אחרי הויפאסנה

קשה לחזור לשגרה. חזרתי לג'איפור- עיר סואנת מאד, והרגשתי שאני לא מוכנה לזה עדיין. חלקתי חדר עם יעל, רצתי לבית הקפה שלי לשתות קפוצ'ינו כמה פעמים, משם התקשרתי לגברת הודית נפלאה שהזמינה אותי אליה. טיילתי איתה ועם בעלה והילד שלה בעיר. אני ויעל למדנו איך להכין צ'פאטי ועוד מאכל הודי. קניתי לה של במתנה והיא נתנה לי מין כיסוי מיטה חמוד והיה ממש כיף.

יעל עזבה יומיים אחרי לאודייפור. אני הרגשתי שאין לי אנרגיות לנסוע וקניתי כרטיס נסיעה רק ליום שלמחרת.

קניתי שעון מעורר (פעם ראשונה שלי עם שעון בהודו), כדי שאדע מתי למדוט ומתי להתעורר לנסיעה. האוטובוס שלי היה אמור לצאת מג'איפור לאודייפור בחצות. השעון צלצל שעה אחרי והפסדתי את הנסיעה ואת הכסף.

האוטובוס הבא היה צריך לצאת כשעה אחר כך. הלכתי לתחנה המרכזית כדי לא לפספס אותו. הייתי טעונה מאד. כעסתי על בעל המלון שהציע לי שעה לפני כן "משחקי מין", וכעסתי על זה שהשעון לא עבד, ולמרות זאת, ביררתי את מחיר האוטובוס הבא, רכשתי כרטיס ונעמדתי מולו. כנראה שמרוב מחשבות כועסות לא שמתי לב, בהיתי באוטובוס שעמד מולי והייתי אמורה לעלות עליו,  ופספסתי גם אותו!!!!!!!!!

לא הבנתי מה קורה. מה העניינים איתי? מה זה החוסר ריכוז הזה? על האוטובוס הראשון אמרתי כל עכבה לטובה, אבל מה להגיד על זה?

אז נשארתי לאוטובוס הבא שהיה רק בארבע וחצי בבוקר. למזלי פגשתי בחור הודי נחמד, דיברנו כל הדרך וממש שמחתי באיזשהו שלב שהפסדתי את האוטובוסים הקודמים. הוא פשוט אדם נעלה ולמדתי ממנו המון אעפ"י גילו הצעיר. חוץ מחכמת החיים הרחבה שלו הוא תרם כליה לחבר שלו, והוא חי עם כליה אחת כעת. פשוט מדהים וזכות גדולה להכיר אותו.

את אודייפור לא כל כך אהבתי. פגשתי את יעל ומצאתי לעצמי חדר ראוי. פגשתי חבר'ה חמודים מ- island of man באנגליה. טיילנו קצת באזור אבל יכולתי לוותר על זה. הם המשיכו לג'איסלמר לספארי גמלים. אני החלטתי להמשיך עם אולגה הישראלית לדרום. אחרי יום של בירורים על אוטובוסים ורכבות, בהחלטה ספונטאנית, קנינו כרטיס טיסה לבנגאלור ועזבנו תוך שעתיים.

6 שעות נסיעה לאהמדבאד. המתנה של 9 שעות בשדה התעופה כי החדרים באזור היו מעופשים ויקרים.

טיסה של שעתיים עד לבנגאלור.

חוץ מקניות ועוד מקדשים שאני ממש לא אוהבת, אין מה לעשות שם, אז החלטנו לנסוע לאוטי- מקום עם המון ירוק ושקט כמו שאני צריכה. התברר שהטמפרטורה שם היא בין 0-5 אז ויתרנו והחלטנו לנסוע לקראלה.

בסופו של דבר, מהרגע שירדנו מהמטוס ועד שהגענו לקראלה היינו באוטובוס כ- 15 שעות רצופות, וזה אחרי שלא ישנו על מיטה מהרגע שעזבנו את אודייפור.

לא ממש תכננו היטב את המסע, כי יכולנו לקחת טיסה ישר לקראלה ולחסוך את הזמן, אבל לא בוכים על חלב שנשפך. אנחנו בקוצ'ין עכשיו. קראלה מקסימה. בתים יפים עם המון עצי קוקוס וים גדול. סירות ודייגים בכל מקום, הארכיטקטורה היא אנגלית פורטוגזית אז היא ממש מוקפדת בפרטים, ולא דומה להודו בכלל. 

שטנו במעבורת כדי להגיע לצד של מבצר קוצ'ין. יש כאן עוד אי מלאכותי שכנראה אגיע אליו מחר.

האנשים כאן מקסימים ואדיבים. אני נהנית מאד, אעפ"י שנראה לי שאעזוב בקרוב לגוקארנה, עיר חוף עם חופים מהממים שקרובה לגואה. אני מתקרבת לגואה כי אחגוג שם את יום ההולדת שלי עם חברים.

התחלתי לרמוז לאולגה שבקרוב ניפרד, למרות שהיא חמודה מאד. אני אוהבת לטייל לבד, ולמרות שההוצאות שלי גבוהות יותר, אני מעדיפה כך. גם בגלל הפרטיות וגם כי זה מאפשר להכיר אנשים חדשים כל הזמן.

בגואה אהיה חייבת להתפשר כי המחירים בשמיים בגלל חג המולד. 

תודה לכל מי שכתב לי ודאג לי כל כך במשך הויפאסאנה.

נשיקות ימית