למה לא כדאי לעשות מסאג' בהודו...
עכשיו אני מבינה איך אנשים יכולים להיתקע שבועות וחודשים במקום מסוים.
ממש אהבתי את דרמסללה!
במשך כל השבוע האחרון, הרגשתי שקפצתי 50 שנה קדימה, ועכשיו אני בפנסיה: יושבת בבתי קפה, ישנה כמו דוב, ורצה מחוג לחוג. הפעם נתנו לעצמנו להירגע ולהישאר כמעט שבועיים באותו מקום.
סוף שבוע שעבר השקעתי את כל מרצי בשיעורי צורפות, אצל מורה קריזיונרי שנקרא רווי, בבגסו. אחרי 4 שעות עבודה ביום, כמה כוויות ביד, ותאונה קלה שהייתה יכולה להסתיים בשריפת גבות, יצאו לי כמה תכשיטי כסף יפים, ובעיצוב שלי! מאז כבר הספקתי לאבד את הצמיד שלקח לי 6 שעות עבודה…
שבת שעברה החלטתי לחפש מורה טוב למדיטציה. חיפשתי המלצות באינטרנט ובסוף הגעתי למוכר במכולת שמכיר מישהו שגר בכפר בגסו, שמעביר שיעורים. טלפון אחד ונפגשנו עם המורה למדיטציה, שנקרא סוניל. בחור הודי רגוע כל כך, שנראה שגם אם ידחפו אותו לגנגס, יגנבו לו את הבגדים וירקו לו בצ’אי, הוא ימשיך לחייך את החיוך הרגוע של שלווה פנימית, וימשיך להביט בך במבט של ידיעה אינסופית.. מהאלה שאתה מפחד שיום אחד הם יתפרצו בגדול על מישהו ויוציאו את כל העצבים שהצטברו אצלם במהלך השנים…
אז בגלל שלסוניל אין חדר, הסתובבנו שעה בבגסו עד שמצאנו את הבית שלו, עוברים מקדש, שלוש בריכות מים, חמש פרות, שתי כפריות מחייכות ושדה אחד, ומגיעים לגסטהאוס בודד ונשכח. השיעור כלל תרגילי נשימות, דמיון מודרך והירגעות, כמו שהייתי עושה לחיילים שלי בצבא: "כפות הרגליים שלכם כבדות ומשוחררות…" "הקרסוליים כבדים ומשוחררים". עד שהוא הגיע לברכיים כבר נרדמתי. המוזר הוא שהייתי עדיין במעין מודעות וכשהוא אמר לפקוח עיניים התעוררתי…מוזר…מעין היפנוזה…
יום שלישי החלטנו לקפוץ לדרמסללה לראות מה יש שם. נסיעה של 15 דקות במונית, ומגיעים לשוק מפוצץ אנשים וחיות, וצפוף, כמו ניו דלהי. רצינו ללכת ל"סינמה" לראות סרט הודי. "אתן חוצות את הכביש וממשיכות בסמטה והקולנוע שם". אמר לנו הנהג ונמלט. הגענו לקולנוע, שהתברר כסגור (בחמש שנים האחרונות!), ריח של ריקבון ושתן מילא את אפינו, וחבורה של ערסים הודיים התחילו לצחוק עלינו "רוצות לראות סרט??".
לא ויתרנו והמשכנו להסתובב בין האנשים בשוק, עד שהגענו למוזיאון לאומנות טיבטית, שהציג פסלים, ציורים, סריגות, בגדים ותצלומים.
יום אחרי זה התארגנו שש בנות ולקחנו מונית לאמריצר. העיר, שרחוקה 6 שעות נסיעה מדרמסללה, מפורסמת בזכות מקדש הזהב שבה, שמחזיק בתוכו את הספר הקדוש לסיקים. הסיקים הם מעין זרם בהינדואיזם. אפשר לזהות אותם לפי הטורבנים והזקנים שלהם. נראה קצת מפחיד לעין יהודית. חלצנו נעליים, שטפנו רגליים, ושמנו כיסוי ראש, ואחרי כל הטקס הזה, עלינו במדרגות ונגלה לעינינו מחזה מרהיב: מקדש מרובע ענק משיש לבן, שבמרכזו בריכה. באמצע הבריכה יש מן אי שעליו מקדש קטן מוזהב. איך שעברתי בשער שמעתי את השירה הסיקית שבקעה מהרמקולים, וכשמשב רוח פרע את שיערי, לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי בהודו!
בגלל שהמצלמה שלי (גם) התקלקלה, לא הייתה לנו ברירה, וקניתי מצלמה חד פעמית להנציח את המקום.
משם המשכנו בנסיעה של שעה לגבול פקיסטן לראות את טקס סגירת הגבול בערב. קחו את תרגילי הסדר שעושים בצבא, תכפילו אותם פי מאה, תוסיפו אצטדיון של הודים ואצטדיון של פקיסטנים מריעים בצד השני, ותקבלו מראה די מגוחך ומצחיק. אני הצטרפתי לצעקות של ההודים שעודדו את החיילים שלהם. החיילים לבשו מן כובע ענק שנראה כמו ציצית של תוכי. זה ממש מוזר, כי היינו התיירות היחידות שם, אז בסוף הטקס, שהצטלמנו עם החיילים ההודים, הרבה הודים רצו להצטלם איתנו, חלקם לא טרחו לשאול ופשוט עמדו לידנו כאילו בטעות וצילמו. כמה אמהות דחפו את התינוקות שלהם לידיים שלנו.. הרגשנו כמו סלבס. או קופים..
אחר כך נסענו חזרה לראות את מקדש הזהב בלילה, גם כן מחזה מדהים. כי המקדש עצמו זוהר ומשתקף באגם סביבו.
בסוף היום המתיש, שאר הבנות המשיכו ברכבת לרישיקש, ואני ועדיה חזרנו עם הג’יפ לבגסו. יום אחרי עברנו לישון במקלאודגאנג’, שזה האזור של השוק, הרועש והמלוכלך יותר. שם לא היו מקלדות בעברית, אבל היו הרבה ילדים שביקשו שאני אקנה להם אוכל.
את המעבר למקלאוד עשינו כדי להשתתף כל יום, פעמיים ביום, בשיעורי ציור תנגקה.
תנגקות זה ציורים בסגנון טיבטי, בד"כ של בודהה או של אלים אחרים, שמצויירים בצבעי מים על קנבס. הציורים ממש מרשימים וגדושים בפרטים! כמעט התחרפנתי. על הציור שלי עבדתי סה"כ 20 שעות מתישות, אבל בסופו של דבר , בעזרה (רבה), של המורה שלנו, לובסאנג, טיבטי חייכן ומצחיק, סיימתי אותו. חגגנו במסעדה והזמנו את המורה לבירה. בלילה הראשון ישנו בגסטהאוס מצחין מריחות מטבח, ומלא בפשפשים, אבל בשני ברחנו למשהו נורמלי יותר. אתמול בבוקר ארזנו ועלינו על אוטובוס מקומי, נסיעה של 5 שעות לצ’קיבנג. עד אתמול לא חוויתי נסיעה אמיתית בלוקאל.. הפעם הוא היה מפוצץ באנשים, ומסריח כמו כיתת בנים אחרי שיעור ספורט. רצינו למות. חצי נסיעה החזקנו את האף במגבונים…
מצ’קיבנג לקחנו רכבת של 12 שעות לרישיקש. "כדאי שהיא תהיה שווה את זה" חשבתי כשהעמסתי על עצמי 30 קילו תיקים. ישנו, למזלנו, במחלקה שניה, שם יש 4 מיטות בתא. אני בחרתי את המיטה העליונה, למזלי, כי במיטה התחתונה, צמודה לזו של עדיה, ישן סיקי מגעיל שהציק לה כל הלילה.
היום בבוקר הגענו לרישיקש!
ממוקמת על חוף הגנגס, שפה הוא עוד לא כל כך מזוהם, כמו בהמשכו. לקחנו ריקשה לאזור לקסמן ג’ולה, שם ריכוז התיירים הגדול. חוצים את הגשר מעל הגנגס, ומגיעים לאזור מלא גסטהאוסים. אנחנו ישנות ב sant sewa ashram,
החדרים לא משהו, אבל הנוף לגנגס מדהים.
אחרי מקלחת הלכנו לעשות מסאג’…….
אחרי המסאג’ הקודם שעשיתי (בושישט), חשבתי לוותר סופית על החוויה הזאת בהודו. אבל משהו באווירה ובשרירים התפוסים מהנסיעה שכנע אותי…
הפעם הייתי חכמה וביקשתי שתי נשים למסאג!
שמו אותנו בחדר חשוך עם מזרונים על הרצפה. מוזיקה שאנטית, כרגיל. גם המסאג’ התחיל רגיל ואפילו נחמד. ואז פתאום…הידיים העדינות של הבחורה מתחלפות במשהו חזק יותר. "מה זה?" חשבתי. אולי הביאו הודי שיחליף אותה? לא ולא! כפות הרגליים שלה עיסו בחוזקה את הצוואר והגב שלי! לא!! צרחתי בתוך הראש, אבל לא אמרתי כלום כי זה לא מנומס. כל המסאג’ רק חשבתי על פטריות ויבלות ומחלות שמתפשטות לי על הצוואר ואוכלות אותי חיה! וזה לא נגמר פה, מסתבר שזה מן מסאג’ פעיל, ואחרי ההירגעות היא הושיבה אותי ושמה לי את הרגליים מעל הראש. "מה אני עושה פה?" חשבתי..למה לא למדת מהפעם האחרונה? הרגשתי כמו ילדה קטנה בג’ימבורי.
אחר כך הגיע ה"הד מסאג’". ההודית הנמרצת שפכה לי בקבוק של שמן בריח מיץ פטל על הראש החפוף שלי, והתחילה לחפוף אותו בעצמה, תוך כדי מכות חזקות על הקרקפת. "איזה מן מסאג’ מונפץ זה?" חשבתי ובשלב הזה כבר לא יכלתי להחזיק את עצמי והתחלתי לצחוק..
"וואו איזה כיף היה. עדיה אומרת לי בסוף המסאג’" בא לי לעשות מחר עוד פעם…
ברישיקש נישאר עוד יומיים וביום שלישי נעזוב לדלהי לאסוף את אמא שלי. עוד רבע שעה אנחנו יוצאות לטקס פוג’ה, בו המקומיים משלחים נרות על פני הגנגס. אמור להיות ממש יפה. בכלל רישיקש נראית משום מה נקייה יותר, וכל האווירה יותר רוחנית ורגועה. מלא אשראמים, שיעורי יוגה, מסאג’ים וצלצולי פעמונים מהמקדשים, פשוט מזמינים כל כך להישאר פה עוד קצת…
עד הפעם הבאה.
אהבה ונשיקות
שני