רייצ׳ל פוגשת נזיר

כתבה: רייצ׳ל ברינק

 

בבוקר הראשון שלי בהודו קמתי מוקדם. הגעתי לדרמקוט 16 שעות קודם לכן, והכל היה טרי וחדש. היה טפטוף קל בחוץ, מלווה באובך המוכר של הכפר, וברקע היה אפשר לשמוע את הרחש של העצים ברוח הקרירה. סוף תקופת המונסונים, התחלה נקיה.

 

 

התלבשתי טוב וארזתי תיק גב, ובו המצלמה שלי, המחברת, כסף ודרכון, בקבוק מים ופלאפון. עשיתי את דרכי לאחת המסעדות, לארוחת בוקר קלה עם הצ'אי הראשון שלי וכתבתי לי קצת.

הייתי נרגשת, כמו ילדה קטנה שהולכת ללונה פארק… שמעתי שהדלאי לאמה בדיוק מבקר במקדש שלו במקלוד גאנג' הסמוכה, ושהוא יעביר הרצאה או שניים ביממה הקרובה לתמידיו ולאנשי הציבור. לא רק שרציתי ללכת- הרגשתי כאילו אני מוכרחה. כבר קרוב לשנתיים שאני לומדת על הפילוסופיה הבודהיסטית, והעובדה שהגעתי למקום, שבו אחד המנהיגים החשובים בעולם של הדת יופיע, הרגישה לי כמו התערבות ישירה של כוח אלוהית.

עשיתי את דרכי למקדש, נזירים מצטברים לפניי מכל הגילאים לבושים בחלוק הבורדו הארוך, שיערם קצוץ, עם עיניים עדינות מקווצות בצדדים בחיוך קל. ככה הם תמיד נראו לי, הנזירים – מחייכים בכל מצב, כאילו כל דבר טוב נוגע להם, לא משנה כמה הדבר נראה לנו כמינורי וחסר עומק. 

לאחר ההרשמה להרצאה והפקדת חפציי בכניסה למקדש, עליתי את כל המדרגות עד לקומה האחרונה, איפה שהדלאי לאמה ישב. שכחתי להביא רדיו קטן דרכו יכלתי לשמוע תרגום של ההרצאה, אז החלטתי לשבת בשקט על המדרגות, עשרים מטרים מהכיסא של כבודו הלאמה, ולהתבונן. התבוננתי בו, ובמאות האנשים הישובים לידי – רובם נזירים, חלקם פשוטי עם אוהבים. כל אחד ישב בהקשבה מוחלטת למילותיו של האיש הקטן והצנוע שישב מול המצלמות והמיקרופונים, הכתבים ואנשי הביטחון. אומנם לא הבנתי שום דבר, אבל לפי הצחוק שלו מידי פעם ושל הסובבים אותנו, הסקתי שהוא מספר בדיחות. הוא עושה את זה הרבה, תלמידיו טוענים.

אחרי שעה וחצי, ההרצאה הסתיימה, וכבודו הדלאי לאמה קם באיטיות לעבר היציאה. נוצר מעבר בין האנשים העומדים, והצטרפתי אליהם בציפייה לרגע שבו הוא יעבור לידינו לכיוון היציאה מהמקדש. חלק מהעומדים הרכינו ראש עם כפות ידיהם צמודות בתפילה ובכבוד, וחלק עמדו זקופים, פניהם לדלת הגדולה. ואז הוא יצא. באיטיות ובחן, מקל ההליכה שלו מובילה את הדרך. הוא לחץ כמה ידיים וחייך אל ילדים, והיה ניתן לשמוע קול של בכי נרגש מעורב עם קולות צעדיו. עמדתי שם בעצמי נרגשת. רק הגעתי להודו, חשבתי לעצמי, ואני עומדת מול אחד מהאנשים הכי חשובים ובעלי השפעה בכל העולם כולו. איש שמסמל שלום ותקווה, אהבה ואמונה. 

 

 

לא יכלתי לעצור את הדמעות. עברתי שנה לא פשוטה בבית, שנה של סיבוכים רפואיים במשפחתי, ועצם ההגעה להודו סימלה עבורי שילוב בין נתיב בריחה לחיבוק בעת החזרה הביתה. הצמדתי את כפות ידיי אל ליבי ולחשתי "תודה. תודה. תודה." אפילו לא ידעתי למי – אני לא מגדירה את עצמי כבן אדם מאמין, ולא תמיד מרגישה שיש מעליי כוח מסויים שקובע את הכל. אבל באותו הרגע הרגשתי כאילו אנרגיה חזקה וגדולה ממני היא זאת שהעמידה אותי בדיוק בנקודה ההיא אי שם בהרי ההימלאיה, כמה מטרים בודדים מהאיש שמסמל כל כך הרבה לעולם. הרגשתי באותה השניה, שהמסע שלי התחיל באמת.

לא טעיתי – כמה רגעים לאחר שירדתי למטה ליציאה בעצמי, דרכתי על רגליו של נזיר צעיר. "אוי, איים סו סורי!" אמרתי במבוכה. האיש חייך אלי חיוך סולח, וכל אחד המשיך בדרכו.

יצאתי אל הכפר לעשות כמה סידורים, כמו הוצאת כסף ורכישת כרטיס סים לטלפון שלי. אפילו לא עברה חצי שעה מאז שיצאתי מהמקדש, וניגש אלי נזיר. "היי, את זוכרת אותי? דרכת על הרגל שלי לא מזמן!" הוא אמר בחיוך מובך. כמובן שזיהיתי אותו מיד, את עיניו הזוהרות ואת אותו החיוך העקום.

"מה את מחפשת פה? את צריכה עזרה במשהו? הלכת לאיבוד?" הוא שאל. עניתי לו שאני מחפשת חנות לסדר לעצמי כרטיס סים לטלפון, ושאני לא ממש בטוחה לאן ללכת. 

בלי לחשוב פעמיים, הבחור הצעיר סימן לי עם היד וענה "בואי איתי. אני אקח אותך." 

וזה אכן מה שהוא עשה. בין הסמטאות הצרות ובאמצע הרחובות, יאנג, הנזיר הבודהיסטי מנפאל, חיפש איתי חנות טלפונים, בעוד הוא מספר לי על חייו. הוא היה בן 32, רופא הוליסטי מנפאל, תלמיד של כבודו הדלאי לאמה. הוא סיפר לי שהוא מסתובב בעולם ומעניק סיוע רפואי לפליטים ואנשי כפר פשוטים, אשר לא מצליחים להגיע לרופאים ובתי חולים בעת הצורך. 

כשהגענו סוף סוף לחנות טלפונים, גילינו שאצטרך להגיש את הטפסים יחד עם תמונת פספורט – דבר שלא היה עלי באותו הרגע. אך שוב, מבלי להסס, יאנג לקח אותי לחנות מחשבים והחזיק את כל חפציי בזמן שהצטלמתי לכרטיס. עד שסיימנו עם כל העניין, עברו כבר קרוב לשעתיים, ויאנג הציע שנלך לשתות לאסי באחד הבתי קפה. 

"לאסי? מה זה לאסי?" שאלתי אותו. 

הוא צחק, וסיפר לי שלאסי הוא כמו שייק עשוי מיוגורט, משקה פופולרי במזרח. אפילו לא עברו 24 שעות מאז שרגליי דרכו על אדמת הודו, והיה לי עוד הרבה ללמוד.

 

 

בבית הקפה יאנג דיבר איתי על חייו, על הבודהיזם ועל האמונות שלו. הוא דיבר על קארמה ועל איזון אנרגיה, על אהבה ללא תנאים ועל החיבור שיש בין כל אנשי העולם, בלי יוצא מן הכלל. חשבתי שאני חולמת. ״האם כל זה באמת קורה?" חשבתי לעצמי. "האם אני באמת יושבת ושותה לאסי עם נזיר שפגשתי בהרצאה של הדלאי לאמה בהודו?"

תמיד חשבתי על עצמי בתור בן אדם מעט שמרני, אפילו זהירה יתר על המידה. אבל באותו הרגע הבנתי שהתפיסה שלי של עצמי שגויה, אחרת המציאות הזאת לא הייתה מתאפשרת, ולא הייתי מוצאת את עצמי בסיטואציה כל כך מדהימה והזויה בו זמנית.

סיימנו לשתות ויצאנו אל הרחוב, צוחקים כמו חברי ילדות. "למה עזרת לי היום? שאלתי את יאנג. 

"למה לא?" הוא השיב. ובאותה השניה הוא לקח את ידי, לחץ אותה לרגע קצר כל עוד הוא מחייך אלי ואמר לי "היה מאוד נעים להכיר אותך. להתראות!"

הוא הסתובב וצעד לכיוון הרחוב הראשי, ותוך מספר רגעים חלוקו הכהה נעלם בין מאות הנזירים המתהלכים. אני נותרתי שם, עומדת בתדהמה, ליבי עולה על גדרותיו עם כל הלקחים שאי פעם הייתי צריכה ללמוד. 

"להתראות", לחשתי אל ההמונים, וחזרתי לכיוון דרמקוט, האהבה הראשונה שלי בהודו.