צילצולי פוג'ה, נישואין מהירים ופרות קדושות בטור מלא תובנות שכותבת לנו הדסה היישר מטיולה בהודו.
אני מסתובבת פה בהודו זה זמן מה. בשוטטות הזו שלי, מנסה כמה שיותר לגעת בתרבות, באדם. לראות מה יש לי לקבל בתור מישהי שמגיעה מעולם אחר, שונה כל כך.
והינה, אני מגלה שפה דומה בין מזרח למערב- שפה שהיא דרך חיים. בשיחותי עם חברי ההודים אני מתעניינת בתרבות ה"הלכה" ההינדית. גם להינדו תורה, ושמם "גיטה". ומהי אותה תורה?
אני שואלת את ארן, חברי מבאגסו, והוא עונה: בכל תורה שתפתחי- קוראן, תנ"ך, גיטה, ברית חדשה, תמצאי אותם תכנים, אותם חוקים. בגיטה שלנו מוזכר שאין לאכול בעלי חיים מכיון שכוחות החיים פועמים בכולנו. בין אם אדם ובין אם בהמה. גם בגיטה שלנו מוזכרים הנחיות של כבוד הדדי בין אדם לאדם: איסור גניבה, איסור שקר. אסתיר מסכים איתו ומוסיף: "SAME SAME קוראן, גיטה, הברית החדשה NO DIFRANT , רק השפה שונה".
את פליאתי הרבה ביותר אני מגלה כאשר סוני, תושב פולגה, מספר לי הנהגות הנידה ההודית. ביהדות, אישה המקבלת מחזור נקראת נידה ולפי חוקי התורה עליה לפרוש מבעלה שבעה ימים (חכמים הוסיפו לכך עוד שבעה ימים נקיים, ואז זה כבר נהיה קצת ארוך…). עם תום אותם ימים הנידה טובלת במקווה מים טהורים ואז היא מותרת לבעלה. קצת קשה, לא פשוט, הרבה מרחק, אבל נשמע לי נסבל.
בהינדואיזם הדברים דומים- עם בוא המחזור, האישה צריכה לצאת מביתה ולגור בחדר חיצוני למשך חמישה ימים. כאשר עליה להיזהר, מכיון שכל דבר שהיא נוגעת בו- נטמא. לאחר ימים אלו על מנת להיטהר האישה לוקחת את אחד הסממנים הקדושים לבודהיזם :(ושימו לב להפתעה…) צואה של פרה. את הצואה עליה למרוח ברחבי הבית, תוך כדי אמירת תפילה, וכך הבית נטהר. התפיסה דומה- עם בואו של הוסת- האישה טמאה. אבל הביצוע כל כך שונה…
אך סוני מרגיע אותי ואומר כי מאז העצמאות ההודית (לפני 66 שנה) מנהג זה קיים רק אצל כפריים בודדים.
.jpg)
את כיסוי הראש היהודי מחליפים שלל סימוני נישואין- בהתאם לאיזור המגורים. בהימשל פרדש, למשל, נצבע פס אדום בשערה של האישה ולמצחה טיקה אדומה. בכלכותה, לעומת זאת, מספיקים כמה צמידים לסימון הנישואין.
לעת ערב אני יושבת עם ‘אסתיר’ ואשתו ‘גיטה’ (כשמה של התורה). צילצולים נשמעים בעוצמה חזקה. אסתיר פונה לתפילה ומדליק קטורת המפיצה את ניחוחה ברחבי חדר מלאכת הצורפות. אך מה רבה היא פליאתי כשלקול הצילצולים מצטרפות קולות תקיעה של שופר. לרגע אני בטוחה שזו הקונטרה היהודית של בית חב"ד שאינו אוהב את קולות המקדש ההינדי ומנסה לגבור עליו בקולות תקיעות השופר של אלול. אני פונה לאסתיר ושואלת אותו למשמע הקולות. "אלו הם תקיעות הצדף" הוא עונה לי "הבאות להזכיר לנו זמן תפילה". מנטרות נשמעות ברקע. עת הרחמים הגיע- שקיעת החמה וזמן תפילה.
אני חוזרת, מתעניינת ומגלה: אכן מנהג הינדואי הוא לתקוע בצדף מיוחד עם זריחה ועם השקיעה. בדומה לשופר שלנו, הבא להזכיר לנו את חודש הרחמים והכפרה, בא להזכיר הצדף תפילה.
.JPG)
ריקודים בפסטיבל קציר הג’ראס. מלנה
אסתיר הוא צורף, ולו חנות בבאגסו, מול המקדש. יחד איתו יושבת אישתו, לעיתים מביאה אוכל, לעיתים לומדת מילה חדשה בעברית, אך תמיד תמיד- שופעת חיוך ומתיקות. ושוב אני בשאלותי "איך היכרתם, וכמה זמן עד החתונה?", אסתיר עונה לי בעברית: "שידוך!".
הכירותם הייתה 5 דקות בלבד. את הכלה באו לראות כל החמולה- סה"כ 11 אנשים: אסתיר, אחיו, אחיותיו, הוריו, גיסיו. לאחר דקות אלו החליט החתן שזוהי הכלה המיועדת ואיתה הוא רוצה למשך שארית חייו. גיטה יושבת לידו , מהנהנת בחיוך רחב "כן- רק 5 דקות".
"ולא פחדתם?" "ולא רציתם עוד קצת זמן?" אני מקשה ונענת רק בחיוך רחב.
אין צורך לומר כמה הדברים מזכירים לי שיטות שידוך חרדיות. אני שומרת את מחשבותי לעצמי. אסתיר, שרואה שאני יושבת ומהרהרת בדבריו ובסיפורו, מוסיף ומספר לי את דעתו על כל התרבות הזו שלנו: "לכם המערביים יש בעיה- יש לכם כל כך הרבה אפשרויות שאינכם מסוגלים להחליט!! הינה, אני ראיתי את אשתי 5 דקות, לאחר 5 דקות החלטתי שאכן אותה אני יכול לאהוב. אצלנו – החתונה היא רק תחילתה של אהבה, ואילו בעולם המערבי- החתונה היא שיא האהבה ותחילת הפירוד."
.jpg)
פוג’ה בכפר פולגה, שבעמק פווטי. נראה קצת כמו ספר תורה, לא?
אני רואה את כל הדומה, אבל משהו זר לי. מוזר. בשבוע שעבר, בדרכי לפסטיבל קציר הג’ארס במלנה, בדרך לחגיגות השירה והריקודים, אני מטפסת אל בירת הגרארס, מקום הגידול הטוב ביותר בעולם (כך נבדק והוכח בקרב הסטלנים) ואל אנשי הקדושה- שאין לגעת בהם. העליה מעייפת, והדרך רצופה פרות וצואתן. אני מטפסת ועולה, וכל הדרך (עם הרבה בחילה) תוהה: "עיר קדושה, אבל רצופת .. חרא?". כשאני מגיע למעלה אני מגלה כמה שירים, ריקודים, והרבה הרבה אנשים שיכורים הצועקים שאין לגעת בהם… ושוב עולה בי התהיה: קדושה?
המושגים המערביים שלי לא תופסים קדושה שהיא כל כך מזוהמת ולא הגיינית, מקום של אדם ובהמה יחד. אותה דרגה.
קרילבך, בספרו "הודו", עוזר לי קצת להבין, ומסביר לי בעיקר מדוע איני מבינה. איני מבינה כי התייר הממוצע בא במגע לא עם ההודי ה"דתי", כי אם עם ההודי המודרני. ההוא שבז למסורת זו ואינו מבין אותה. כמו סוני, שיכול להסביר לי הלכה למעשה לפרטי פרטים, אך גם הוסיף ואמר לי שאלו הם דברי הבלים, ללא כל הגיון. וההודי המאמין? אביא את דבריו של קרליבך באומר:"תחילה אף אני האמנתי כמקובל, שההודים סוגדים לפרה. עתה אני מבין שלא היא; הם אינם סוגדים לאדם".
הפרה אינה קדושה מהאדם, אלא הקדושה היא החיים עצמם. בתפיסתנו, העולם נברא בשביל האדם- אך ורק לטובתו. בהינדואיזם- העולם נברא. על כל היצורים החיים בו. כולם אותה דרגה.
לכן עור משובח לפי ההודים הוא עור שנלקח מבהמה שמתה, ועור טמא וזול הוא עור מבהמה שנשחטה לשם כך.
.jpg)
אני עם אחיו של סוני- קימי והימה. בכפר פולגה שבעמק פרווטי
אני מנסה לצאת מהמושגים המערביים ולראות זאת כך, ולא מצליחה. בדרך למלנה- עיר האנשים הקדושים, בדרך הזו, שרובה עליה (ועליה מסמלת אצלי ‘קדושה’), רובה גם רצופה צואת פרות.
ובמערביות שלי, שמורכבת בעירקה מיהדות, צואה זה עדיין דבר טמא…