עמק הנוברה

 

 

חזרנו לגסטהאוס אחרי שלושה ימים מדהימים בעמק הנוברה!

כל מי שמגיע ללאדאק חייב חייב לצאת לטרק הזה.

שכרנו ג’יפ ונהג מהחברה ונסענו לכיוון צפון אל עמק ענק וירוק, מוקף בהרים גבוהים וחומים. הנוף היה יכול להיות דומה למדבר יהודה, אלמלא הפסגות המושלגות, נהר האינדוס הענק שזורם לאורך העמק, וחיות הבר של לאדאק- יאק, עז בר, סוסי פרא, המון חמורים וציפורים.

 

לטרק יצאנו עם זוג איטלקים מבוגרים ומצחיקים שפגשנו בסוכנות. אני חייבת להגיד שהיה ממש כיף איתם. זה היה כמו לטייל עם חברים, אבל הם גם היו מעין הורים בשבילנו. זה כיף לטייל כשמישהו דואג לכל הלוגיסטיקה והסידורים המגעילים, וכל מה שנשאר לך לעשות זה להירגע, להצטרף אליהם ולהנות מהטיול. שניהם ממש הרפתקנים וטיילו כבר בהודו, באינדונזיה, וחרשו את אירופה.

 

בדרך לעמק עברנו בקהרדונג לה שזה הכביש הגבוה ביותר בעולם! בערך 5,600 ומשהו גובה. עצרנו לשתות תה והמשכנו לכפר דיסקית. לנהג שלנו קראו לוטוס והוא היה הודי די טיפש. אני לא בטוחה אם הוא באמת טיפש או שהוא סתם עושה את עצמו כדי שלא נטריד אותו בבקשות. גם אנגלית הוא בקושי ידע..אבל לפחות הוא נהג לאט ובטוח. זה די מפחיד לסמוך על הודי מסטול שיסיע אותך

בכבישים הגבוהים מבלי ליפול מצוק.

לאורך הכבישים יש שלטים צהובים שמזהירים את הנהגים לא לשתות ולנהוג וכאלה דברים, כמו בישראל. אחד מהם

beep beep don’t sleep

היה ממש מפגר…

 

הגענו לדיסקית, שזה כפר ראשי ומתוייר מלא בחנויות. אחרי ביקור בגומפה המקומית, עשינו טעות וישנו שם. לוטוס לקח אותנו לגסטהאוס של חברים שלו, שברור שהוא מקבל שם פינוקים או עמלה. אבל עלינו כבר אי אפשר לעבוד בקלות, ואחרי סיבוב נואש לחפש גסטהאוס אחר, וויכוחים נוקבים, הצלחנו להוריד את המחיר בחצי.

ה"צימרים" בהודו שונים לגמרי מישראל או בכל מקום אחר בעולם. נתחיל בזה שלא תמיד מנקים אותם בין אורח לאורח ולכן מצאתי את עצמי בפלאשבק מדלהי: אשפה בפח, שערות בכיור, כתמים על הסדינים ועל השטיחים וריח של סיגריות בשירותים. בתור חדרנית לשעבר קיבלתי את זה ממש קשה, אבל מזרח הוא מזרח, ולכן השתחלנו לתוך הציפה שהבאנו מהבית ונרדמנו.

 

בבוקר שלאחר מכן הכל נראה שונה. קמנו מוקדם ויצאנו להליכה רגלית בשדות לכפר הונדר, שנמצא 7 ק"מ מדיסקית.

הנוף פה זה דבר מדהים. לאדאק זה בעצם מדבר, אבל באמצע זורם נהר שמסביבו הכל ירוק ופורח, מסביב הרים מושלגים ואחרי שהורדנו נעליים וחצינו את הנהר- המים עד המותניים- הגענו לדיונות חול!

אחרי כמה שעות של הליכה פגשנו כמה חבר’ה הודים עם גמלים ויצאנו לסיבוב של חצי שעה על הדיונות. זאת הייתה חוויה מדהימה, במיוחד בגלל הגמלים שהיו הרבה יותר גדולים ממה שרואים בארץ, ויש להם שתי דבשות..

 

אחר כך עלינו על הג’יפ ונסענו לכפר הבא שנקרא סומור. פה הייתה חוויה מתקנת! הגסטהאוס הכי יפה שראיתי בהודו, ואולי בישראל!

לגסטהאוס קראו "silk route"

והוא היה ממוקם באמצע מטע ענקי של עצי מישמישים. אפשר לקטוף חופשי, ויש גם עמדות של משמשים מיובשים שאפשר לאכול.

ישנו בבקתת במבוק חמודה, עם שתי מיטות מעץ, וילונות ומקלחת חמה! שזה מיוחד! המקלחת לא הייתה מרוצפת אלא מכוסה בחלוקי נחל. בערב אכלנו בחדר אוכל בבופה, שבו היה אוכל הודי טיפוסי- אורז, שעועית, צ’אפאטי, כרובית ותפו"א, עוף וקינוח של נודלס מתוק.. אכלתי יותר מדי..

 

לפני הארוחת ערב נסענו כמה ק"מ לכפר פנמיק, שהוא הכפר המתויר הכי צפוני בהודו.

אחריו כבר אי אפשר להמשיך בגלל בעיות בטחוניות. ממש כמו בבית!

בכפר אין שום דבר מיוחד מלבד מעיינות חמים. עכשיו, זה לא מעיין, אלא שלולית מסכנה של מים רותחים! שמתי רגל בפנים בתמימות מוחלטת, ואחרי שניה שלא קרה כלום חטפתי כוויה וצרחתי. ההודים שהתקלחו בתחתונים למטה, צחקו עליי.. הודים שמתקלחים בתחתונים באמצע כפר מסריח, בשלולית מסריחה, צוחקים עליי…

 

אחרי החוויה הספק מיותרת הזאת חזרנו לסומור וישנו שינה מתוקה.

אתמול חזרנו דרך אותו כביש ללה, פה, אחרי שתיית קפה עם חלב, חטפתי את הקלקול קיבה הראשון שלי.

אני לא אפרט יותר מדי…אבל זה לא חוויה נעימה…

עכשיו אנחנו ב"יום חופש" משלימות פערים. אני לא יודעת עד כמה הקיבה תאפשר לי את זה אבל אולי מחר או מחרתיים נצא לטרק נוסף, לפני שנמשיך למאנאלי.

 

כתבתי הרבה היום…עדיין אוהבת ומאוד מתגעגעת

נשיקות