לפני שלושה ימים חזרנו מהודו מטיול של חודשיים עם ביתנו הקטנה. אנחנו זה ענבל (האמא), אופיר (האבא) וטליה הקטנה (שנתיים וחצי). אני קצת בהלם פה מכל הישראל הזאת ולסיכום החלטתי לכתוב קצת על איך היה, ואיך הרגשנו, וטיפים ודיון בכמה שאלות חשובות של נסיעה להודו עם ילדים. וגם קצת תיאור המסלול והמלצות על מקומות להיות בהם.
זה הדבר המדהים ביותר שעשינו בתור משפחה בזמן האחרון! אבל זה כלל גם כמה התמודדויות לא פשוטות וצריך לדבר גם עליהן.
טיול להודו זה לא נופש. זה גם נופש, אבל גם מסע, חוויה, התמודדות, משימה, הרפתקה. וטיול להודו עם ילדים זה במיוחד כל זה ופי כמה. ואחד הדברים החשובים לעשות כשמתחילים לחשוב על טיול כזה הוא קודם כל להבין לאן הולכים- למדינה שנמצאת בעולם השלישי עם תנאי תברואה לא משהו וגם מרפאות עם עיזים שנכנסות איתך לחדר של הרופא (ראו סיפור בהמשך). וגם עם אוכל לא תמיד נקי והכול בכלל די מטונף ומלא בוץ וזבל (וכשכל המדינה מלאה פרות היא גם מריחה כמו רפת). ואנחנו פה, ענבל ואני, הורים אחראיים וגאים שמקפידים תמיד שהילדה תהיה הכי בטוחה והכי נקייה ובריאה ותקבל את כל החיסונים בזמן ולא תאכל אגוזים לפני הגיל שמותר וכל הדברים האלה. נכון שיש גם משפחות רוחניקיות שטסות להודו ולא מחסנות ולא דואגות ולא כלום אבל אנחנו לא כאלה. ופתאום אנחנו צריכים להתמודד עם דברים כאלה- לא להתקלח כל יום, ולהתרחץ במים עם כולרות, וללכת ברחובות מטונפים עם מלא גידמים ומצורעים בצד, ולנסוע עשרות שעות בכלי תחבורה ממש ממש שלא עברו את התקן האמריקאי לכיסאות של ילדים שאנחנו קוראים עליו שעות באינטרנט לפני שאנחנו מחליטים איזה בוסטר לבחור לאוטו שלנו.
ומליון חיסונים, אחרי שאנחנו כל כך מתאמצים להיאבק בכל הטיפות חלב שרוצות לדחוף מלא חיסונים לילדה ומשתדלים לרווח אותם באופן נכון ולא לתת מה שלא צריך. ופתאום אנחנו באים למרפאת מטיילים ורוצים לדחוף לה 6 (!!!) זריקות. מה השתגעתם?
טיול להודו עם משפחה זה גם אומר חודשיים בלי בייביסיטר בכלל- כל הזמן, אבל כל הזמן, הילדה איתנו. וזה אומר שגם אנחנו (ענבל ואני) כל הזמן, אבל כל הזמן, ביחד. וכבר עבר המון זמן מאז שהיינו ביחד כל כך הרבה. ואנחנו כבר לא צעירים בני עשרים בלי דאגות על הראש, ואני לא זוכר מתי היינו כולנו ביחד יותר מארבעה ימים רצוף מאז שטליה נולדה. אז גם זו התמודדות ותהליך שעוברת המשפחה, שצריכה ללמוד להיות כל כך הרבה ביחד פתאום.
ובכלל, בגיל 30 הכל כבר יותר מסובך. יש גן שצריך לשמור בו מקום (2000 ₪ לחודש) ומשכנתא לשלם (3500 ₪ לחודש) וזה אומר שבכל חודש בהודו אנחנו מוציאים 5500 ₪ רק על לשמור על דברים בארץ. ויש את הדירה והאוטו להשאיר פה (פרצו לנו לדירה באמצע שהיינו ברישיקש), ויש חברים ומשפחה שמתגעגעים אליה.
ויש ילדה קטנה בת שנתיים וחצי שכל כך רגילה לסדר היום שלה (השכמה, קורנפלקס, גן, שנת צהריים, גן שעשועים עם אימא, אבא חוזר מהעבודה, ארוחת ערב, השכבה) ולחדר שלה ולגן שלה, ופתאום היא נזרקת בארץ רחוקה שבה אף אחד לא מבין מה היא אומרת והכל רועש ועמוס וגדול והנסיעות ארוכות ומתישות והיא לא מבינה איפה היא ולמה היא שם ואיפה כל החברים וסבא וסבתא. ואנחנו צריכים להסביר לה ולפעמים קצת לא מבינים בעצמנו למה אנחנו שם.
טוב- אז אולי קצת הפחדתי אתכם. אני מקווה שלא, כי על הטיול הזה לא הייתי מוותר בחיים. אבל צריך לזכור שכל הדברים האלה שכתבתי הם חלק מהעסק ונוסעים איתם להודו והם שם כל הזמן. והם חלק מהחוויה המשפחתית ומהמסע להודו ביחד עם כל הכיופים והחוויות הטובות.
אז אתם בטח שואלים אחרי כל זה- למנה בכלל לנסוע לכל כך הרבה זמן? לא עדיף נופשון באנטליה? ולמה דווקא להודו? ולמה דווקא עם ילדים? טוב, אז הנה הסיבות שלי.
אני עובד בהייטק. ואני בטוח שכל מי שקורא את זה בטח מכיר אנשים שעובדים בהייטק או אילו בעצמו אחד כזה. זה די תובעני הסיפור הזה. המון שעות והמון אחריות- וגם כשחוזרים הביתה נמצאים מלא זמן על המחשב. ויש ישיבות עם האמריקאים בלילה ועם הסינים לפנות בוקר. והילדה גדלה והאישה תופסת פיקוד ופתאום אני שואל את עצמי איפה אני בכל הסיפור. אולי אני בכלל בעל גרוש שמשלם מזונות. או אולי דוד עשיר מאמריקה שמפרנס את המשפחה שלו. ואחרי שבועיים מילואים ועוד שבועיים אחריהם מהעבודה באמריקה גם הילדה שלי קצת מתרחקת לי, ואני שמנסה להיות אבא מסור כל הזמן ולחזור לפחות פעמיים שלוש בשבוע בשעה נורמאלית כדי לראות אותה, כבר קצת מנותק.
ואחרי ארבע שנים לימודים וחמש שנים בעבודה, ועם הריון ולידה באמצע ושנה שנתיים של טיפול בתינוקת פעוטה (שזה דבר מאוד מתיש אתם בטח יודעים) צריך בהחלט הפסקה. ולא הפסקה של שבוע בטורקיה, וגם לא חודש בארה"ב. צריך הרבה זמן הפסקה.
הבוסים שלי בעבודה התווכחו איתי הרבה זמן- למה כל כך חשובה לך חופשה כל כך ארוכה? אולי תעשה רק חודש וחודש אחר בשנה הבאה? למה כל כך אתה מתעקש על שלושה חודשים? אז אני חושב שהזמן עושה הבדל. בשבועות הראשונים של הטיול הייתי עוד כולי עסוק במחשבות על העבודה ועל הארץ ועל כל מה שקורה פה. ובשבוע האחרון כבר הייתי עסוק בלחשוב על מה הולך לקרות ואיך מסתדרים כשחוזרים וכל זה. אז בגלל שזה היה ארוך היו לי כמה שבועות טובים באמצע שבהם באמת יכולתי לא לחשוב על כלום ולהיות בשקט אמיתי.
ואנחנו מדברים על טיול משפחתי. לילדה שלי לקח לפחות שבועיים בכל מקום חדש עד שהרגשתי שהיא נפתחת ובאמת נהנית מהמקום. אין מה לעשות, הורים שעובדים שונאים את השגרה וילדים שהולכים לגן אוהבים את השגרה. אי אפשר להאשים אותם... אז אם מטיילים רק לזמן קצר אפשר להספיק מעט מאוד כשאתה עם ילדים קטנים. וגם למשפחה כמשפחה לוקח זמן להיכנס לקונסטלציה החדשה שנוצרת ולהשתלב כל אחד במקום החדש שמתאים לו. וזה לא תהליך פשוט וזה כולל כמה מריבות צעקניות ביני לבין ענבל אבל גם זה מחזק וחשוב וחלק מהטיול וממה שהרווחתי ממנו.
אז מכל הסיבות האלה אני חושב שאין תחליף לטיול באמת ארוך של כמה חודשים. אני נסעתי ללדק לחודש, וענבל וטליה הצטרפו אלי לאחר מכן והמשכנו חודשיים נוספים. וזה היה נהדר וארוך וגם מספיק לכולנו בדיוק.
ולמה הודו? כי הודו היא אחד המקומות הכי יפים ומגוונים בעולם. וכי יש טיסות נוחות ולא יקרות. וכי הביטחון האישי מאוד גבוה- ההודים מקסימים ונחמדים ובדרך כלל כמעט ולא נתקלים בגניבות ואלימות ומרגישים נעים ובטוח.
וכי קל לטייל בהודו- ברוב היעדים המרכזיים אנשים מטיילים כבר המון שנים (בייחוד ישראלים) ותמיד יש מטיילים סביבך ויש סוכנויות להיעזר בהם. אז מצד אחד אתה מטייל במקום מרוחק, קצת פרימיטבי ומקסים כמו פעם. אבל מצד שני יש לך את כל העזרה, האינטרנט, הנוחות והפסיליטיז שצריך כדי לטייל בנוחות.
וכי הודו נורא נורא זולה. כבר כתבתי למעלה למה אני חושב שצריך לעשות טיול ארוך. אז מסתבר שזה די קשה מבחינה כלכלית בהרבה מקומות בעולם (למשל אירופה, ארה"ב, ניו זילנד וגם טורקיה ודרום אמריקה יותר יקרות). אבל בהודו אפשר לטייל ממש כמו מלכים, ולישון במלונות טובים ולנסוע במוניות מפוארות ולאכול במסעדות טובות, וללכת לכל האטרקציות והבילויים שרוצים ועדיין לעמוד בתקציב טיול של 1000$ בחודש ואפילו פחות (אנחנו, האמת, הגענו ל 1200$ בחודש אבל בטוח שאפשר בפחות).
ובהודו יש הרבה מקומות שאפשר פשוט לגור בהם. אני לא יודע מה אתם מתכננים, אבל אם אתם חושבים על טיול כמו שאני עשיתי בגיל 20, בו הייתי ב 7 מקומות בהודו תוך חודש וחצי, כדי שתשכחו מזה כשמדובר בנסיעה עם ילדים. הנסיעות ארוכות וקשות לילדים, וההסתגלות למקומות גם היא אורכת זמן. ובהודו אפשר למצוא אין ספור מקומות יפיפיים וקסומים שאפשר פשוט למצוא בהם חדר או בית קטן ולגור שם כמה שבועות וזה נהדר.
כי בהודו יש המון חיות והילדים חושבים שהם בגן חיות וכל היום רואים ומאכילים קופים, פרות, לטאות, עכבישים וסוסים.
כי התרבות ההינדית מקסימה ומרתקת, ואני שמח לתת לילדה שלי לטעום קצת ממנה. ואני שמח שהילדה שלי גרה כמה חודשים במקום בלי סופר-מרקט, ובלי שקיות נייר, ובלי טלוויזיה, ובלי פרסומות. והפרידה את הזבל האורגני ונתנה אותו כל יום בבוקר לפרה של השכנים. ולמדה לעשות מקלחת עם קצת מים כדי שלא יגמרו המים בכפר. ולמדה להתחלק באוכל ולאמר "נמסטה" בנימוס לכולם, ולתת כסף לקבצנים ולעניים. ולפעמים גם בלון או פרח לילד מסכן ברחוב.
פגשתי אנשים שמטיילים בהודו שאמרו לי: "הטיול הוא קודם כל בשביל ההורים. אנחנו סוחבים לפה את הילדים איתנו כי אין להם ברירה, אבל בסופו של דבר זה ברור שאנחנו נהנים והם לא כל כך". אני חושב שזה ממש לא נכון. אני חושב שאין מתנה טובה יותר לתת לילדה בת שנתיים וחצי מאשר חודשיים רצופים של שהייה עם ההורים שלה. ויכול להיות שהיא הייתה מעדיפה להישאר איתנו פה בבית באבן יהודה חודשיים, אבל כולנו יודעים ששלושתנו היינו מתחרפנים לגמרי בסיטואציה הזאת אז גם לה עדיף להיות בטיול.
אין לי מילים לתאר את גודל ההנאה מלהתבונן יום יום בילדה שלי גדלה ומתבוננת ומגלה עולם חדש. ולמרות תקופות קשות בהתחלה אני משוכנע שעשינו את הדבר הטוב ביותר בשבילה ובשבילנו. היא קפצה באופן משמעותי מבחינת ההתפתחות ועכשיו היא לא מפסיקה לדבר על כמה כיף היה ולספר לנו סיפורים מהטיול. אז אני חושב שהיא נהנתה מהטיול לא פחות מאיתנו והרוויחה ולמדה ממנו לא פחות מאיתנו.
זה מה שיש לי להגיד באופן כללי. עכשיו אני רוצה לדבר על כמה נושאים עקרוניים בטיול בהודו שהעסיקו אותנו במהלך הטיול ואני רוצה לספר לכם מה למדתי עליהם ומה דעתי.
