לעבוד ולשיר: תנועת מגדלי האורז

"נהי מוזו האנו דיזו לה " בשפת המקום- "בלעדייך אין לי כלום".  אז לא, זה לא העתקה משיר של ליאור נרקיס. מסתבר שכך נפתח כל שיר בסרט "תנועת מגדלי האורז" שיוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב. גברים, נשים וצעירים, כולם שרים שירי אהבה ושותפות תוך כדי עבודה פיזית מאומצת וקשה ביותר בשדות האורז בכפר. טראסות האורז נמצאות בשיפולי ההרים בכפר ולפעמים נדרשות שעתיים הליכה כדי להגיע בכלל לחלקה. בנוסף, מרבית העבודה נעשית ידנית, בלי שום מכשור חשמלי, ונראה שהשירה היא זו שמטעינה את החבורות של החקלאים באנרגיה ואופטימיות.

טראסות האורז בכפר, באדיבות  URAMILI

הסרט "תנועת מגדלי האורז", מביא את סיפורם של חבורות בכפר פק, שעובדים במשותף, כל אחד בחלקה שלו ואצל החלקות של חבריו במשותף. מכיוון שאין אפשרות מעשית לעבד את שדות האורז לבד וחייבים להעזר באנשים נוספים, התגבשו חבורות שנקראות מיול והן עובדות יחד כמעין קואופרטיב קטן. יוצרי הסרט הפגישו את החבורות האלו- נשים וגברים וביקשו לשמוע את ההווי של העבודה האינטסיבית תוך כדי שירה. לפעמים קצת קשה לעקוב אחרי כל החבורות שמופיעות בסרט, אבל בין לבין יש הפתעות- כמו  של בחור צעיר שלא מתבייש לספר ליד החברים שלו על הבחורה שעזבה אותו והוא כל הזמן מקווה בסתר שהיא תבוא ותראה אותו עובד, בזמן שהוא נראה הכי טוב פיזית. ולא רק זה, הוא מוסיף ומספר שהוא לא יכול להתרכז בעבודה אם הוא חולם עליה בלילה.

הכפר בו מתרחש הסיפור נמצא במדינה בצפון מזרח הודו בשם נגלאנד, על הגבול עם מינימאר, מדינה  שאפילו השם שלה לא מוכר למטיילים בהודו. שני יוצרי הסרט, אנושקה מינאשקי ואישוואר סריקומאר סיפרו כי הגיעו למדינה הזו במקרה. "למעשה, לפני 7 שנים- התחלנו בטיול תרמילאי ברחבי הודו" מספר אישוואר, "בעיקר בצפון מזרח הודו, ולכל מקום שבו הלכנו, היינו עורכים קצת את החומרים ומשמיעים ומקרינים את החומרים שהיו לנו לקהילות שונות. באחת הפעמים שהקרנו חלק מהחומרים הציעו לנו ללכת לשדות האורז במדינה הזו, ולצם את האנשים שרים תוך כדי עבודה."

עבודות בשדה האורז. באדיבות uramili l

גם הפרויקט עצמו התחיל באופן אקראי לגמרי כאשר  יוצרי הסרט, אנושקה ואיגשוואר, לא הצליחו למצוא דירה במדראס שיש בה קצת אור ואיוורור סביר במגבלות התקציב שלהם, ואז עלה הרעיון  לקחת את הכסף שברשותם, לנסות לגייס עוד קצת מחברים ומכרים ולהיות תרמילאים בהודו לזמן מסוים. כמו בכל סיפור הודי קסום- מצירוף מקרים אחד לשני- נולד הפרויקט.  בהתחלה, באחד הטיולים שלהם ברג'סטאן, הם שוחחו עם ילדה שלקחה אותם לביתה, בית שהתגלה כבית של בוני בובות. חברי המשפחה שרו וניגנו ובנו בובות תוך כדי, וכבר אז גילו זוג היוצרים משיכה למוסיקה ולשירה הביתית תוך כדי עבודה. אח"כ הם גילו שלאור המגוון העצום של השפות והניבים בהודו יהיה יותר קל לצלם מוסיקה מכל סצינה מילולית אחרת. לבסוף, בכפר בהימצאל פארדש הכיוון התגבש סופית- חבורת נשים חקלאיות שפירקו ערמות של קש וכל זה תוך כדי שירה שבו את ליבם- כמו שאישוואר ואנושקה כתבו בבלוג שלהם- "זה היתה לגמרי הופעה, למרות שזה לא היה מיועד לקהל.התנופפות האתי חפירה היתה מהפנטת, עבודת רגליים הרגישה כמו ריקוד, הרגשנו באנרגיה משותפת וכל זה משירה רגילה על ידי אנשים רגילים."

הסרט הזה חד עם עוד שישה סרטים נוספים, הם חלק מפסטיבל דוקאביב ובו יש פינה לסרטים מהודו. הסרט "תנועת מגדלי האורז" פותח כחלק מפורוםdocadge  בכלכתה, פורום ליצירה דוקומנטרית מכל רחבי אסיה, בו מנטורים מכל העולם מעניקים הכוונה ליוצרים המשתתפים בו. שמו של הסרט באנגלית הוא up down and sideway  וכמו שהעבודה על טראסה היא למעלה לצד ולמטה, כך מבחינת אנשי הכפר השירה אינה יכולה להיות בקול אחד אלא היא הרמוניה של קולות בכמה כיוונים.

יחד עם זאת, בתור סרט מוסיקה הוא לחלוטין לא תואם לתבנית המוכרת של סרט מוסיקה. למשל אין גיבור ראשי לסרט. הסרט מתקדם לאיטו ואנו מצפים לדמות הזו, אבל היא פשוט מסרבת להגיע, ומה שמתחדש זה חבורות חדשות שאנו מכירים מהכפר.

"בהתחלה, רצינו לראיין את האנשים במקום בצורה פתוחה." מספר אישוואר, "והבנו שלא נוכל לעקוב אחרי אדם אחד, כי המוסיקה שייכת לכל הקהילה ואין זה הוגן להתמקד בבנאדם אחד. אחד המנטורים ב- docadge גם אמר לנו- יש בסרט מוסיקה ככ נפלאה, ולמה בעצם לראיין כל אדם בנפרד. ולכן זרקנו הכל והתחלנו לצלם מחדש- ואז שמענו מהאנשים– מה זה לעבוד יחד, לשיר יחד וכו'. שוב היו כאלו שהמליצו לנו לעקוב אחר בנאדם אחד- אבל אנחנו סירבנו ואמרנו שיש לנו אחריות לכל הקהילה ולא רק לסרט- הכל קהילתי ומשותף."

עוד  אלמנט מפתיע בתור סרט מוסיקה היא העובדה שאין בסרט מוסיקה בכלל כמו שהיינו מצפים. כל הסאונד של הסרט הוא לפי ההתרחשות שצולמה. חבורות של אנשים מנכשות עשבים ושרים, נשים שותלות זרעי אורז ושרים, גבר משחרר מעדר כדי לאפשר למים להציף חלקה שסיימו לנקות אותה. וככה, הסאונד נקי – קול של הליכה בשדות, קול של פכפוך המים, קולות המעדר או השירה של האנשים- אין שום תוספות מודבקות. כמו בשיר אקוסטי או לצורך העניין או כמו ב- Naked של ג'ורג' מרטין לתקליט  let it be של הביטלס- מרגיש לעיתים שאנחנו נמצאים בתוך הכפר, ממש ליד הצלם. ובאופן ברור קל יותר להתחבר לקצב של הסרט, למוסיקה שלהם, בלי שום חציצה.

אישוואר סירקומאר                                             אנושקה מנישקי 

אישוואר מספר כי- "בעצם בגלל הרבה סיבות לא הוספנו שום דבר. גם בגלל שהמוסיקה מדידטיבית ומהפנטת וגם מכיוון שזו עבודה של הרבה אנשים. אנשים רבים עובדים- רצינו לצפות בעבודה שנעשית, וגם להבין את כמות העבודה הפיזית הנדרשת, ומה המוסיקה עושה לאנשים שעובדים יחד. ובמקום להגיד את זה לאנשים רצינו שיחושו זאת בעצמם."

הסרט הצנוע והמינורי שצולם במשך קרוב לשש שנים, הביא ברכה מסוימת לכפר. אישוואר מספר כי "הסרט מטייל ברחבי הודו, ואמנם אין לו השפעה גדולה אבל אנחנו מנסים לארגן להם ארכיון לתיעוד של השירה ושל התווים, שעבורם זה יהי שינוי גדול".