התחלתי להכיר את הפניות מהשביל הראשי, להכיר בעלי חנויות, מלצרים במסעדות, באבות מהרחוב ותיירים שכמוני הסתובבו. אחרי כמה ימים וכניסה לכמה שיעורי מדיטציה ויוגה שלא התאימו לי, מצאתי את המדיטציה שלי. החיבור היה מיידי, הסוואמי הרשים אותי והנחה אותי והרגשתי שמשהו טוב קורה לי שם. בלי ששמתי לב רישיקש נהייתה מקום נוח, מקום נעים שיש לי תחושה מספקת, ששם הכל נוח ומוכר, מאין תחושה ביתית. הכרתי את הילדים שמכרו ציורים, זיהיתי את הפרה שרדפה אחרי ביום השני שלי בעיר, ידעתי איפה אני אוהבת לשבת ובאילו שעות, מרכז המדיטציה נהיה לי מקום נוח. אבל אחרי תקופה לא ארוכה הדרך לקחה אותי משם הלאה.

שקיעה ברישיקש

 

אחרי שבוע בכפר קטן, החלטתי לחזור לרישיקש. נפרדתי לשלום מחבריי שבזמן הזה הפכו לקרובים. ובמעט פחד מהלבד שאליו ציפיתי מתחילת הטיול ובהמון ציפייה והתרגשות – חזרתי לרישיקש. כשהגעתי והלכתי ברחוב, בקום הלחצים של מקום חדש, למצוא מקום לישון, הציפה אותי תחושת רוגע. אחרי מסע מעייף של רכבת שאיחרה והתעכבה ועייפות של נמנומים ברציפים, אני מסתובבת עם כל רכושי על הגב הכואב תוהה איפה אשן הלילה. ועם כל זאת, אני שלווה, אני רגועה. נכנסתי רגועה לגסט האוס וקיבלתי חדר נעים. התמקמתי ויצאתי לסיבוב שלי. ברגע אחד הרגשתי את רישיקש. התיירים ברובם התחלפו. אבל היא נשארה המקום הרגוע הזה שאני יכולה לסמוך עליו. למחרת בבוקר כבר חזרתי לשגרה. חזרתי למדיטציה שלי, מצאתי יוגה שמתאימה לי, זה לא קל אני ממש לא מתחברת לכל יוגה, התחלתי ללמוד לנגן בדידג' וכך החלה תקופה קצרה של מדיטציה ויוגה לצד כתיבה, קריאה, נגינה והרבה שוטטות. הבאבות ברחוב שאומרים שלום ואולי יושבים לשיחה, ללמוד לזהות את כוונותיהם, הדאבה האהובה. לקום בבוקר, ללכת ברחוב בלי לדעת מה יביא היום. לעצור ולקרוא או אולי גם לכתוב, לפגוש חברה מהמקום הקודם, אולי השכנים מהגסט האוס, אולי את השוודי שיושב לידי במדיטציה כל יום, או את הבאבא מלפני יומיים, אולי מישהו חדש שיביא אותי להרפתקה חדשה. לא רציתי שזה יגמר, היה לי כל כך טוב. בהמשך עוד נסעתי לטרק לשבוע וחזרתי. פגשתי תיירת טורקייה בת 60, שמכמה שיחות ספורות, אותה אני לא אשכח. אבל יותר מהכל פגשתי אותי. הצלחתי לחוות שיגרה ובית בתוך חווית הטיול וללא עזרת אנשים. הייתי אני, לבד. האנשים שפגשתי ודיברתי איתם היו אנשים חולפים, לא קבועים. רוגע ותחושת בטחון בתוך הלבד, החקירה והסקרנות הבלתי פוסקת מהתרבות והחיים העשירים שיש בהודו. בכל יום קרה משהו מיוחד, בכל יום הייתי נוכחת בהווה, לא נגררתי לחשוב על מחר או העתיד ולא על אתמול והעבר. הייתי אני בתוך מקום נעים ומוגן, חווה אוהבת מסתקרנת. עד שיום אחד, הבנתי שעלי להמשיך הלאה, ככה זה בהודו, הגוף והנפש מתקשרים ואומרים לך: הגיעה השעה להמשיך הלאה. לאחר מאמצים רבים להשגת כרטיס, עליתי על רכבת לורנאסי.

 

 

ורנאסי

ובהודו כמו בהודו, היה עיכוב של 13 שעות, כמובן שאף אחד לא הסביר מה קורה או אישר שהרכבת אכן תגיע בסוף. הודו – זה חלק מהקושי שבה ומהיופי שבה. הרכבת איחרה בשבע שעות והתעכבה בדרכים עוד 6 שעות. כך, במקום להגיע ב-7 בבוקר, הגענו ב-8 בערב. למי מכם שלא היה בורנאסי, לא כל כך סימפטי להגיע בלילה. להסתובב בסמטאות הקטנות והחשוכות. אבל לי היה שם של גסט האוס מומלץ, ידעתי שהוא שייך לאנשים טובים ויהיה שם טוב. הנהג ריקשה כמובן ניסה בכל כוחו לקחת אותנו למקום אחר, הוא טען שזה לא אזור טוב ואמר כל שיכל לשלוף מהשרוול. אבל דבקנו בשלנו והגענו. פגשנו נערה. אז הערכתי כי היא בת כ-15. היא אמרה שהגסט האוס שאנחנו מחפשים שייך להוריה והובילה אותנו לשם. היא דיברה איתי כי אני הייתי בחורה ונראה שלימדו אותה להיזהר מגברים. נוצר קשר מיידי. למחרת, כבר ישבתי איתה בבית יחד עם אמה ואביה, את הבן לקח לי זמן לפגוש, רוב הזמן היה בלימודים. הם זכרו את אחותי שהתארחה אצלם שנים לפני. עד מהרה הרגשתי בנוח. בעלת הבית ניסתה נואשות ללמד אותי לבשל, הייתי לעזר רב בחיתוך וקילוף הירקות ובמיון האורז. אך כישורי הבישול שלי מביישים ויכולנו לצחוק על כך. התקשורת איתה הייתה לא קלה. האנגלית שלה מאוד מועטה וגם המעט שהיא יודעת, היא מקשה בחוסר ביטחון בדיבור מולי. עד מהרה התגברנו על המכשולים. היא קיבלה ביטחון ועל המחסור במילים פיצינו בתנועות ומחוות. עד עכשיו במבט לאחור, איני מבינה כיצד הצלחנו לנהל שיחות כל כך ארוכות ועל נושאים מגוונים ורחבים בלי שפה שוטפת. עם אב המשפחה הייתי מדברת בעיקר בגסט האוס. הוא היה עוזר לי וממש דאג לי. אפילו ארגן אותי כדי שלא אקבל משהו לא טוב או יקר שלא לצורך. דיברנו והוא התעניין רבות בתרבות המערבית. דיברנו הרבה על מה הוא מעוניין להעביר לילדיו, דיברנו על המאמצים שעשה למענם, על המעבר מהכפר הקטן והעני לעיר ורנאסי, על המאבק ליצור פה מקום שבו הם יוכלו לחיות ולקבל חינוך. הנער סיפר לי הרבה סיפורי דת הינדיים. הוא הסביר לי על ההיסטוריה ועל חשיבות האלים. צחקנו הרבה יחד עם אחותו (הנערה שפגשתי ביום הראשון) ועם המשפחה. עם הנערה, שבשלב מאוחר יותר גיליתי כי גילה הוא 16. הייתי מטיילת ברחובות, יושבת בביתם ומדברת הרבה. האנגלית שלה ושל אחיה הייתה שוטפת והיא ראתה בי דמות מבוגרת שאפשר להתייעץ איתה. דיברנו על בנים, על אמונה, על קאסטות, זכויות נשים, על בעלי חיים בהודו, על התיירות שפולשת ומשנה, על היחסים שלה עם ההורים. היא הרשימה אותי מאוד. דיברה בפתיחות ובלי מגננות. נוצר קשר מיוחד. וכך היה לי בית. החבר שאיתו הגעתי לעיר, כבר המשיך ונסע למקום הבא, הגיעו תיירים אחרים לגסט האוס ופגשתי קצת ישראלים. בבקרים הייתי אוכלת עם המשפחה או עם עצמי במסעדה תיירותית כשהתגעגעתי לאוכל לא מבושל על הבוקר, הייתי עושה סיבוב בגאטות, פוגשת אנשים, לפעמים מסתובבת עם תיירים שנמצאו בורנאסי,  עושה יוגה ומדיטציה כל בוקר.

 

יום כיף בגאטות של ורנאסי

אנשים היו באים והולכים ואני נשארתי, העמקתי את ההיכרות עם הסמטאות הקטנות של העיר, בכל פינה יש משהו ששווה לראותו, למדתי לעולם לא לצאת בורנאסי מהבית בלי מצלמה. כל יום, כל פנייה משהו אחר. באבא מיוחד, תפילה מעניינת, לוויה, סירה ששטה בדיוק בזוית הנכונה. והמראות כובשים. עברתי שם די הרבה, חבר שאכל דג במקדונלדס ואושפז בבית החולים עם הרעלת קיבה לכמה ימים, חברים שבאו והלכו, היכרויות קטנות, קצרות וגם היכרויות ארוכות יותר וקרובות יותר. התהלכתי ברחובות ורנאסי, עיר מלוכלכת, מסריחה, פעמים רבות גם מפחידה, עיר של מוסיקה, של אנשים אמיתיים, של עוני, של אוכל, של שרפת גופות, של נתינה, של צניעות, של זריחות בלתי רגילות ועם כל זה, היא השרתה בי רוגע, השרתה בי בית. בכל יום הייתי יורדת לגאטות לטייל לראות מה יביא היום. 3 או 4 פעמים קמתי בבוקר לשייט בזריחה עד עכשיו איני מבינה כיצד הנהר המזוהם הזה הוציא אנרגיות כל כך טובות ושלח אותן היישר אלי ואני קיבלתי, באתי פתוחה ונתתי לאנרגיות מקום והן נכנסו. הרגשתי שורנאסי היא שלי, בלי ששמתי לב התחלתי לקרוא לה בנארס כמו המקומיים. אבל כמו כל עיר וכמו כל בית הרגשתי שעלי לצאת לאוויר, אך לא הרגשתי שסיימתי. לקחתי הפסקה לטיול לבד בין כפרים סובבים – טיול של שבוע ובסופו התגעגעתי כל כך, כמו שמתגעגעים לבית. כשחזרתי קיבלו אותי בחיבוקים ואהבה. וידעתי שזה בית. חגגתי עם המשפחה מסיבת אירוסין וחתונה.

 

מתכוננות לחתונה

נהניתי מאוד, הלבישו אותי סארי ולימדו אותי לרקוד, הכירו לי את החתן והכלה והסבירו לי שאלה "love marriage  חגגנו ורקדנו… התפלאתי שסארי זה בעצם ממש נוח ולא מסורבל כמו שחשבתי לפני.

 

 

אכלנו אוכל מדהים בחגיגות ונהנתי מאוד. נראה שגם אם החתן והכלה אוהבים מאוד, בטקס ובחגיגה הם די סובלים. לבושים בבגדים אדומים, מהודרים ומלאים תכשיטים, נראה כאילו אינם יכולים אפילו לקום מהכיסא מרוב כובד, רוב המסיבה הם ישבו בכיסאות מלכותיים כאשר האורחים באים ומצטלמים איתם. אך כשפגשתי את החתן והכלה לאחר מכן הם היו שמחים ואוהבים.

ורנאסי היא עיר שמחה ועצובה כאחד, היא עיר של מוסיקה וגם עיר בה שורפים את הגופות על הנהר. יש בה נהר יפהפה עם זריחות ממש חובה, אך הוא מזוהם ומלוכלך, מקום שאפשר לראות כלב ישן על גב של פרה וכבשה שממש בטוחה שהיא כלבה. 

 

 

עיר שלהסתובב בה יכול לפעמים להיות מפחיד אבל נתקלים ביופי ובאנשים טובים. היא עיר של ניגודים. ורנאסי מלאה בסיפורים, אגדות והיסטוריה. אם מתמסרים אליה אפשר להרגיש משהו מאוד מיוחד, משהו שלא ניתן להסביר אלא רק לחוות. היא הודו אמיתית, מקום שיש בו תיירים אך עדיין נשלט על ידי המקומיים ההודים ולא על ידי התיירות שבאה ומשתלטת.

 

 

כך הייתי בורנאסי, עד שיום אחד קול פנימי אמר לי מספיק, עלי להמשיך הלאה למקום הבא. עזבתי בפרידת חיבוקים וקצת בכי, הבטחות לשמור על קשר, או לפחות לנסות. החוויה הזאת סגרה לי את חוויית הבית, היא סיפקה אותי, המשכתי וחווית חוויות שונות. אבל ורנאסי נחקקה לי בלב, בראש, בבטן. היא יצרה לי חוויה שבה הרגשתי הכי קרובה להודו, הכי קרובה לעצמי. שילוב של הודו האמיתית, זאת שנמצאים בה תיירים אך הם לא שולטים עליה, ואני. עליתי לרכבת מחכה להפתקאה הבאה עם מחברת מלאה בשירבוטים, תמונות משוגעות מהרחובות, אין ספור זיכרונות וכל מה שלמדתי.