פילגש

אחד הדברים המסקרנים בהודו, זה להגיע שם למקום חדש. חוץ מהנופים, והמקומות והאנשים, בדרך כלל מגלים שיש עולם שלם שקיים רק שם, למשל בארפי זה קינוח שקל למצוא בר'אגסטן אבל די נדיר למצוא בצפון, שמפו אהוב לא בטוח שתמצאי במדינה הבאה וכן הלאה. גם הקתאקלי, אמנות של ריקוד ותאטרון – ייחודית למדינת קארלה. מדובר במופע שמציג את אחד מסיפורי האלים של המיתולגיה ההודית בצבעוניות ההודית הרגילה, עם שירה ריקודים, תלבושות ו.. אף מילה!

 

מתוך מופע קתאקלי. צילום: רשף סקלי

סצינות שלמות עוברות רק באמצעות הבעות פנים, תנועות ידיים, וקצב כלי הנגינה. לכל אקט יש משמעות: פתיחה וסגירה של עיניים באופן מהיר, מעידה על פחד, הבעת פנים אחרת מסמלת אהבה וכו'. החוויה מסחררת, וככל שמבינים בה יותר אפשר להנות יותר. למשל, איפור הפנים, שלוקח שעות של הכנה ועבודה, משקף משהו- פנים צבועות בירוק מסמן דמות אצילית, אדום- אדם כועס או רע, צבע שחור- אדם טיפש, וגווני איפור צהוב- אישה או איש קדוש. 

ריקוד הקתאקלי ושבעת הרגשות בו הם הציר של הספר הכובש והמסקרן "פילגש" של אניטה נאיר.

 

 

בסיפור, כריס – עיתונאי מחו“ל,  החליט להגיע לקראלה ולראיין את קומאן, אמן קתאקלי מפורסם ומבוגר על סיפור חייו. כריס מצטרף למשפחתו של קומאן, רדהא, האחיינית שלו, ושיאם בעלה, שהוא בעל אתר הנופש ומחליט לארח אותו על חשבונו – ואולי בעקיפין להעלות את האתר על מפת התיירות. בואו של כריס, התמים והניטרלי רק לכאורה, פותח את כל תיבות הפנדורה האפשריות ואף אחד לא יוצא שלם ממנו. 

 

רדהא, משועממת וחסרת תעסוקה בהתאם לסטטוס החברתי הגבוה שלה – שאינו מאפשר עבודה, מצטרפת לפגישות בין כריס וקומאן ואט-אט היא נשבית בקסמיו של האיש הזר והחדש. רדהא וכריס משחקים משחק מטקות אינטלקטואליות- רדהא מצטטת את אוסקר ויילד " ילדים מתחילים באהבה להוריהם, כעבור זמן הם שופטים אותם, לעיתים נדירות הם סולחים להם״ וכריס בתורו, את ו.ה. אודן- ".. חשבתי שאהבה ניצחית, טעיתי". שיאם, נראה לרדהא צר אופקים ומשעמם.  שיאם, בא ממשפחה ענייה והתעקש ללמוד באוניברסיטה למרות שאימו רצתה שילך לצבא. בעקשנות הוא חישב את כל ההוצאות של כל יום כולל נסיעה באוטובוס וכלי כתיבה וביקש הלוואה מקרובת משפחה והצליח בעקשנות רבה ללמוד ולהתבסס. אך כל זה לא מעורר חיבה או הערכה אצל רדהא אשתו. ועצם הנישואים אליו, שנכפו עליה לאחר רומן עם גבר נשוי והפלה, עומדים בינו לבינה. שיאם חד ועירני להכל, אך אינו יודע איך לעצור את השטף. נאמן לעקרון שלו שבאהבתה של רדהא אפשר לזכות רק אם הוא משחרר. אך הוא מקנא לה ושונא בו בזמן את העובדה שהוא תלוי באהבתה כל כך. אמנם מהתחלה נראה שהפילגש בספר היא רדהא, אך היא ממש לא לבד. ככל שהספר מתקדם רק נותר לגלות מי הפילגש של מי, אמיתית או מטאפורית. 

 

״פנים צבועות בירוק מסמן דמות אצילית״ מתוך מופע קתקאלי. צילום: רשף סקלי

הספר מתואר בכמה קולות, שמתחלפים לסירוגין – ונע קדימה ואחורה בזמנים ותקופות. הסופרת, אניטה נאיר, ברגישות יוצאת דופן, מצליחה לחבר קצוות שמתחברים לאנשים רק בסוף חיים שלמים או לתאר סצינות צובטות לב. בשלב די מוקדם אפשר לראות שכריס מאבד עניין בקתקאלי, אבל דווקא קומאן נשאב חזרה לעולם הריקוד. קומאן מתאר את ההכשרה הארוכה בת השנים כדי להיות רקדן קתקאלי- שנים של אימונים בהבעות פנים, אימון שרירי עיניים, נטרול השכל לחלוטין, רק הקצב והגוף הם אלה שקובעים. ובסוף, הוא מתאר את המשמעות של להיות אמן, את זה שהוא כבר לא היה מסוגל להיות בחברת אנשים רגילים ובז לעיסוק שלהם בענייינם טפלים וריקניים בעיניו. כמו שהמורה שלו ניסה ללמד אותו: "אי אפשר להתחסן מפני רגשות יומיומיים. עד שלא תדע מהו להיות אדם, לא תוכל לגלם מישהו כזה“. אבל הזמן חלף, ואנו נוחתים, כמו בחיים, לסצינה שבה קומאן כבר בא לבקר את המורה הזקן שלו לקתאקלי. עכשיו, המורה מבוגר ועומד לפרוש לפנסיה, המורה, שתמיד היה שותה אלכוהול, נהפך לשתיין כבד. הוא מבקש מקומאן לגלח אותו מכיוון שאצבעותיו רועדות. קומאן מגלח אותו ולא מתאפק לשאול אותו למה הוא לא מפסיק לשתות. המורה עונה לו שתמיד היה חייב לשתות כדי לעורר את השדים בתוכו כדי שיוכל לשחק, ועכשיו בעודו פורש, גם השתייה אינה מצליחה לעורר בו את כוח החיים. ולמרות זאת המורה אינו מתחרט לרגע, שכן הקתאקלי היה כל חייו, חדוות היציריה, השמחה, התופים באזניים, הפכו את חייו לשווים. קומאן נסחף עם המורה בדימיון ומבין שאין טעם להביט לאחור.

 

מדד הזעפרן:

שווה בהחלפת ספר אחר: לגמרי, למרות שלא מוכר

משקל בתיק: בקטנה

הפרעת קשב וריכוז: זקוק למעט ריכוז

הנקודה ההודית של הספר: הנופים השקטים של דרום הודו ובעיקר קראלה והשלווה המדיטטבית של הכחול, ירוק וחום של הטבע שהם מעניקים.