פינת התרבות סוקרת את ספרה האמיץ של ניצה סקולניק, "שלום לך מסה הקטנה", שמעמת את הכותבת והקוראים עם התעללות מינית שעברה בילדותה.
מאת: טל גטרייטמן
"בגיל 52 כשאני יוצאת לבדי למסע בהודו, אני מישירה מבט אל הילדה הפגועה שבי, תוך כדי מפגש עם נופיה הקסומים של הודו, צבעיה, ניחוחותיה- ובעיקר אנשיה- אני מתפייסת עם רוחות הרפאים של עברי דרך הכתיבה ומוצאת תשובות לשאלה ׳מי אני׳. מביטה במראות המסתובבות דרך עיני האנשים ומתבוננת לתוכי עמוק למראה שבי."
"שלום לך מסע הקטנה" הינו ספר יומן המסע של ניצה סקולניק, שיוצאת בגיל 52 למסע בהודו ותוך כדי המסע צפים בה זיכרונות ילדות קשים של התעללות מינית שחוותה, ניכור, התעלמות מהמערכת ומהמשפחה לצד אלימות. שם בהודו, היא מעלה על כתב את אותם זיכרונות בלתי קלים לעיכול, ויחד עם זאת מצליחה להכניס את הקורא לשני עולמות מקבילים בהם היא נוכחת בעלילה. בהודו ובזיכרונות.
"יש דמעות שלא דמעו, ויש בכי שלא בוכה, יש מילה שלא נאמרה וקפאה כגוש קרח ופתאום נמסה לתוך קדרת הכתיבה, רוצה לכתוב כדי לכתוב..." (מתוך הבלוג של ניצה סקולניק).
באומץ רב, סקולניק כותבת ומתארת את סיפור חייה הקשה תוך כדי העברת מסר חשוב וביקורת חברתית נוקבת (שלא נכתבת בבירור אך הקורא הרגיש יכול לזהות אותה מתעוררת בתוכו) - כנגד אטימות הממסד לילדה שנולדה לפרמיטיביות אלימה ונענשת על לידתה לעולם ללא כל עוול על כפה. הסיפור מבוסס כולו על המציאות.
העלילה מתהפכת מצד לצד. מצד אחד, סיפור ילדות והתבגרות בצל האלימות וההתעללות הפיזית והנפשית ומצד שני ריפוי וכתיבת יומן בתוך הודו העוטפת והמחבקת. המעבר בין שני הרבדים הללו חד, כאילו מספר לנו שני סיפורים שונים. הסיפור של ההווה שמחזיר אותנו לעבר שהוא סיפור בפני עצמו. הודו היא הרקע של ההווה, אנחנו עוד עלולים לשכוח לרגע שהעלילה מתרחשת בהודו, שמשם הגיבורה כותבת, אנחנו בסיפור אחר, בזיכרון של הגיבורה. התיאורים מדויקים וקשים. לרגעים היה ממש קשה להמשיך לקרוא בספר והבטן התפתלה לה. איך היא הצליחה להמשיך לחיות בגיהנום הזה? מאיפה הכוחות? דווקא בגלל זה הספר מקבל את שליחותו האמיתית ומעורר אותנו למציאות שאסור להתעלם ממנה.
הרגעים בעלילה בהם הגיבורה מתארת את הודו, הם מהרגעים בהם אנחנו מקבלים ממנה (ומהודו) את החום, האהבה והקבלה. סקולניק מצליחה לעורר בנו אמפתיה כל כך גדולה שכמוה, הודו משמשת כמקום שבא לרפא, להגן ולעורר את הדברים ולהתמודד עם אותם זיכרונות עצובים.
ניצה סקולניק בריאיון מתכניתו של אברי גלעד
בתום הסיפור יש תחושת כוח ואופטימיות. סקולניק מצליחה להעביר את הודו כ"אם גדולה ומחבקת" שעוזרת לה בהתמודדות עם אותם זיכרונות ומשקעים. מחשבות רבות עולות בזמן קריאת הספר על תפקיד מוסד החינוך, תפקיד המשפחה ועל יחסי אם ובת. האם הכותבת באמת סלחה לאימא ששתקה וראתה הכול?
לקרוא ולהפנים את כוחו של המסע כריפוי.
באתר האינטרנט שלה, מסכמת סקולניק את שליחותה בספר:
"אני ניצה סקולניק שברתי את מעגל השתיקה ויוצרת מעגל הקשבה ענק, כנערה הצלתי את עצמי ממלכודת שנקראת משפחה, וכאישה בוגרת פרצתי את מחסום הבושה,האשמה והשתיקה,הפכתי להיות גורם לחיי ובקול צלול אני מספרת את סיפורי ומשמשת פה לאלפי ילדים נשים וגברים זנוחים, אנוסים , מוכים,דחויים ומדוכאים ומזמינה את כולם למעגל ההקשבה האדיר והנפלא הזה,שמרטיט את נימי נשמתי..."
ולכן גם קריאתכם היא השליחות.
שלום לך מסע הקטנה- הוצאת קווים 2009. 309 עמודים.
צוות הודו סי או אי אל
.png){kind=small}
.jpg){kind=small}
