מסע של תובנות

כתב: דניאל סיטאר

אם ישבתם אפילו לרגע אחד לתכנן את הטיול שלכם להודו – וואללה  תכננתם כבר הרבה יותר ממני.

אני באתי להודו כי הרגשתי חרא, ורציתי להרגיש טוב. כל חיי נמנעתי במחשבותי מהודו, לא מתוך אידאולוגיה,  אבל ברגע מסוים בלי להבין למה או מתי,  זה קרה. פשוט השתכנעתי שלכאן אני צריך לבוא.

אני כותב “כאן” כי אני עדיין כאן בהודו. ברישיקש.

אני פה כבר משהו כמו חודש וחצי – חודשיים,  כי מצאתי את אחד הדברים שעבורי הופך את כל זה לכדאי:  בית.

אם איבדתי אתכם כאן, כי כל הסיבה שהודו מעניינת בכלל היא כדי להתרחק מהבית, או כי פשוט לא נראה לכם שאפשר למצוא את זה כאן ואתם מצקצקים בחוסר אמונה, תנו לי ליישר את ההדורים –

אני לא אגור כאן.  אני גם לא באמת חושב על זה.

כאן לא יהיה הבית שלי. זה שאני אבנה במו ידי, זה שבו ארצה לפרוש לנוחיות הכמין והסירים.… ואני
 בכלל אדם של קיץ…

תבינו, הבית שמצאתי כאן, הוא לא הבית שלי ומעולם לא יהיה. הוא יותר כמו הבית של דודה שלי ריקי.

ריקי, כמעט גידלה אותי– ועד היום היא חלק חשוב ברעיון הגדול בתודעה שלי שנקרא “אמא״.

האם היום הבית שלה הוא הבית שלי ? לא,  אבל הוא כמעט.

דבר ראשון, אין לי ספק בעולם, שהוא שלי אם אני רוצה שהוא יהיה.

דבר שני, הוא פתוח בפני בכל מה שהוא יכול להציע – בתנאי ש (ובגלל זה הוא רק כמעט) זה בגבולות מה שמכבד את מי שזה אכן כן הבית שלו – המשפחה המופלאה של ריקי.

לריקי ולמשפחתה תודה.

את אותם דברים אני יכול להגיד בדיוק על הבית שמצאתי כאן

הבית הזה נקרא ראמאנה’ס גארדן (Ramana’s Garden), והוא הוצג בפני כבית יתומים תחילה.

מהר מאוד הבנתי שהוא לא בית יתומים במובן שכל הילדים שחיים בו איבדו את ההורים שלהם (רק חלקם התייתמו),אלא במובן שכל מי שחי בו, המשפחה שלולא יכלה לתת את החיים שמגיעים לו. כאלה של הזדמנויות והתרגשות ואהבה ללא תנאי.

ואני לא אגיד שהחלטתי להתנדב שם כי הייתי בטוח שאני יכול לעזור להם בזה, או אפילו שהסיבה היחידה הייתה כי  פשוט רציתי. אני הלכתי לשם כי ידעתי דבר אחד – שאני מרגיש חיבור מיוחד עם ילדים, שלא חוויתי דומה לו עם אף מבוגר שאי פעם פגשתי.

אולי אחת, אבל זה כבר לסיפור אחר

ולכן, למרות שלא היה לי מושג אם זה סביר לעשות את זה, פשוט עשיתי את זה מתוך האינטואיציה הזו – שיהיה לי טוב איתם, ולהם טוב איתי

כשאני חושב עכשיו, חודש וחצי לפני שאני הולך מכאן – סך הכל חודש מאז שהתחלתי להתנדב, על הרגע שבו אני אלך – אני כמעט בוכה. אמיתי, זה קרה לי הערב.

אזהרה: אני לא אשקר לכם, יש סכנה בלבוא להתאהב עכשיו בחבורת ילדים מתוקים ברישיקש יעני מה זה קשור עכשיו? להיות קשור כל כך למקום הזה  – להתחיל לדמיין את איך שכשאחזור עוד 5   שנים, פושבנדר יהיה גבוה פי שתיים ממה שהוא עכשיו, וניראז’ כנראה יהיה דוקטור. הוא רק בן 12 אבל הילד הזה גאון.וואלה, זה לא לבעלי לב חלש. לא כי הוא ישבר,  אבל כי זה קשה להחזיק חוט כזה חזק של אהבה שנמתח למרחק כל כך ארוך ולפרק זמן כל כך ממושך. צריך וואחד שריר בשביל זה

ולא בטוח שלכולם יש, וזה בסדר. אני נכנסתי לזה בלי לדעת, אבל למזלי אני חושב שהלב שלי יעמוד בזה.

וזו הרגשה טובה, למצוא פתאום דודה כזו מטאפורית גדולה שמורכבת ממלא אנשים במקום כל כך זר,

לגלות באופן כל כך לא צפוי מקום שבא לך לשים בו מלא אנרגיה ומחשבה ואהבה,

מקום גם שמסוגל להחזיר לך כל כמות של אהבה שתהיה מוכן לתת ולקבל.

בכלל רישיקש, זה מקום מאוד מאוד מיוחד בלב שלי. ואני לא  מתכוןן להגיד לכם שהוא צריך להיות גם עבורכם. עבורי,  המקום הזה נתן כל כך הרבה מתנות, שבאמת קשה לספור…

הוא נתן לי פורקן למה שהיה צריך לפרוק

סביבה נעימה ובטוחה לצלול עמוק

פתח לי את הלב, ולימד אותו (את השובב שהתחיל פתאום לעבוד בטורבו) כמה שיעורים מאווווד מאוד חשובים.

אין לי דרך לתאר את זה כפחות ממדהים כי זה פשוט ככה בעיניים שלי – וזה קשור גם לאיך שהדרך נראתה עד עכשיו עבורי.

ואשתף אתכם יותר ספציפית, בדרך שעשיתי בהודו לפני…

כמו שאמרתי, בקצרה, הרגשתי חרא, ובאתי לכאן להרגיש טוב. האם מישהו הבטיח לי שכאן זה המקום?  לא. האם מישהו הבטיח לי שיש איך – פשוט – להרגיש טוב? ? לא. אז איך השתכנעתי בזה

להגיד השתכנעתי – זה דבר קצת מצחיק. קיוויתי. בהחלט בהחלט קיוויתי. וכבר שם עשיתי צעד בכיוון הנכון, כי יש זמנים שבהם לקוות, זה לא ברור מאליו.

אז קיוויתי לי. וחלמתי על זה. וגם ירדתי מזה כמה פעמים. וחזרתי… ומפה לשם – ברגע של אומץ קניתי כרטיס בהתראה די קצרה, בלי לתכנן כלום. אבל גל החום שהציף את הגוף שלי ברגע שזה היה אמיתי בשניה שבה יש כרטיס ולא משנה מה אני על מטוס עוד כך וכך ימים – …

תארו לכם את ההפתעה שלי כשהגעתי לכאן, ולא הכל הסתדר…משוגע לא? איך לא נרפאתי מכל הפצעים שבאתי להירפא מהם בשניה שנחתתי בדלהי.

או בחיפושי האופנוע בשוק הצפוף, באמצע יוני, ב45 מעלות, כשתכלס – אין לי מושג מה אני מחפש או אם הציעו לי מחיר זול או יקר…

ניסיתי להבין, באמת באמת. התייעצתי עם חברים וקראתי באינטרנט ותכלס, אולי הייתי קרוב, אבל בסוף החום פשוט שברררר אותי.

טיפ: אם תבואו לדלהי בין יוני לספטמבר – על כל יום שתבלו שם, תקרבו בחודש את המועד חזרה לארץ בראש.זו לא מחלה סופנית, ואפשר להחלים מסינדרום דלהי, בנחישות והתמדה, אבל מילת אזהרה בכל זאת.

אז לאן רציתי לברוח מהחום של דלהי? רישיקש. לבצע את התוכנית היחידה שיש לי.בנקודה זו אתן עוד טיפ: מזג האוויר ברישיקש ודלהי, בעונת המונסונים לפחות, זהה.

וכשהבנתי את זה, שיניתי כיוון ובעצם – דחיתי את התוכנית היחידה שיש לי

דחיתי – כי ידעתי שאגיע לכאן בסוף, פשוט הבנתי שמוטב שאעשה את זה בדרך הארוכה – כדי שהתזמון יהיה מדויק.

ו-וואי וואי וואי, אני שמח שהקשבתי לאינטואיציה שלי.

יצרתי קשר עם בחור ישראלי שמכר את האופנוע, ויצאתי לפגוש אותו ולהתחיל סיבוב של 4 חודשים בקאסול, מנאלי, דרמסאללה  (שאולי כאן זה הזמן לציין שרק רק רק ישראלים קוראים לו ככה, בעצם כל שאר העולם כולל ההודים קוראים לו דרמשאללה. רק אומר). עמק צ’אמבה, קשמיר,לדאק, עמק זאנסקר –  שהוא רשמית בתוך לדאק אבל הוא כל כך מרוחק– קשה להגעה ויפה שרציתי לציין אותו במיוחד. לה, מנאלי נאמבר טו, קאסול נאמבר טו, רישיקש – וכלללללל מה שביניהם.

 

ואני מתכוון כל. כשאתה נוסע על אופנוע, ואתה לא אוהב לצאת ב5 בבוקר ולרכב 12 שעות, אתה עוצר במלא מקומות לא שגרתיים בדרך. יעני לא בדרך השגרה של רוב המטיילים.

 

יש מקומות שאף אחד לא יודע בהם מילה אנגלית, ומקומות שמספרים לך שהם מסוכנים, ומקומות בלי מוסכים בכלל, ומפולות אבנים, וגשם, וגשם, וגשם, ומקומות מעצבנים, מוזרים, מסריחים, ומפחידים

אבל וואלה, זה מעניין. יש משהו בלא לארוז את עצמך בקופסא ולשלוח ישר ליעד הגדול הבא במפה. יעני תיאור ציורי לנסיעה במונית או אוטובוס דיירקט –שמאפשר לך ואף מכריח אותך להכיר בעובדה שזו הודו והכל, מקום לידת היוגה והבודהיזם וההינדו ובית לתעשיית הסרטים השניה בגודלה בעולם, התפאורה של המאבק של גנדי שהוא סמל עד היום, וערש הקאמה סוטרה ואומנויות הלחימה, אבל אבל אבל, זה גם פשוט הבית של 1.3 מיליארד אנשים. 

ורובם הם לא גנדי או אחד מצאצאיו. הם פשוט חיים. והחיים שלהם מעניינים, כי נורמלים ככל שהם יהיו להם – הם זרים ומוזרים לי לחלוטין. כאילו ברמות היסטריות. קורעות לפעמים.

וכן, קולטים את זה מהמלצר במסעדה הקונטיננטלית היפה שבה אני אוכל אוכל טעים ונקי עם חבר’ה אירופאים, אבל רק כי זה כל כך ניכר שזה זולג גם לשם. בתכלס? רוב המקומות האלה הם לא דומים בכלללללללל למציאות החיים היומיומית של 99.99 אחוז מההודים. שזה אגב יותר מפאקינג  שביעית מאוכלוסיית העולם.

אז מה אני אגיד? סיקרן אותי. ובמחשבה אחורה, לא התאכזבתי. למדתי בקשמיר למה הם כועסים על ישראל  – וזה לא פשוט כמו שנראה לכם. ובלדאק, למה בשנת 2009 התחילו לבוא מאות אלפי תיירים הודים לחופשות שם כשעד אותה שנה זה היה עשרות אלפים בודדות. ותאמינו או לא – זה כי צילמו שם סרט בוליווד ב2009ולמה לכל כך הרבה נפאלים קוראים טנזין. ומה זה השם של הדלהי לאמה, וכן הלאה וכן הלאה…

פתאום צורם לי, כאילו אני מנסה לשכנע אתכם שהדרך שבה אני מטייל היא כל כך מופלאה ונהדרת…כאילו היא הדרך הנכונה. ממש לא הכוונה שלי. ויותר מזה אני גם אשתף אתכם שלאורך רוב הדרך הזו לא רק שהיו רגעים קשים ומבאסים, אלא גם שכמעט ברמה היומית אמרתי לעצמי – “די אני חוזר לישראל״. לא שהייתה לי תקווה גדולה לגבי מה שמחכה לי שם, אלא פשוט כי היה נראה לי שאין איך להתמודד עם כל השיט פה... בשבילי זה היה הימור, אבל בסוף קיבלתי בדיוק את מה שרציתי. היה לי מזל .

 

מאחל לכם באמת באמת מכל הלב, איפה שלא תהיו ולאן שלא תפנו, שתמצאו את הדרך שלכם ושתשמחו בה ותאהבו אותה, ותצליחו לאהוב את עצמכם שבחרתם בה. זה לא ברור מאליו לתת לעצמכם מתנה כזו, אז תזכרו תמיד שהכוונה שלכם הייתה טובה, ותסלחו גם אם אתם עושים טעויות . במקום כל כך זר אין דרך באמת להפנים לקחים בלי ללמוד אותם על בשרך (או כיסך) ואם באמת באמת תחשבו על זה, זה בסדר. כי הכל בסדר. ומקסימום אם לא – אפשר שיהיה .

איך אומרים בסטיקרים שאני אוהב –

ונרגעת”

ונשמת

והבטת

ונתת לעצמך רגע

והקשבת ללחשי הלב

וניסית הכי טוב שלך, להיות טוב לך.

וזה כל מה שאפשר בתכלס לעשות.

נשיקות מרישיקש.

סיטאר