״כל עוד טוב לי, אני לא ארדוף אחרי משהו חדש״

כתיבה: גיל בניסטי | עריכה: סיגל קריב

 

 

בום. בום. בום.

לא, זה לא עוד מבצע בדרום או בצפון, ומה שהיה

כאן הוא בכלל הג'ארס המקומי בצ'ילום המסורתי.

חבורה גדולה יושבת במעגל רחב, מעבירים לימין

שמאל אסור, בערך כמו הפוליטיקה בארץ. האסיד

נפתח עושה סיפתח לעוד יום עמוס בכלום ושום דבר.

מחזק עם אותיות, מרגיע בויטמין קיי, הרגע מלא במחשבה על ההיי הבא. מה הלו"ז, שאלתי בתמימות של אחד שנחת הרגע בתת היבשת הסטלנית, מנסה למצוא את עצמי ללא הצלחה.

 

"באיה, פוסיבול מילקי בר צ'פאטי", ספק מבקש ספק דורש אחד הצעירים המעושנים. נענה ב"סבבה אחי ", במבטא מצחיק. שלוש שפות בדיאלוג אחד. העברית שולטת פה בכל מקום, בשלטי חוצות, בגרפיטי על הקירות וכמובן בתפריטי המסעדות. מדברים פה את שפת הקודש, כאילו גדלו במרכז תל אביב ולא בפרברי דלהי, חלקם אפילו אימצו לעצמם שמות צברים ישנים ולא מגניבים. ויקי הפך למיקי, וראבי נהיה אבי.

 

כל עוד טוב לי, אני לא ארדוף אחרי משהו חדש. ככה הולכת המנטליות המקומית. הסתפקות במועט, מושג מהיר כמעט כליל מהעולם המערבי בו ההספק חשוב יותר מהסיפוק. אף אחד לא לא ממהר לשום מקום, זמן הודו קוראים לזה. או בסלנג האהוב, שאנטי שאנטי. לפעמים אני תוהה איזו תרבות השפיעה יותר על חברתה.

אני כותב. אתה מצייר. תכשיטים, בזמן שבחורה יפה בשמלה שחורה מנגנת ביוקללי מול שקיעה אדומה. כל אחד עושה מה שהוא רוצה ואוהב, האנשים האלה שוכחים אותם בחיים האמיתיים. שם אנחנו רצים אחרי הרוטינה, עושים דברים שאנחנו לא רוצים אולי אפילו שונאים. עבדים נרצעים לאשליה שאנחנו יצרנו, רוטנים למה החיים שלנו נראים ככה. איפה האמת שעליה כולם מדברים, שואל הפקיד האפור שחלם פעם לצבוע את העולם על קנבס ומים.

כמו לכולנו גם לו היו פעם שאיפות וחלומות, עד שמירוץ החיים המתיש שחקנים אותם ואותו תחת גלגלי השגרה.

 

כולם בשביל החומוס ומחוצה לו חושבים שהם שונים ומיוחדים. מנסים להתלבש אחרת, לדבר אחרת, לטייל אחרת. בתכל'ס כולם הולכים עם אותם בגדים זרוקים ברופי תשעים. מדברים אנגלית במבטא ישראלי צורם, ומידי פעם זורקים מילים כמו אצ'ה וטיקה כדי להישמע מביני עניין. ובסוף כולם אבל כולם מגיעים לאותם מקומות, צועדים על עקבות כחול-לבן מדורות קודמים. שמאל ימין שמאל בטור מסודר, כמו שהצבא חינך אותנו היטב.

האם אתה זה שאוהב לשמוע עמיר בניון, או צעיר קאסוליסט מקועקע שאוהב ללבוש קרעים שחורים, אולי סתם היפי עם רסטות שאוהב ללכת יחף ולהרגיש את הוויבים. האם אתה מאנשי הישיבות או מהמטרקים?

 

 

"סאבקוצ' מילגה", מבטיח המשפט המקומי המפורסם.

זאת אומרת – הכל אפשרי, מין קסם הינדי עתיק

שעובד בכל פעם שאתה מספיק מאמין בו.

באמת כל דבר בחיים שתאמין בו מספיק יקרה.

אני למשל מאמין שהרומן שלי עם הודו רק התחיל

ואיך נתראה עוד הרבה בהמשך הדרך.

 

במה אתם מאמינים !?