Categories
ללא קטגוריה

100 דרכים לחזור

נבו רוזי, מחבר הספר המצליח "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו", חוזר אלינו עם ספר ההמשך! ״100 דרכים לחזור״. איזה כיף של קאמבק! רוזי מספר לנו איך התגלגל לכתוב ספר נוסף – ואף פינק אותנו בפתיח של הספר! שווה

כתב: נבו רוזי

בעשרים ותשעה ביולי, שנת 2017, דרכתי על אדמת הודו בפעם השנייה, בידיעה שלפעמים הפתרון לכל השאיפות שלך מסתתר מאחורי החלטה אחת נמהרת וחסרת אחריות. הגעתי לדלהי עם מוצ'ילה במשקל עשרה קילוגרמים על הגב ומזוודה כבדה שהכילה ארבעים עותקים של הספר הראשון.

 

 

המטרה הייתה פשוטה – להפיץ את הבשורה ולעורר עניין סביב הספר, לחלק עותקים בחינם לתרמילאים עניים, לשתות כמה כוסות צ'אי מסאלה ולחזור הביתה רענן.
עד לאותו מסע, לא חלפה בראשי מחשבה לכתוב המשך לסיפור. ספרי המשך לעולם אינם מצליחים לשחזר את הקסם של הספר הראשון. מה גם שאנשים עלולים לחשוב שחס וחלילה התמסחרתי, או שאני עוד סטלן שלא מוכן לשכוח את הודו, המדינה השופעת קופים ותבלינים. נער החידות מתל אביב.

רק שאז הודו נכנסה שוב לתמונה, והעניקה לי סיפור מסע נוסף. אחרון. בהחלט.

דרך אחרונה לאבד את עצמי, שהובילה לעוד החלטה נמהרת וחסרת אחריות.
אני מקווה.

כשחזרתי לארץ לאחר מסע של שנה במזרח הרחוק, היה לי ברור שזה רק עניין של חודשים ספורים עד שאתהלך בין סמטאות העיר הצרות של דלהי. ואכן כך היה, "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו" יצא לאור במאי 2017 וחודשיים לאחר מכן, מצאתי את עצמי על המטוס בדרך לעוד חוויה בלתי נשכחת.
כפי שכל סיפור טוב מתחיל, המטוס נחת בדלהי באמצע הלילה ומשם המשכתי במונית ישירות למיין בזאר, מעוז התרמילאים הישראליים. הזמנתי מראש מלון בעלות 1,500 רופי בתקווה לחוות נחיתה רכה, ועשרים וארבע שעות לאחר מכן כבר מצאתי את עצמי יושב באוטובוס תיירים שטיפס באיטיות מירבית לעבר הרי ההימלאיה. לא היה ספק בראשי שדרמסאלה המלכה תהיה נקודה ההתחלה של המסע.

 

 

התמקמנו בכפר דרמקוט בשעות הבוקר המוקדמות, השארנו את המזוודות והמוצ'ילות בגסט האוס של סוראג' ויצאנו לאכול ארוחת בוקר. נכנסנו לאחת ממסעדות התיירים הראשונות לאורך הרחוב הקטן, ולפתע גיליתי הודו אחרת:
שתי תרמילאיות ישראליות ישבו בצפיפות לצד השולחן וקראו בשקיקה מתוך הספר שלי. עוד לפני שהספקתי לעכל את המראות, אחת מהן הסתובבה וקראה אליי בהתלהבות: "נו, איך נגמר הרומן עם ליה?" (אחת הדמויות הראשיות בסיפור).
ניגשתי לספריה הקטנטנה שנמצאת בצמוד למדרגות שמובילות למסעדה של שורש בבאגסו, אך בעל המקום לא הסכים לקבל את הספרים שלי בחינם, בטענה שיש ברשותו כבר יותר מדי עותקים של הספר ואין לו מושג איך להיפטר מהם. וכך המסע המשיך עבורי, פגשתי עשרות תרמילאים שבחרו להמריא למסע בהודו לאחר שקראו את הספר, ובכמויות גדושות של מטיילים שבחרו להגיע לביקור ביעדים מחוץ ל'שביל החומוס' (כמו צ'אנדיגאר), בהשפעת הקריאה.

 

 

נזכרתי שמספר ימים לפני שעליתי על המטוס לדלהי, קיבלתי שיחת טלפון מאבא שלי.
"אתה יושב? יש לי רעיון לספר השני בסדרה!" הוא הכריז בהתלהבות לא ברורה. הרגעתי אותו בטענה שאין סיכוי שאכתוב ספר נוסף על הודו, אחד זה כבר יותר מדי!
כמות התרמילאים שפגשתי שהושפעו מהספר גרמה לי להרהר פעם נוספת ברעיון לספר ההמשך, ולא חלף זמן רב עד שהרעיון הפשוט הפך ל-"100 דרכים לחזור", ספר מסע קומי ומרגש באורך 159 עמודים. מיותר לציין כי העלילה מתרחשת גם היא, איך לא… על אדמת הודו.
במהלך המסע הראשון הייתי אחד מברי המזל שזכו לפגוש ולצפות בהופעה של אהוד בנאי במנאלי, והחלטתי לפתוח את הספר במחווה לאחד משיריו: "השביל הזה מתחיל כאן, בין פרה קדושה לטאג' מהאל, לא סלול, לא תמיד מסומן, השביל הזה מתחיל כאן".
 

"100 דרכים לחזור" מאת נבו רוזי זמין לרכישה בכל רשתות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ולפניכם פרק הפתיחה מתוך הספר:

תקנה כרטיס טיסה בהחלטה נמהרת ותעלה על מונית לשדה התעופה.
זה לא משנה לאן, ולא חשוב עם מי. דרך אגב, הכי טוב לבד.
תנחת בארץ זרה בשעות הקטנות של הלילה ותתחקה אחר הוראותיו של גבר צולע שיוביל אותך לבית המלון הזוועתי בבעלותו, תישן בחדר קטן עם עוד עשרה תיירים שמרגישים בדיוק כמוך, כל אחד בשפה אחרת.
תקבל בברכה כל הצעה שהמקומיים יציעו לך, ועל אף העובדה הברורה שחלקם ינסו לעקוץ אותך, רק כך תצליח לחוות אותנטיות אמיתית.
חוץ מזה, השלמת שירות של שלוש שנים בצבא ואתה יודע טוב מדי מתי מנסים לעקוץ אותך. אתה לא מטייל אמריקאי בן שמונה-עשרה שזה עתה סיים לימודי תיכון וכתוב לו על המצח 'תעקצו אותי'.
תלמד לנגן על גיטרה, או על כלי נגינה מקומי שמעולם לא שמעת עליו. תשב לצד אישה מבוגרת מאחורי דוכן אוכל מתנדנד ברחוב סואן ותקשיב לסיפור חייה, למרות שהיא בקושי מצליחה להשלים משפט בשפה האנגלית. תהנהן בהסכמה ותנסה להבין כל מילה שיוצאת מפיה, כי חרף העובדה שהיא מרוויחה כמה שקלים מסכנים ליום, החיוך לא נעלם מפניה לשבריר שנייה.
תיזכר לרגע שלאחר השחרור הרווחת שבעים שקל לשעה כמלצר במסעדת פירות ים תל-אביבית ולא הפסקת להתלונן. תנסה להסביר לה את זה, למרות שהיא לא תבין מילה מדבריך.
תעלה על האוטובוס הראשון צפונה, כי אין כמו הצפון. תחמוק מהגשמים ותמצא חדר בסיסי ללילות הקרובים. אתה לא צריך הרבה, רק מיטה נוחה לשים עליה את הראש, ואם יש מרפסת שמשקיפה על הנוף הירוק אז בכלל שיחקת אותה.
תאכל רק בדוכני רחוב, אבל אל תספר על כך לאמא שלך, זה הסיוט הגדול ביותר שלה.
ותדע שכאשר תשב על מרפסת קטנה בדירה שכורה בתל אביב, לא תזכור את הפיצה שאכלת במסעדה תיירים, או את הבחורה מהרצליה שפגשת בכפר נידח בין הרי ההימלאיה וגילית שלקחתם שיעורי אנגלית אצל אותה מורה פרטית.
אתה תזכור את החיוך של האישה המבוגרת שישבה מאחורי דוכן סמוסה נידח, ואת פניו של הגבר הצולע שהוביל אותך לבית המלון הזוועתי בבעלותו.
כשהיית ילד רצית להיות כמו כולם, ועם השנים למדת שכולם רוצים להיות שונים.
אז אם אתה מרגיש שזה לא הזמן הנכון לפרוש כנפיים ולהיות שונה, אל תשתנה.
תן לאחרים להשתנות, תן להם להמריא לבד, ותניח להם להיות מי שהם צריכים להיות. תרגיש שלם לא להיות שלם.
ובסוף הדרך, אתה תראה שכולם ילכו באותו מסלול, אבל רק אתה תהיה עצמך, מי שזה לא יהיה.

 

לפרטים נוספים ויצירת קשר עם נבו:
nevorosi@gmail.com

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *