100 דרכים לאבד את עצמך בהודו

קצת רקע:

קוראים לי נבו רוזי, תל-אביבי בן 24. לאחר שלוש שנים ביחידת 8200, יצאתי למסע של שנה בניו-זילנד, תאילנד, וייטנאם, לאוס, סינגפור והסתיים בחמישה חודשי טיול בצפון הודו הקסומה. חזרתי לארץ חמוש ב-170 עמודים שהפכו לספר "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו". זהו ספר מסע מצחיק וקליל שנכתב ומתרחש כולו בהודו המדהימה – ומלווה את חוויותיו (לטובה ולרעה) של תרמילאי ישראלי צעיר בעת מסעו בהודו – החל מהנחיתה הקשה במיין בזאר בדלהי ועד ההרים והמפלים הקסומים של מנאלי בין הרי ההימלאיה.

 

"חזרתי לארץ חמוש ב-170 עמודים שהפכו לספר "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו"

 

לא כל אחד כותב ספר… איך הגעת לזה? מה הקשר שלך לכתיבה?

עוד כשהייתי ילד, תמיד אהבתי לכתוב ועם קצת מזל אפילו הצלחתי להשחיל כמה בדיחות לתוכנית "צחוק מעבודה" ששודרה בעבר בערוץ 2. אבל אף פעם לא חלמתי שאכתוב ספר באורך מלא. הרעיון לכתוב ספר עלה לי בפעם הראשונה קצת לפני המסע, מה שגרם לי לצאת לטיול עם מטרה אחת ברורה – והיא לחזור לארץ עם ספר. קניתי לפטופ רגע לפני הטיסה שליווה אותי במהלך השנה. לכל אורך הטיול אספתי סיפורים קצרים ורעיונות, וביום בו נחתי בדלהי פתחתי סוף סוף מסמך 'וורד' בשם "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו" ומשם הכל פשוט התחבר וזרם. בתוך חודשיים סיימתי לכתוב את הספר.

 

איך חווית את הודו בטיול וכיצד זה השפיע על תהליך הכתיבה?

לא קיבלתי את הודו "לפנים" כמו שכולם הבטיחו לי. הגעתי לדלהי בשעות אחר-הצהריים וכבר באותו ערב עליתי על אוטובוס לילה לדרמסאלה. בארץ לא תמיד קל למצוא את השקט והשלווה לכתוב, בעיקר כשמדובר בכתיבת ספר באורך מלא. לפעמים קשה להתחייב בין השגרה, העבודה ושאר ההתחייבויות, ופתאום הגעתי למקום בו ההתחייבות היחידה שהייתה לי היא ללכת לישון בלילה ולהתעורר בבוקר, ולפתע הצלחתי למצוא את השקט כדי לשבת כל בוקר ולכתוב.

 

"הצלחתי למצוא את השקט כדי לשבת כל בוקר ולכתוב."

 

איך הצלחת להתמיד ולהשקיע עד סיום הספר?  ועוד בהודו ששם כולם מסתלבטים רוב הזמן…

דווקא במדינות האחרות בהן טיילתי (ניו זילנד, תאילנד, וייטנאם ועוד) היה לי יותר קשה לכתוב מאשר בהודו. בהודו הכל זורם, הכל מתחבר. קם בבוקר ויוצא למרפסת, מזמין צ'אי מהמסעדה למטה ופשוט מתחיל לכתוב. אם לא הולך, אז עוזב את המחשב לכמה שעות ומנסה את מזלי שוב אחר-הצהריים. לי באופן אישי הכל זרם בצורה מדהימה.

 

על מה בעצם הספר?  

במהלך השנה שטיילתי במזרח הרחוק לא נתקלתי בספר המלווה את התחושות, החרדות והפחדים של תרמילאי צעיר (בגילם של רוב התרמילאים בהודו ובמזרח בכלל) לפני הטיול ובזמן הטיול בצורה קומית וקלילה והרגשתי שאני חייב לכתוב ספר כזה – מצחיק, קליל וזורם. היה לי גם חשוב שהספר לא יהיה ארוך מדי וקל על המוצ'ילה (170 עמודים).

 

מה הייחודיות של הודו בעיניך?  נראה לך שעוד תחזור לשם?

כתבתי בספר שבעיניי הייחודיות של הודו היא הגיוון – "לכל צבע כמיליון גוונים ולכל ריח מיליוני ניחוחות". השילוב המדהים של התרבות, האוכל, והנופים הוא ממכר. ובינינו, לא לקח לי הרבה זמן לחזור. עזבתי את הודו באוקטובר 2016 ובדיוק לפני שבוע עליתי על מטוס והגעתי בפעם השנייה לדרמסאלה, לאותה המרפסת באותו הגסטהאוס בדרמקוט (אחד משלושת הכפרים ליד העיר דרמסאלה) בה כתבתי את הספר.

 

איך אתה מרגיש מאז שיצא הספר, התגובות אליו, איך החוויה?

אני חייב להודות שלא הייתי יכול לצפות את הטירוף שנוצר סביב הספר, שהפך לרב-מכר חודשיים בלבד לאחר שיצא לאור ואפילו קיבל חשיפה באתרים גדולים כמו ווינט ומאקו. אני מקבל מדי יום תגובות חמות ומדהימות ואינסוף תמונות של הספר מטייל מסביב לעולם. הזוי לראות איך מקובץ 'וורד' עם 34,000 מילים הוא הפך לדבר כזה גדול. עדיין מעט קשה לי לעכל את העובדה שהמהדורה הרביעית של הספר בדיוק יורדת לדפוס בימים אלה (הודפסו כבר כמעט 6,000 עותקים), אבל לגמרי מרגיש בעננים (ולא רק בגלל שאני מדבר איתכם כרגע מבין העננים בהימלאיה)

 

בחור צעיר שככה הולך עם החזון שלו.. זה לא מובן מאליו. מה תמך בזה? (נפשית – פנימית. וגם חיצונית. משפחה? חברים? ומה עם מימון?)

אני חושב שהחלום שהיה לי בראש מגיל צעיר נתן לי את הדחיפה הראשונית, והודו עזרה לא מעט. זה לא דבר קל לכתוב את חלום חייך על דף נייר ריק, וכשזה קורה זה מרגיש מדהים. אני מקבל תמיכה מדהימה מהמשפחה, מהחברים ומבת הזוג שלי – נעמי, שטיילה איתי בשנה שעברה במשך שמונה חודשים במזרח הרחוק בזמן שכתבתי את הספר. שלושה חודשים לפני שהספר יצא לאור עלה לאוויר קמפיין מימון המונים לספר באתר הד-סטארט (Headstart) והצלחתי לגייס 126% מתקציב הספר (למעלה מ-25,000 ₪)

 

ספר על רגע מיוחד בתהליך

בדיוק יום אחרי שסיימתי לכתוב את הספר, היינו במנאלי ויצאנו לסיבוב באולד-מנאלי. החלטתי שאקח שבוע מנוחה לפני שאחזור לשכתב את הספר. נכנסנו לאחת מחנויות התפירה באמצע הרחוב הארוך ונעמי, בת הזוג שלי מדדה חולצה ואחר-כך אמרה לי בעברית: "הם תופרים כאן ממש גרוע". בלי לחשוב פעמיים הסתובב לעברה המוכר ההודי וצעק עליה "אני תופר גרוע? למה את הכי טובה בעולם?" וגירש אותנו מהחנות שלו בחזרה לרחוב. הקטע הזה מופיע בכריכה האחורית של הספר ובעבורי מסכם את הספר ואפילו את הודו בפסקה אחת.

 

האם מתוכננים עוד ספרים?

אני חייב להודות שלא ציפיתי להצלחה לה זכה הספר, ואם לפני יציאתו לאור לא הייתי בטוח אם אכתוב ספר נוסף, היום אין לי שום ספק והראש כבר מתמלא ברעיונות חדשים. אולי ספר המשך? "100 דרכים לאבד את עצמך בתאילנד" נשמע לי טוב – ואולי בכלל אלך לכיוון אחר לגמרי. בינתיים אני נהנה מהתגובות והתמונות שאני מקבל מדי יום ובכלל לא נוטה למהר.

 

 

הספר "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו" זמין כעת בכל סניפי סטימצקי וצומת ספרים ואף נכנס למבצעי חודש אוגוסט בכל רשתות הספרים.

 

טעימה מהספר:

הוא לא שאל מי אני או מהיכן הגעתי, ואפילו לא טרח לשאול לשמי. כל ששאל היה "נאבדת כבר?"
"נאבדתי?" עניתי בשאלה לשאלתו.
הוא סיפר שיש לפחות מאה דרכים לאבד את עצמך בהודו. "פשוט תבחר דרך אחת ותלך איתה. תשכח את כל מה שאתה מכיר ותגיד שלום למי שהיית לפני – איתי המוסכניק, אילון המוזיקאי, סמי הכבאי או בוב הבנאי. זה לא משנה מי היית, אתה בהודו עכשיו".
"תסתכל עליי", הוא המשיך, "תפסתי קו למשך כמעט שנה בגבול עזה, איבדתי שם אצבע", הוא הרים את ידו הימנית מעל ראשו בגאווה ואכן הבחנתי באצבע אחת חסרה. חשבתי לעצמי שהוא בוודאות חבר בעמותה 'האגודל למען החייל'. "תבחר את דרכך ותלך איתה לאיבוד. תבנה את עצמך בעשר אצבעות", הוסיף באירוניה, "תהיה מי שאתה מחליט להיות ולא מה שהדיקן באוניברסיטה או אמא שלך בחרו בשבילך". הבחור קם מהכיסא והחל ללכת מבלי לשלם, לא לפני שהסתובב אליי והכריז "נתראה בצד השני".
נפרדתי ממנו לשלום, והחשבון כבר היה מונח על השולחן. נראה שיש גם לפחות מאה דרכים להיתקע עם החשבון בהודו".