להתראות הודו, שלום לך אוסטרליה /יומן מסע ישיר מהודו-חלק שישי,

 

הי אהובים וחברים יקרים שלי… מה קורה?

 

נכון. נכון. נכון. עבר כל כך הרבה זמן מאז כתבתי בפעם האחרונה. התוכנית באמת הייתה לכתוב הרבה יותר, אבל הודו זה הודו. את יכולה לתכנן ולתכנן, אבל בתכלס, החוקים כאן (כולל חוקי הזמן) שונים לחלוטין וכל תוכנית יכולה להפוך בהינף יד (וגם בלי) לאפר ואבק, או לחול דקיק של ים במקרה שלי. אה, כן, אני בחוף הים. שכחתי לציין: אני בגואה. ויש כאן הרבה חול דקיק. ואתם רק יכולים להניח ולשער ולתאר לעצמכם כמה קשה היה לי למשוך את התחת "בנופי" שלי מהחול החם רק כדי לבוא סופסוף למיזוג האויר של האינטרנט ולכתוב כבר משהו. כמו למשל, שאני בחיים. ותודה לכל מי שלא דאג לי. לא נעלבתי, אני יודעת שאתם מרגישים אותי מרחוק 🙂

וברצינות, הפיגוע במומבאיי הוריד כאן את האויר מהמפרשים, השרה אוירה כללית של עצבות ודכדוך והעלה את רמת החרדה והמתח אצל כולם. מקלטי הטלוויזיה הדולקים בבתי הקפה ובמסעדות ששידרו בשידור חי את האירועים הקשים, הפנים המודאגות שניבטו אלייך מכל פינה, בציפייה לסיום האירועים והמנטרה שכולם זמזמו כאן. תפילה גדולה שגם אני הצטרפתי אליה. ועדיין מתפללת שהסכסוך הזה, כמו גם כל הסכסוכים המחורבנים עלי אדמות, בעבור אדמות, יסתיימו כבר.

 

וחזרה לחיים: גואה מדהימה. אני נמצאת בארמבול, שזה חוף משגע, גרה בצריף במבוק קטן ממש על החוף, ליד האגם המתוק (למי שמכיר). פרדייס לייק. אני מתעוררת בבוקר לזריחה הכי יפה, שותה קפה, עומדת קצת על הראש ומרגישה כמו בן גוריון (אני כותבת את זה בעיקר כדי להשוויץ ולספר לכם שאני לא סתם עושה יוגה, אלא גם מצליחה לעמוד על הראש לראשונה בחיי), אני שוחה באגם החמים ואחר כך קצת מטיילת, מציירת, כותבת ונושמת. ההתלבטויות הגדולות שלי במהלך היום היו ונותרו גם כאן: מה לאכול לארוחת הצהריים או לארוחת הערב, ועוד יותר חשוב: איפה. קשה, באמת קשה. במיוחד בערב. כל מקום בו תשבו לראות את השקיעה, תקבלו זוית אחרת של השמש השוקעת לצד הארוחה המענגת. וזה לא פשוט בכלל להחליט כל פעם מחדש. השבוע אפילו ישבתי במסעדה אחת שווה במיוחד על החוף, רעבה עד לשד עצמותיי ולא הצלחתי במשך דקות ארוכות להחליט מה לאכול: מה בא לי הפעם. מה אני רוצה. מה הקיבה שלי מבקשת. "what to do?"

אז  אחרי שטבלתי את טבילת הקודש במי הים (ארבעה חודשים לא ראיתי חוף ים!!) ושרפתי את העור שלי בשמש המדהימה (כן, יש מודעות, אבל לא יכולתי עוד לראות את הלובן הבוהק על גופי שלי), חרשתי את גואה על אופנוע עם חבר מקסים, מתין. בחור מוסלמי מתורכיה שהחלטנו להשכין שלום עולמי ולפיכך רכבנו יחד על האופנוע לעבר כל החופים של גואה וכל הכפרים המהממים בסביבה. זה היה כיף לא נורמאלי פשוט לרכוב במשך שעות ארוכות אל הלא נודע. נסענו לאורך החופים דרומה מארמבול, טיילנו במפוסה הסואנת, בבאגה ביץ’ קלנגוט, אנג’ונה ובפנג’ים – עיירה פורטוגזית מצויירת שביקור בה הוא מין קפיצה קטנה לאירופה. למחרת נסענו צפונה ואף יצאנו מחוץ לשטחה של גואה. אחרי שביקרנו במקומות ובכפרים שנדמו לנו כגיהנום (מפוסה מאוד מזכירה את העומס והטירוף של דלהי אף שהיא עיירה קטנה עם שוק גדול), , חיפשנו אחר פרדייס ביץ’, חוף ששמענו שהוא גן עדן. זה לקח קצת זמן, כי ההודים לא ממש ידעו להוביל אותנו לגן עדן, אבל אחרי מאמצים רבים זה קרה: הגענו לשם. חוף שומם, בתולי, מרהיב ביופיו ו… מה זה מצ’עמם. אחרי ששחינו קצת, שכבנו על החול ובהינו בשמיים, אמרתי למתין: "משעמם לי בגן עדן, כנראה שאני טיפוס של גיהנום, נזוז?"

וכך מצאנו את עצמנו שוב רוכבים על האופנוע בחיפוש אחר משהו קצת יותר מעניין. במקרה, לגמרי במקרה (ואחרי שביקרנו בחוף הדולפינים שנמצא בסביבה ואף דולפין לא קפץ לקראתינו) מצאנו כפר משגע. כבר בכניסה לכפר הייתה לי הרגשה טובה. איך לא? חתול ג’ינג’י קיבל את פניי. ומי שטייל בהודו יודע שהודו היא ארץ ענייה בחתולים. אז ידעתי שזהו. מצאתי את אחד המקומות הנפלאים בהודו: אסולי. לא תאמינו, אבל הכפר הזה כולו מלא בחתולים יפיפיים שאוכלים כל היום שאריות דגים שבעליהם מספקים להם (זה מין כפר דייגים קטן ופשוט). חתולים מפונקים, נקיים, בריאים, יפים כל כך. באחת הסימטאות ראיתי אישה יושבת ומנקה את הדגים ולצידה משפחה שלמה של חתולים (שוב, ג’ינג’ים!). כמעט קפצתי מהאופנוע מרוב אושר. ישבתי לצידה, מתלטפת ומתענגת על הפרוותיים המתוקים. כעבור כמה מטרים קפצתי בגלל כמה ילדים ששיחקו מחוץ למה שנראה כמו בית ספר יסודי. הם חייכו ונופפו בידיהם בהתרגשות. כעבור כמה מטרים פשוט ראיתי אישה יפייפיה ועצרתי לדבר איתה. תוך שניות ספורות התקהלו סביבנו בסקרנות ובהתלהבות כמעט כל אנשי הכפר. זה לא כפר תיירותי וההתרגשות הייתה גדולה. הם הזמינו אותנו פנימה לחצר הבית ולמרות שהם ידעו ארבע מילים באנגלית, החיבור איתם היה מופלא וכלל הרב חיוכים, צחוקים מתפרצים וחיבוקים. אנשים כל כך יפים, נעימים, אוהבים. הנה הודו שחיפשתי. בילינו במקום המופלא הזה עם האנשים היפים הללו ובעיקר חזרתי לארמבול עם חיוך בלב.

 

אבל עכשיו איכשהו אני פחות מחייכת. ברגע זה קצת עצוב לי. קשה לי לכתוב את זה, אבל וואלה. אוטוטו חמישה חודשים לשהות שלי בהודו, ואני צריכה לעזוב. חייבת. נגמרת לי הויזה. למרות שלל רעיונות וניסיונות להאריך אותה, זה לא עבד. ובגלל החוק ההודי-ישראלי המביש, לפיו עלי להישאר חצי שנה מחוץ להודו כדי לקבל אשרת כניסה מחודשת, אני חייבת לצאת מכאן. לעזוב. ללכת. וזה כואב. באמת כואב בלב. למרות שברור לי שעוד נשוב וניפגש, אפילו בקרוב. בקרוב מאוד.

התאהבתי בהודו. נראה לי שגם היא קצת מחבבת אותי, למקות שהיא הרבה יותר ביישנית ופחות נותנת לזה ביטוי. אחרי שחיכינו אחת לשנייה כל כך הרבה שנים, וסופסוף נפגשנו, ממש קשה לנו להיפרד. הודו הצליחה להוציא ממני את כל הטוב שבי כמו גם את כל החרא שבי. זה מה שמיוחד בהודו. היא לא דופקת חשבון לרצונות, לציפיות, למחשבות. הודו היא כזאת והיא ככה וזה מה שבא לה. אתם יכולים לזרוק מאחור את כל מה שחשבתם עליה. היא תפתיע אתכם בדיוק במקום שבו הכי פחות תצפו שזה יקרה. אם לא תשתפו פעולה, חבל על זמנכם. סעו הביתה. אם תבינו את הקצב שלה, תזכו לקבל את הקסם שלה. זאת הודו.

ועבר עלי כל כך הרבה בהודו. אולי לא כתבתי לכם, אבל אני יכולה לכתוב ספר או אפילו כמה כרכים על התקופה הזאת, שהיא באמת אחת התקופות המטורפות בחיי. הספקתי להתאהב בהודו, לשנוא אותה, להיגעל ממנה, להיות מוקסמת ממנה, לקבל ממנה בחילה, להתעצבן, לצעוק, לריב, לבכות ולכעוס כמו שבחיים לא כעסתי ובאותה נשימה לחבק, להתמסר, להעניק ולפתוח את הלב שלי כמו שבחיים לא פתחתי. הכל. יחד. ברצף מטורף שאין בו שום היגיון, פשוט כי ברגש אין שום הגיון.

ואגב רגש, ההודים הצליחו בתקופה קצרה להוציא ממני שלל רגשות שלא חשבתי בכלל שקיימים בתוכי, לטוב ולרע. הרבה פעמים הרגשתי שאין שום קשר בין האירועים שמתרחשים סביבי לבין הרגש שמצליח להיסחט ממני באותה נקודת זמן. כך, למשל, יכולתי להתפרק מרוב עצבים אחרי שלוש פעמים שביקשתי משהו מסוים, קיבלתי את הנהון הראש ההודי המוכר ובדיוק את ההיפך ממה שביקשתי. אם הקפה של הבוקר מגיע פושר ודלוח, אני יכולה לצאת מדעתי. לעומת זאת, דברים הרבה יותר משמעותיים שומרים עלי יציבה ומאוזנת ואפיו מפתיעים אותי. כך קרה אחרי ששדדו אותי בבאגסו (ליד דראמסלה). גנבו את המצלמה המקצועית שלי (הבייבי השנייה שלי אחרי סאןסאן, עם כל התמונות המדהימות שלא טרחתי לגבות), את המחאות הנוסעים שלי, תיק עם כל הספרים והחפצים שלי. הכל. השאירו אותי בלי כלום. התגובה שלי הייתה כל כך רגועה, שנבהלתי מעצמי. אוקיי. אז גנבו. לקחו. בסדר, מה אני יכולה לעשות? זה מה שיש. ימים ארוכים ביליתי מול הביורוקרטיה ההודית. בילוי יום שלם מהטיול בתחנת המשטרה יכול היה להיות סיוט, אבל איכשהו התמסרתי לחוויה ההזויה והמטורפת שקרויה "המשטרה ההודית" וזה היה יותר משעשע מאשר כואב, אני מוכרחה להודות.  

ההחלטה לצאת למסע הזה היא אחד הדברים הטובים ביותר שיכולת להעניק לעצמי, מתנה גדולה. חופש גדול. חופש מהכל. ובעיקר מין תחושה כזאת של שחרור שהולכת ומתחזקת: התחושה שלא חשוב איפה אני נמצאת ולא חשוב מה קורה, אני כאן. וזה מה שחשוב. אני איתי. ולחשוב שבדיוק מזה אנחנו בורחים רוב הזמן, שזה מה שהפחיד אותי כל השנים: לפגוש אותי…   

פחד… הוא עדיין מלווה אותי ולפעמים משנה את פניו. בעוד שלושה ימים אני טסה לאוסטרליה ושם אמשיך את המסע שלי, שהוא מין מסע כזה בלי התחלה ובלי סוף. אני מאוד מתרגשת וקצת חוששת. טבעי. אני חוזרת למערב אחרי חמישה חודשים במזרח. מקום חדש. אנשים חדשים. כלום לא ידוע… קצת מפחיד… אבל איכשהו אני יודעת שיהיה בסדר. בעצם, שיהיה מדהים. חייב להיות.  

אתמול בלילה, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר אני וטלי הלכנו עם שני חברים לשחות באגם המתוק ליד הבקתה שלנו. זה היה לילה בהיר עם כובים מדהימים וירח מחייך (אגב, זכיתם לראות את הסמיילי בשמיים לפני יומיים שלושה?). אנחנו מבלות כל יום באגם הזה ומכירות אותו ממש טוב, אבל לפתע בלילה קרה משהו מאוד מוזר. האגם, שהוא אגם קטן ושטוח, קיבל עומק מפחיד. כאילו בגלל הגאות המים נעלמו ונפערה תהום גדולה. שתינו היינו בשוק לכמה רגעים, עד שאחד החברים פשוט התקרב כדי להיכנס פנימה. טלי לא הבינה מה הוא בדיוק עושה ואיך הוא מעיז לקפוץ היישר אל התהום הזאת. זה היה מפחיד נורא. "תיזהר" היא התריעה בפניו, אבל זה לא עזר. הוא נכנס פנימה וטבל במים, שהתחילו לנוע במעגלים ולטשטש את התמונה הדמיונית העמוקה. שתינו הבטנו אחת על השניה המומות והבנו שזאת הייתה אשליה אופטית. מדהימה, אבל אשליה. צחקנו כלא מאמינות ונשמנו לרווחה, התפשטנו ונכנסו לבריכה החמימה והנפלאה. ובעיקר קיבלנו מסר מהלילה הזה: לפעמים העיניים מטעות אותנו. מה שנדמה לנו כתהום ענקית וכדבר מפחיד ומאיים, הוא בסך הכל בריכה חמימה ונעימה. אבל אם לא נטבול בה, לעולם לא נדע.

 

אוהבת אתכם עד מאוד

מתגעגעת

ומבטיחה לנסות לכתוב יותר מהדרכים, בפעם הבאה מן הסתם מאוסטרליה.

 

שלכם תמיד,

חגיגית