איי אנדמן- הכלא התאי

הכלא התאי- זיכרון לגבורה ההודית

כתיבה וצילומים: טל גטרייטמן

עריכה: נטלי ניאגו

לכל אורך ההיסטוריה העמים היושבים בהודו ידעו לא מעט כובשים, מלחמות, מאבקים והישגים. סיפורם של לוחמי החופש ההודים מסמל את אחד המאבקים הגדולים שסופם בהקמת הרפובליקה ההודית; רוח הקרב, הגבורה ותחושת השליחות אפיינו את אותם ימים בהם נעמדו נתיני הראג' הבריטי ודרשו עצמאותם. הכלא התאי, אשר נמצא בפורט בלייר שבאיי אנדמן, עומד כגלעד לתקופה שחורה בהיסטוריה ההודית; הוא מהווה עדות למאבקם של לוחמי החופש שמרדו בשלטון הבריטי במשך יותר ממאה שנים, עד עצמאותה של הודו בשנת 1947.   

בשנת 1857 החלה אחת המרידות הגדולות של חיילים הודים בצבא של חברת הודו המזרחית הבריטית, הידועה גם בכינוי מלחמת העצמאות הראשונה של הודו. המרידה דוכאה רק לאחר כשנה, שבמהלכה הוצאו להורג מורדים רבים, ואחרים גורשו לפורט בלייר, שתפקדה כמושבת עונשין במשך עשרות שנים. לקראת אמצע המאה ה-19 התנועה לשחרור הודו צברה פופולריות והחלה לנשוף בעורף השלטון הבריטי; המרידות התגברו ונדרש פתרון. מושבת העונשין באנדמן גדלה בהתאם ועלה הצורך בבניית מתקן מיוחד לכליאה ובידוד- Cellular Jail- הכלא התאי. הכלא המקורי מצדיק את שמו. הוא נבנה תאים תאים, חדרי צינוק מסודרים בצורה קפדנית; בידוד האסירים נשמר כך שלא יוכלו אף ליצור קשר עין. הבנייה הושלמה בשנת 1906 והיוותה נקודת פתיחה ל-30 שנות הפעילות של הכלא, הידוע גם בתור "מים שחורים".

הכלא התאי כיום.

באותה תקופה היו שתי גישות לאופי המרד בשלטון הבריטי: גישה אחת שהונהגה ע"י מהאטמה גנדהי דגלה בדו-שיח ובדרכי שלום, כשהגישה השנייה חרטה על דגלה מאבק אלים וטרור אל מול השלטון. אותם לוחמי חופש, שפעלו לבד או מטעם ארגונים מחתרתיים שונים, נקטו ברובם בגישה השנייה, אך מורדים ממחתרות וארגונים שונים, שמטרתם משותפת אך הם בעלי רקע ואידיאולוגיה שונה,  מצאו עצמם זה לצד זה. מכורח המציאות הכפויה גם מתנגדים פוליטיים ובני דתות שונות חברו אחד לשני, כך שנוצרו קבוצות חדשות ומעורבבות. מי מהם ששרדו את המרד והוחזקו בכלא הפכו לגיבורי המהפכה, וללוחמים חשובים בתולדות המדינה, שפעלו ללא מורא למען עתידה של הודו. בין האסירים צמחו מנהיגים שתרומתם להיסטוריה ההודית מודגשת גם כיום במוסדות הציבוריים, ופסלים בדמותם ניצבים לזכרם ברחבי הודו.

ממשיכים לספר את הסיפור. דמות לוחם החופש במפרץ פורט בלייר.

הוצאות להורג בתלייה היו מקובלות בקרב מפקדי הכלא ואכזריות הבריטים כלפי הכלואים התמקדה בראש ובראשונה בשבירה מנטלית ופסיכולוגית. הכלא נבנה על ידי האסירים עצמם, שכרעו תחת עבודות הפרך הקשות, עונו וסבלו מרעב ומחלות; יחד עם ההקפדה על הבדידות בתאי הצינוק, התנאים היו קשים מנשוא ולא אנושיים.

קשורים בשלשלאות, לוחמי החופש בונים את הכלא בוא יאסרו.

בית הכלא נחשב לכתם שחור בהיסטוריה של הודו, ובהקשר דתי מכונה גם “מים שחורים"(Kala Pani) . מקור הביטוי הוא האמונה ההינדית כי חציית ים היא פעולה אסורה, שעלולה לגרום לאובדן ה-וארנה (מעמד או קאסטה) של אדם.

אנדרטה לזכר הלוחמים וציון המדינות מהן הגיעו לכלא.

למרות המצוקה והתנאים הקשים עדיין היו נסיונות למרד בקרב לוחמי החופש הכלואים. שני מקרים של מרידות גדולות מתועדות. המרד הראשון התרחש בשנת 1868, כאשר 238 לוחמים הצליחו להמלט מהכלא, אבל נתפסו כחודש לאחר שברחו; רבים מהם נתלו  ואסיר אחד אף התאבד. מקרה ידוע נוסף התרחש בשנת 1930, כאשר אחד הלוחמים, מאהאויר סינג, הנהיג את שביתת הרעב הגדולה ביותר שידע הכלא. אופי המרד משך תשומת לב רבה ולבסוף התערבות וקריאה של גנדהי ושל ראבידרנאת טאגור הביאה לשינוי ושיפור מסויים בתנאי הכליאה.

כיום, ידוע כבר כי הבריטים השמידו עדויות מרכזיות לאכזריותם, והסתירו מידע שקשור בהוצאות להורג.

מבט מבפנים, הכלא התאי.

הכלא התאי- הכיבוש היפני

ב-1942, בזמן מלחמת העולם השניה, כבשו היפנים את איי אנדמן. באופן פרדוקסלי הפכו הבריטים אסירים במתקן שהם עצמם תכננו. לאחר כניעת יפן במלחמה (1945, לאחר הירושימה), נטשו היפנים את האי והבריטים חזרו לשליטה רופפת. שנתיים לאחר מכן, ב1947, קיבלה הודו את עצמאותה ואחרוני האסירים שוחררו.

הכלא התאי בראי הקולנוע ההודי

KAALAPANI

"מים שחורים" סרט שנעשה ב-1996 על ידי אחד מהבמאים החשובים בתעשייה ההודית, פרייאדאשאן, מספר את סיפורו של גוברדן מנון: דוקטור צעיר המורד בשלטון הבריטי, שנתפס בזמן פעילות כנגד השלטון; הוא נשלח לכלא התאי בפורט בלייר. סיפורו הוא תמצית סיפורם של לוחמי החופש, והתנועה לשחרור הודו. הסרט נפרש לאורך ימי הקולונאליזם הבריטי משנת 1915 והלאה. הסרט מספק פן נוסף בסיפור הלוחמים, וניתן ללמוד ממנו רבות על אותה תקופה. הסרט זכה להכרה ופרסים רבים.

כרזת הסרט מ-1996.

הכלא התאי ככור היתוך

אחת התופעות החברתיות המעניינות שנוצרו בעקבות הכלא התאי, היא כור ההיתוך לחברה ההודית של אותם ימים. אסירים פוליטים הובאו לפורט בלייר מכל רחבי הודו, בנים ובנות למגוון תרבויות, מנהגים ודתות. אלו ששרדו ונשארו באיי אנדמן, המשיכו לבנות במקום את חייהם והקימו את דור ההמשך, שהוא ערבוב בין דתות, מנהגים ותרבויות. ממשלת הודו החדשה עודדה באותם ימים את ההתיישבות והבנייה באיי אנדמן, והציעה את הקרקעות לאסירים המשוחררים. כיום נפוצים כבר נישואי תערובת של הודים ממוצא מוסלמי והינדי, יחד עם נישואי תערובת של הודים ממדינות שונות ברחבי הודו. רוב תושבי אנדמן הם צאצאים לאותם לוחמי חופש; דור ההמשך מתגאה בכך שהוא פרי של מורשת גנדהי, שקרא לויתור על מעמדות והבדלים בחברה ההודית, ובכך מהווים איי אנדמן מודל מצליח לחברה מעורבת.

הכלא התאי –אתר מורשת לאומי

בשנת 1969 הכריזה ממשלת הודו על הכלא התאי כאתר מורשת לאומי, וכיום האתר משמש כמוזיאון לאומי ואנדרטה לזכר אותה תקופה. כמו כן, בערבים יש מופע אור קולי המספר את סיפורם של האסירים ותולדות הכלא.

להבת אש הלוחמים אשר דולקת 24 שעות. הכלא התאי.

הכלא התאי הוא עדות חיה לרוח הקרב של לוחמי החופש, ששמרה על אחדות של קבוצות שונות מול הבריטים, למען עצמאות המדינה שבדרך. באנדרטה דולקת במשך 24 שעות שלהבת זיכרון לזכר הלוחמים ולחיזוק האומה ההודית.

הסיפור על הכלא התאי בוודאי הצית ברובכם את המחשבה שמשהו בהיסטוריה שלא רחוקה של המדינות לא כל כך שונה. רק דרך סיפור אחד אפשר למצוא המון קוי דמיון, בין הודו וישראל הצעירות, שקמו בהפרש של כשנה זו מזו; השלטון הבריטי שקדם, הקשיים ההתחלתיים, המאבקים והמלחמות, קיבוץ הגלויות או קיבוץ הנמצאים תחת מטרייה אחת שנקראת מדינה. אפילו בדרך ההתמודדות של המנהיגים הראשונים אפשר למצוא מן המשותף, ומעניין לראות לאן כל מדינה התפתחה מאז, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכאן הלאה.