מהודי ועד יהודי

לכתוב על הודו זה כמו לענות על השאלה "איך היה?" כשחוזרים לארץ. לכתוב על הודו זה לקחת שלם, לחלק למיליון חלקים ולדבר על שבעה מתוכם. לכתוב על הודו זה לא לדעת כלום אבל להצליח לדבר שעות כמו שלכתוב על הודו זה כל מה שאפשר לעשות לפעמים אבל זה הדבר הכי קשה בעולם. על הקשר שבין הודו לישראלים.

"זה לא במקרה ש'הודי' ו'יהודי' כל כך דומים" מספר אחד המלצרים במסעדת 'לה פיצריה' שבפושקר, רג'סטאן, הלא היא מרכז הקניות של המטייל הישראלי. "זו אות אחת הבדל" הוא ממשיך להסביר עם האנגלית ההודית שלו. עם השנים, לדבריו, בין חבריו הטובים ביותר נמנים הישראלים. נשמע כמעט טבעי שהוא מספר שהוא ממש רוצה לטייל בישראל, אך מה שעוצר בעדו היא הביורוקרטיה. הוא לא מצליח להוציא ויזה ומסתבר שמדובר בתהליך קשה המקביל להוצאת ויזה לארצות הברית של אמריקה. מפתיע? פחות.

 

קלאסי… 

 

בכל אופן, שנים שישראלים שוטפים את הודו בנוכחותם (על אף שתתפלאו לגלות שאחוז התיירות הישראלית בהודו הוא צ'ופצ'יק לעומת כלל התיירות הנכנסת להודו), והחיבורים שנוצרים הם באופן טבעי בלתי נמנעים. כמובן שיש את המטיילים שהאינטראקציה שלהם עם ההודים מרודדת למינימום אבל נראה שהרוב מוצא במקומיים כל כך הרבה השראה, הם מסקרנים, והכי חשוב הם מוכנים לדבר. איך שלא יהיה. תנו להודים כמה מילים באנגלית והם ירכיבו לכם עשרה סיפורים שונים.

הסיפורים האהובים עלינו הישראלים, כך נראה, הם האהבות הגדולות והטרגדיות הנוראיות. מי לא מכיר את הסיפור הקורע לב של Hotel Minerwa שבאודייפור, רג'אסטאן? מי לא מכיר את ליאת מהלילי'ז במנאלי? מי לא שמע שהישראליות בפושקר, האחת הנשואה להודי והקימה את הגסטהאוס העין השלישית והאחרת נשואה גם היא להודי והקימה את המסעדה A Blue Star, הן למעשה בנות דודות? (או שלפחות כך מר שמועתי אוהב לספר) ובקיצור, אנחנו מתים על זה.

 

נסיעה באוטובוס מקומי

 

וההודים, הם גם יודעים כמה שאנחנו אוהבים רומנים ודראמה, הם מכירים אותנו כל כך טוב שלפעמים כשהם מדברים אנחנו כבר לא יודעים אם לחצו על כפתור "הגזם" או שמא מדובר באמת- לראיה: סרינגר, קאשמיר בשעות הלילה המאוחרות, יושב הודי מקסים מבעלי Heaven Sun House Boat שבאגם דאל (ככה קוראים לו, הוא לא מלא בדאל, אבל כן בשאר ירקות), ומספר על שהוא זה עתה חזר להודו לאחר 15 שנים שחי ועבד ביפן. בת הזוג שלו יפנית שהכיר בהודו עוד לפני שעזב. השניים הביאו ילד, "הקטן שמסתובב פה" הוא מספר, "הוא שלי. אבל הוא לא יודע את זה". Say what? ואז הוא ממשיך ומגולל את הסיפור המאוד דרמטי פינת בדיוני הזה. הסיפור סבוך אבל בגדול הוא היה צריך לעזוב והעדיף להשאיר את הילד במולדתו עם אחיו ואישתו. כך גדל הילד לקרוא לדוד שלו אבא ולהאמין בזה. ושימו לב, איך וכמה המקריות שיחקה פה תפקיד ראשי. הרי מובן שלאישה יפנית יצא ילד מלוכסן, ואיך יאמין שהוריו הם אכן הוריו מבלי שיהיו מלוכסנים גם הם? במיוחד למקרה זה ובמקריות מוחלטת לחלוטין גם הדוד נישא לאישה יפנית, איך לא? כן, הרבה מצאו את הסיפור הזה לא מובן.

 

כמה שלווה ואותנטיות

 

אמיתי או לא? את זה ישפוט כל אדם לפי ראות עיניו אבל זה לא מקרי שהוא ישב לספר לישראלים את הסיפור כשהילד מרחק קריאה ממנו. הוא ידע מה הוא עושה. מדהים לגלות לפעמים כמה ההודים (למרות שקשה להכניס את כולם תחת אותה הקשת כי הם כל כך מגוונים) מכירים את הישראלים (שגם כן מגוונים ועדיין..). זה בא ליידי ביטוי במה שאנחנו שומעים, זה בא לידי ביטוי שבכפרים הנידחים ביותר של העולם נצליח לתקוע שקשוקה ושניצל עם טחינה מהחלל. זה בא לידיי ביטוי ב'אחלה price' ו'יאללה יאללה' שזורקים לנו ברחובות שביל החומוס וזה בא לידי ביטוי בדמיון שדווקא ההודים מוצאים במנטאליות שלהם למנטאליות הישראלית.

"בדיוק דיברנו על זה שהמנטאליות שלנו ממש דומה לשלכם" פותח גופאל קאושיק הבעלים של הבר מסעדה הLazy Dog במנאלי, בבוקר כשהוא מחכה למספר ישראלים איתם קבע ב10 בבוקר והגיעו, איך לא, באיחור. "הכל גמיש" הוא ממשיך לתאר בגדול שאין משמעות לזמנים כמו בשאר העולם או ליתר דיוק ביתר העולם המערבי. ובכן, יתכן כי זה נח לתייר הישראלי לאמץ את הלך הרוח הזה ולא נרחיב על הסיבות לכך (שנתייחס אליהן בהמשך) אם זה להתפרק אחרי צבא\תואר\סתם צרות אחרות. אך גם אם נסכים עם קאושיק, כל ישראלי יודה שבארץ, זמנים זה עניין אחר לחלוטין. איחרת? תיענש. איחרו לך? זלזלו בך. נראה אותך מגיע/ה באיחור לעבודה. בקיצור, בארץ זמנים הם לא עניין גמיש והמנטאליות הישראלית שונה מאוד, אחרת מאוד, רחוקה מאוד מהמנטאליות ההודית. אבל החיבור… הו החיבור, הוא זה ששווה הכל.

קאושיק הוא מספר סיפורים מופלא בפני עצמו, ותוכלו לקרוא אודותיו בקישור הבא: http://www.openthemagazine.com/article/true-life/the-road-to-freedom

 

יש אנשים שזו המציאות שלהם

 

אז למה, למען השם אם הוא קיים, הודו טובה ליהודים? למה כיף לישראלים רבים לנסוע ולחזור כאילו גוד קארמה זה לא סתם קו מחשבה? למה "אני חוזרת עוד שנה" זה משהו שהרבה מאוד אומרות? למה כיף לנו לאחר למקומות ולעשות אך ורק מה שעושה לנו טוב? (בינינו, כמה פעמים שמעתם בהודו "תעשי אך ורק מה שעושה לך טוב"? לפעמים בקטע מאביס). אז אפשר ומותר וכדאי לומר שהודו לפעמים נותנת מה שבבית יותר קשה למצוא. זה השקט. המוחלט. אם רק תרצו בו. זה הביחד, אפילו מוגזם, או הלבד, אם רק תרצו בו. זה המופשט או המורכב, אם רק תבחרו בהם. זה השקט שלפני הסערה או אחריה, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים ועל מה מדברים. זה אחלה הודו שבעולם. זה פה זה לא דרום אמריקה וזה איזה כיף שכיף. זה כי אנחנו אחרי צבא ואנחנו אחרי תארים באקדמיה ואנחנו אחרי תקופה טובה או אחרי תקופה שרע בלב ובחיים והודו… הודו היא הודו היא הודו מאיפה שלא נסתכל.

לעולם לא נדע (האמנם?) מה פשר הודו ולא אינדיה או מה פשר "הודו לה' כי טוב", אבל אם לאמץ כמה פניני חכמה של אחרים- "הודו לאדם כי לעולם קאסול!" או אחד אף טוב יותר, "הודו להודו כי טוב!". אז נודה פעם נוספת ובטוח לא אחרונה להודו שהייתה ועודנה טובה לישראלים הרבים שפוקדים אותה בכל שנה, כל השנה. נודה להודו שהיא שם בשבילנו וכמובן למי שעדיין לא היה, נגיד לטוס, לטוס ומהר…. ולא לשכוח לנסח תשובה לשאלה הקשה בעולם "איך היה?" לכשתחזרו, אבל אל תשכחו את הדבר הכי חשוב, תעשו רק מה שעושה לכם טוב!