לחזור דולפין מהודו

אני שונא את המילה "להתפלפ". היא חמודה ופשוטה מדי לתאר את המצבים המורכבים שהמילה אמורה לתאר, מה עובר על הבן אדם וחבריו – וכמה משקל יש למילה הזאת בקהילת התרמילאים בהודו.

דמיינו לכם שאתם באמצע הטיול המיוחל להודו – להרגיש את החופש המוחלט אחרי 15 שנות התמסרות (12 שנים בי"ס ועוד 3 צה"ל). התקופה האחרונה בארץ הייתה ממש קשה ולחוצה לכמעט כולם. חלק היו חיילים בזמן המבצעים, חלק היו באזורים מופצצים, חלק "סתם" נדבקו ברוח התקופה. זה בנוסף לשאר המאמצים שנדרשים בשנות העשרה המאוחרות ותחילת שנות ה-20, בארץ ובכל העולם.

ובהודו "סאב קוץ' מילגה" – הכל אפשרי. ההורים לא על הראש, השכנים והחבר׳ה לא יראו ולא ישמעו. מי שלא סוחר יודע שעבירת סמים עוברת בשוחד (ואפילו לא מספיק שצריך לספר להורים). המקום המושלם לפרוק הכל ולנסות דברים חדשים. במדינה בה ההזוי הוא מחזה יום-יומי, מעשי התרמילאים נספגים בקלות.

 

"הכל אפשרי". צילום: הפינה שלנו בהודו

 

כולם (קרי – כל תרמילאי) שמעו על "המתפלפים" – אלו שחזרו הביתה לארץ אחרי ש"איבדו את זה". כמעט כולם לפחות מכירים מישהו שמכיר מישהו שהתפלפ. כולם יודעים שזאת תופעה. אבל מעטים מכירים יותר ממקרה אחד מקרוב, והם מבינים שזה נדיר (על פי הספירה שלנו, הרבה פחות מ-0.3%) ולרוב התרמילאים יש איזה סטריוטיפ ש"שומר" עליו. רוב הסטריוטיפים מופיעים ברוב הסיפורים, אך אין שני מקרים זהים ואין סטריוטיפ אחד שהיה בכל המקרים. לא תמיד הם עשו הרבה סמים פסיכודליים, לא תמיד עירבבו סמים, לא תמיד היו בעיות נפשיות (יוצאות דופן – לא נכלול את בעיות הנפשיות המאפיינות את גיל הנעורים) בהיסטוריה או במשפחה. לא תמיד היו בטיול הראשון. העיקר שלכל אחד שמטייל בהודו יש את הסטריוטיפ שלא מתאים להם. ואם כל הסטריוטיפים נכונים, אז אפשר פשוט להתפלל לא להיות האחד או שניים מתוך האלף.

האמת היא שכל אחד הוא סיפור בפני עצמו, אבל יש חוויה משותפת בה בדרך כלל משתתפים רבים. מעבר ל"פלופ" עצמו, יש את החברים שלו לטיול, גם אלו שעזבו כי לא ידעו איך לעזור וגם אלו שנשארו ו"סחבו" אותו, לפעמים לחודשים רבים. יש שכנים בגסטהאוס, או אנשים שהם פוגשים במסעדות ובמקומות אחרים. יש צוות הודי בגסטהאוס שצריך להכיל התנהגות חריגה ולהתמודד עם דעותיהם של האורחים האחרים. יש משפחה ו/או חברים בארץ שמנסים להבין את השיחות המשתנות וחוסר עונים שתוצאה של המרחק. יש גם האנשים שמתגייסים ונמצאים לעזור, בדרך כלל שליחים של בתי חב"ד או הבית היהודי, הבית החם הישראלי במנאלי או עוד בתים קטנים. לפעמים זה ישראלים או הודים מאוד מוכרים לישראלים שמגוייסים לחפש פתרון.

כמעט כל פעם שמישהו פונה, נשארו אחריו גלים, כמו אלו שנשארים אחרי האבן כבר בתוך המים. יש שאלות כמו "האם זה היה יכול להיות אני?" והשאלה הנרמזת "האם זה אני?". היא שאלה קשה כי כולם כבר יודעים שזה יכול להיות כל אחד, וההסתברות גדולה יותר ככל שאתה עונה על יותר קריטריונים. בסופו של דבר, כל כך הרבה צעירים עונים על אותם הסטריוטיפים ומעטים (במספרים) נפגעים. ולכן אין תשובה לשאלה הזאת, אבל זה לא לוטו, אקראי לגמרי. יש דברים שאפשר לעשות כדי לצמצם את הסיכון. זה מתחיל בהכרה (לפחות בסיסית של החומר) וכשכל אחד מבין מהן "נקודות התורפה" שלו ונוקט בצעדים על מנת לתת להם מענה. לדוגמא, אדם שיודע שיש לו נטייה לחרדה ("לאכול סרטים"), יכול להרגיש טוב יותר ובטוח יותר במקום מוכר עם אנשים שהוא סומך עליהם מאשר במסיבה של זרים. בגלל שכל כך הרבה מהסיפורים כוללים היבט של תחושת רדיפה או חרדה לא רציונלית, הורדת רמת הלחץ והחרדה בעת חוויה פסיכדלית עוזרת. הדבר מונע יצירת "סרטי אימה" שממשיכים גם אחרי שחלף החומר מהגוף.

 

הכי בטוח עם חברים ולא במסיבה של זרים

 

"האם עשיתי כל מה שיכולתי לעזור?", "איך יכולתי לתת לזה לקרות?" או "האם גם לי יש אשמה במה שקרה?" הן גם שאלות שנשאלות המון. כוונות טובות לעזור או לשמור על חבר במצב רגיש או קשה, לפעמים גורמות לקבוצה "לסחוב" מישהו במשבר פסיכוטי במשך שבועות ואף חודשים. יש אלו שניסו להרגיע את "הפלופ" ובעצם הוסיפו עוד שכבה להזייה שלו. רצונות טובים בלי ידע עזרו במקרים רבים – הבית המשפחתי החם, המקבל, האוהב שנתנו שליחי הבית היהודי כאן בעונה נתן לרבים במצבים אלו תחושת בטחון ותזכורת איך העולם התנהל לפני שהכל השתנה או "נהיה ברור ומובן". אבל אין תשובה נכונה לכולם. קשה גם לדעת מה התשובה הנכונה לגבי הפרט. נדרשת רמת רגישות גבוהה במיוחד כדי להבחין איך דברים משפיעים על האדם. כשמדובר בחבר שגם מנסה להבין את מקומו במה שקורה, עוד יותר קשה לו לדעת מה הדבר הנכון לעשות. חבריו מהססים להודיע למשפחה על מצבו משלל סיבות: בגלל שהם לא רוצים להפחיד אותם, בגלל שהם מרגישים אשמים שחברם נקלע לצרה והם לא הודיעו ובגלל שהם לא באמת יודעים מה קורה ואיך לתאר את זה. בסופו של דבר יש הרבה "סיבות" לחכות ולנסות להרגיע ולתקן מה שהשתבש. מדי פעם החברים מצליחים לשכנע אותו לחזור הבייתה (והוא עדיין מסוגל לעשות זאת לבד), אבל יותר מדי פעמים המצב מתקבע עד שהחברים מרגישים באמת חסרי אונים – הקבוצה ששמרה עליו קודם מתפרקת (בגלל הלחץ) או שהמצב הופך להיות אלים ואינטנסיבי מדי (עד כדי שמירה 24/7, לפעמים כולל נעילה בחדר). אז הם פונים בייאוש לעזרה.

השאלה "מה קורה איתו?" נשאלת פחות – נראה לי כי הם סומכים על כך שיגיע לאחד המקומות הטובים בארץ וכי הדאגה כבר לא שלהם. האהבה, הדאגה והמסירות היו אמיתיים. גם אלו שלא מצליחים לשאת את ההתנהגויות, ההתבטאויות או האחריות ממשיכים לדאוג, הרבה אחרי שלא מוכנים לראות אותו יותר. למרות האכפתיות שלהם, יש להם טיול משלהם לשקם. מעטים הגיעו להודו כדי לתרום, אולי שמחים להזדמנות ומתגייסים בקלות, אך כמעט כל תרמילאי כאן למסע האישי שלו, ומנסים להבין מה קרה לטיול שלהם בימים, שבועות או חודשים אחרי הפינוי.

כשיושבים עם כל אחד בנפרד (ולעתים גם כקבוצה שעברה אירוע), אפשר להגיע לתשובות לחלק מהשאלות. יש את אלו שמחליטים להתנזר מסמים (או לפחות פסיכודליים). אחרים צמאים למי שמוכן לשמוע את החוויה שלהם אחרי תקופה שמישהו אחר נזקק לכל תשומת הלב. אבל כמו שתאונות דרכים תמשכנה להוות סכנה כל עוד יש הנוהגים על הכביש, גם בצריכת סמים יש דברים שאפשר לעשות כדי לצרוך ועדיין להימנע מהסכנה, אבל היא עדיין תהיה שם. ברכב אפשר להיזהר יותר בנסיעה, להיות ערני למה שמתרחש סביבך, לחגור חגורה למקרה שיש תאונה כדי להפחית את הנזק. אבל הרכב עצמו ועמידותו היא פונקציה, ישנם רכבים עמידים יותר לתאונות. כל אחד צריך לדעת איפה המכשולים שלו בנהיגה שיכולים לסכן אותו יותר או פחות. למרות שכל מי שפגשתי בהודו מכיר את תופעת "ההתפלפות", אנחנו רואים עלייה בצריכת סמים, במיוחד פסיכודליים ועירבובי סמים שונים. צעירים ישראלים מאומנים היטב להכיר בסכנות שסביבם ולהמשיך בשגרה.

 

יושבים אחד על אחד בפינה

 

אפשר להתייחס לצריכת הסמים כאן בעת חיפוש תשובות וגילוי עצמי כדרך נוספת לחוות ריגוש וחוויות חדשות, כיציאה מהנוח והמוכר המאפשרת נקודות מבט אחרות על חוויות החיים. הרי אם לא היה מה להפיק מסמים, אנשים לא היו עושים הרבה. וכאשר אנחנו מדברים עם תרמילאים ממקום שמכיר ברצונות ובכוונות שלהם מאחורי השימוש, הרבה יותר קל לנו לדבר איתם על הערכת סיכונים וצמצום נזקים. הצורך לריגוש הגדול מתבטא בדרכים שונות אצלם. בהיגיון, במחקרים ובמציאות בשטח, כולם רואים קשר ישיר בין אינטנסיביות השירות הצבאי לבין חיפוש ריגושים והערכת סיכונים. הצעירים שמגיעים עכשיו התרגלו לרמת גירוי גבוהה במיוחד ו"חסינים" יותר לפחדים.

רק שה"חסינות" היא לעתים רחוקות שטחית. לדוגמא, אדם מתרגל להיות ערני ודרוך כדי להבין מהר האם קולות הנפץ שהוא שומע הם זיקוקים או פצצות. בדרך כלל התהליך קורה מהר והוא כמעט אדיש. הוא מגיע להודו ונרגע. הוא לא מחפש את קולות הנפץ. כשחשיבתו אינה צלולה כבעבר – אולי עם סמים פסיכודליים, אולי מתוך חוסר שינה- לפעמים מספיק עישון ג'ראס או שתיית באנג לאסי, כדי לעורר מורכבות פנימית רדומה. כשהוא במצב רגיש זה, הוא נבהל אפילו מזיקוקים במסיבה, אבל לא רק מהפיצוץ עצמו. העובדה שזיקוק הצליח לערער אותו כל כך מבהיל גם כן. ואם הוא במצב "רגיש" מחשבנו, הוא יכול בקלות להיכנס למצב בו משתלטת עליו תחושת חוסר בטחון. מתוך מצבו המעורער הוא מחפש סיבה להצדיק את ההרגשה, מתחיל לזהות דפוסים וסימנים וזה הופך להיות הבסיס של ההזיה.

בפינה שלנו בהודו אנחנו פוגשים ומכירים צעירים בכל שלבי הטיול והשימוש. יש מספיק גופים בחברה העוסקים במניעת שימוש וחינוך להתנזרות. אנחנו עובדים, בעיקר, עם האנשים שאצלם מדיניות זאת כבר נכשלה – הם עברו את ההרצאות וקראו את החומרים של גופים כמו משרד החינוך והרשות למלחמה בסמים, ולא מאמינים לזה (הרי מי שמאמין לא יעז לעשות דבר כזה מסוכן וחסר תועלת). אנחנו עוסקים במזעור נזקים, לא בעיצוב התנהגות. אנחנו לא אומרים לאנשים מה לעשות או לא לעשות. אנחנו משלימים ידע שחסר ורלוונטי ומהווים מקום בו ניתן להתייעץ בגובה העיניים, בשפה מוכרת וללא שיפוטיות. אנחנו יושבים עם חבר'ה מרגע הנחיתה ועד להמראה הביתה ודרך כל מה שעוברים באמצע – השאלות, הדאגות, הריבים, האהבות, התובנות וגם הסיוטים שבאים עם הפסיכודליות, ההתמודדות עם הבית וההתמודדות עם העצמי בזמן טיול תרמילאים. "התפלפות" היא רק אחד הדברים שקורים כאן, והיא לא מנותקת מהווית הטיול של אחרים. כשמדברים על הכל בפתיחות, אז שאלות כמו "דלוק או פלופ?" ומתי שינוי התנהגות אצל משיהו הוא סימן לדאגה, הופכות לקלות יותר.

 

"מקום בו ניתן להתייעץ בגובה העיניים"

 

כמו שכל סיפור "התפלפות" הוא סיפור בפני עצמו, השיחה עם הצעיר שמשתמש או מתעניין היא אינדיבידואלית. מיהו הצעיר, מהו מבנה האישיות שלו, הצרכים השונים, חוויות העבר, רמת הידע הקיים והקשרים החברתיים עם האנשים איתם הוא צורך- כל אלו הם מן המשתנים שקובעים איך ועל מה נדבר. כשמדברים ממקום של קבלה ואהבה, יחד עם הכרת העובדות (שכוללת נכונות להגיד כשלא יודעים), יש הרבה נכונות לדבר ואף לשמוע. אנחנו לא משכנעים אנשים להפסיק או לצמצם את השימוש. חלק משמעותי מאלו איתם אנחנו מדברים, מחליטים במהלך או אחרי השיחה לעשות זאת. אחרים משנים תוכניות או מרגישים יותר בטוחים במעשים שלהם, אבל כולם יוצאים יותר מבינים, וזה עוזר לקבל החלטות בריאות יותר.