על נשים וחבורת מוסלמים

כתב: תום שוורץ

גוג'ארט נמאסה עלי. העומס של התיירות ההודית, בשילוב עם הסגידה המוגברת לתרבות המערב – שניסיתי להימלט ממנה אם לו רק לתקופה קצרה בחיי. נזדקקתי לשינוי, רצון עז לחקור את ליבה של התרבות ההודית הלא נגועה, אם יש כזו בכלל. בשעה 6:00 בבוקר עליתי על אוטובוס מדאמאן לכיוון אינדור, בירתה של מדיה פראדש. התחלתי מסע של 24 שעות בדרכים עקלקלות ובחילוף מוגבר של אוטובוסים רק כדי להגיע ליעד.

לא היה אכפת לי מהדרך, הגאולה הייתה היעד והאמצעי היה שולי ולמעשה, חוסר הנוחות שנלווה אליו, היה נראה לי הכרחי.

24 שעות לאחר מכן, בשעה 5:30 בבוקר, הגעתי לאינדור והיה ברור לי שלמצוא לינה בשעה כזו במחיר סביר, הוא על גבול הבלתי אפשרי. וויתרתי מראש ונצמדתי לדוכן הצ'אי הקרוב, בהחלטה ברורה לבלות שם את השעות הקרובות, בשתייה תכופה של כוסות צ'אי עד צאת החמה. במהרה מצאתי את עצמי בחברת הודים מסוקרנים שהמיוחדת מביניהן היתה בחורה צעירה בת גילי. באור החשיכה נראתה אלגנטית ומוזרה לנוף אליו הייתי רגיל.

היא החלה עימי שיחת חולין אופיינית להודי הממוצע, רק שהפעם זה היה שונה, היה מדובר בבחורה. אני כחוקר תרבות נגעתי כמעט בכל תחום שזכיתי לראות במדינה הזו, אך לא בנשים. הנושא הביך אותי, לא היה ברור לי, מוגדר כטאבו למעשה.
נושא הנשים בהודו שפגשתי עד כה היה נמצא בשולי החברה, נושא מודחק אצל הגברים אך גם כזה שדובר לעיתים תכופות בלשון מחפיצה ולעיתים מזלזלת.

הבחורה הציגה את עצמה כליזה, לא התביישה, ביקשה תוך דקות ספורות את המספר טלפון שלי והלכה מהדוכן. לא עברה דקה נוספת וקיבלתי הודעה ממנה באנגלית שבורה, בו הזמינה אותי לדירתה לישון. חשתי צירוף של בלבול וריגוש ולא ידעתי אפילו איך לגשת לנושא, אך היה לי ברור שאני חייב להסכים.

 

"חשתי צירוף של בלבול וריגוש ולא ידעתי אפילו איך לגשת לנושא, אך היה לי ברור שאני חייב להסכים"/ צילום: תום שוורץ

 

מן החשיכה שהתחלפה באור בוקר אפרורי, הגיח בחור צעיר שתפס אותי בידי וגרר אותי אל הדירה. מצאתי את עצמי יושב ואוכל עם שני הסטודנטים הצעירים בדירתם המשותפת והצנועה, מתאמץ לתקשר איתם ובעיקר מנסה לפצח האם מצאתי סידור שינה ללילה הקרוב או שפשוט הם בחרו לארח אותי לזמן מוגבל. התשובות היו מעורפלות ולכן לאחר מנוחה קצרה בדירה, השארתי את חפציי ויצאתי לשיטוט בעיר בחיפוש אחר גסטהאוס זול.

אינדור היא עיר לכל דבר ועניין, עמוסה בבתי עסק, כלי רכב רועשים וזיהום אוויר ניכר, אך היא גם הייתה שונה מאוד במהותה. העיר הייתה נקייה להחריד ומבוצרת במקדשים מכל הסוגים, דתות וגדלים. הייתה אנרגיה דתית מאוד חזקה שהיוותה חלק אינטגרלי מהיומיום העסקי העמוס.

 

"עיר לכל דבר ועניין". אינדור. צילום: תום שוורץ

הרגשתי שנחתתי במדינה אחרת, חזרתי להודו, אך לכזאת שטרם הכרתי קודם. ביליתי שעות בחיפוש אחר גסטהאוס, מותקף בנדיבות מוגזמת של המקומיים שלא היו רגילים לפרצוף המערבי בנוף האורבני. אחד מאלה, החליט לעזור לי במשלחת החיפוש אחר הגסטהאוס המיוחל ולקח אותי על האופנוע שלו. הבהרתי לו שאין לי סטנדרטים, ככל שזול יותר כך מבורך, בשלב זה הפרעושים וריח הטחב הפכו לרעיי. הגענו אל ליבו של הרובע המוסלמי של העיר, לא היה שום כיתוב שיכל להסגיר הימצאות של גסטהאוס והמקום נראה יותר כמו צינוק או מרתף עינויים מאשר מקום לינה סביר. המחיר? 200 רופי ללילה, לקחתי!

הבעלים, בחור צעיר ממני, היה בהלם מכל העניין, לא חשב בכלל על הצד הבירוקרטי של אירוח של תייר זר ולכן פשוט הסכים. חשתי סיפוק מסויים מההצלחה וכעת שבתי לדירת הסטודנטים לקחת את חפצי.
במבואה של הבניין פגשה אותי אישה מבוגרת שהתבררה להיות בעלת הדירה והחלה לצעוק עלי בהינדית. אני מגרד את מעט המילים שלמדתי כדי להיחלץ מן הסיטואציה, מנסה להבהיר שאני לוקח את התיק וטס משם, אך לא הגענו להבנה. למזלי ליזה נחלצה לעזרתי, הבהירה שאני תייר זר שזקוק לעזרה, ואני כדי לתת את המכה הסופית שתכריע את האישה הוצאתי את המצלמה והתחלתי לצלם אותה.

רק בהודו מעשה כזה חודרני של צילום בסיטואציה כזו הזויה ולא ברורה יכולה להתפרש כדבר חיובי. האישה הסמיקה ונרגעה ואני מיהרתי לקחת את חפצי, אך החדר היה נעול והמפתח היה אצל אותו בחור צעיר מהבוקר שכעת היה בעבודה. סירבתי להתייאש וליזה התעקשה שנצא לסבב מקדשים בעיר עד שהבחור יחזור מהעבודה. כך נקלעתי למראה הכי מוזר שחזיתי אי פעם בהודו: כבר הייתי רגיל לראות משפחות שלמות על אופנוע, אני עצמי כבר רכבתי עם עוד שני הודים על אופנוע, אך כעת היינו שלושה על אופנוע- דוד של ליזה הרכיב אותנו, ליזה באמצע ואני עם חצי ישבן בחוץ מאחורה. הובכתי מכל העניין ובכל עצירה בצומת דרכים חששתי שמה ייסכלו אותי באבנים לנוכח המגע הקרוב בין התייר המערבי והנערה ההודית הצעירה. הסביבה שידרה אדישות מפתיעה.

 

סבב מקדשים. 

חרשנו את המקדשים שהעיר הציעה ובכל מקדש אנשי הדת שופכים עלי כמויות של פרחים וממתקים במנהג שהיה זר לי כל כך. חזרנו אל הדירה וכעת המפתח בידינו, התיק על גבי ואני יצאתי לדרכי חזרה לגסטהאוס. מוצף, נרגש וחבוט מן היום והחוויות שזימן עימו הגעתי אל הגסטהאוס בשארית כוחותיו, רק רוצה לישון.

פרקתי את תיקי בחדר ובלי הסברים נוספים בעל הגסטהאוס הורה עלי להתיישב על האופנוע שלו ולצאת עימו ליעד לא ברור. אספנו חבר נוסף שלו בדרך והגענו למסעדה בשרית עצומה בקומה התחתונה של מלון יוקרתי בעיר. הוא הזמין חצי מהתפריט ותוך כדי חבר שלו מסביר לי באנגלית רהוטה את מהות המאורע המיוחד. הייתי האורח הזר הראשון אי פעם שדרך בגסטהאוס ובכלל ששהה ברובע המוסלמי ועל כך יש לחגוג, ללמוד מתרבות המערב שלי ואני אנצל את ההזדמנות לגעת בתרבות ההודית המוסלמית שהייתה מודחקת לשוליים של חוויותי עד כה.

פירקנו כמה ק''ג של עופות בתבשילים שונים ומופלאים ומשם המשכנו אל עבר חניון נסתר מעשנים סיגריות הרחק מעיני הקהילה המוסלמית השמרנית.
שני הבחורים פורסים בפני את הצלחתם בעולם העסקים ולוקחים אותי למסע הוללות בכל בתי הקפה ודוכני האוכל המלוקקים של העיר, מתעקשים לשלם על הכל. אני תוך כדי מנסה לגשש ולהבין את מודעותם לנושא של מוסלמים מחוץ להודו כמו גם התחום של מדינת ישראל והסכסוך הדתי שלא נגמר.
הם גילו בורות מוחלטת. הם לא שמעו אי פעם על העם היהודי שלא לדבר על נושא הסכסוך הערבי ישראלי. כמה שהם היו מודעים להצלחה ולכסף במושגים מערביים הם גילו חוסר עניין בעיסוק ושייכות דתית ותרבותית אל מחוץ להודו.

מסע ההוללות השאיר אותי עם בחילה וחוסר נוחות וחזרתי בשעת לילה מאוחרת אל חדרי העלוב והמצחין, מתמוטט על מיטתי. הרהרתי במחשבות תוך שהרגשתי את הפצע הפתוח שאני נושא על ליבי במגע עם הניגודיות התרבותית והחברתית שהיום זימן.

בימים הבאים באינדור, החוויה המציפה הפכה לעמוסה וחונקת, מוטרד מחיזורים תכופים מליזה וגם מחברי המוסלמים בטלפון, אך היום הראשון נשאר המשמעותי מכל. אותו יום מתגלגל שפגשתי 2 מרכיבי שוליים של החברה ההודית, כל אחד מרגיש צורך להצדיק את קיומו בתוך החברה הזאת אך לנצח הוא נדחק לצידה. את הצד המוסלמי הבנתי יותר טוב, לא חששתי ממנו, הם היו עסוקים מדי במעמד הכלכלי והחברתי שלהם במחציתה של החברה ההינדוייסטית הקשה מכדי להתעסק בבעיות עולמיות הנוגעות לדת שלהם.

לעומת זאת, את נושא הנשים הבנתי פחות. לא הצלחתי לפרש את ההתנהגות של ליזה כחברותיות יתרה המאופיינת כל כך בחברה ההודית שפוגשת פנים מערביות או שמה זה היה ניסיון חיזור אמיתי וכנה. כך או כך המפגש היה מרתק ועוצמתי, השאיר לי חומר למחשבה בנוגע לאותם דמויות שוליים שאנחנו מסרבים לראות בלב ההמולה הצבעונית של הודו.

המפגש הראשוני עם מדיה פראדש לא זימן עבורי את החומר הגולמי והלא נגוע שאליו ייחלתי, אך זה גם היופי בכל מסעותיי עד כה. כל אותן ציפיות ואיחולים מן החוויות בחבל ארץ הזו מתגמדות אל מול עוצמת המציאות שאני פוגש, החיים בכל תפארתם.