סוף המסע, מתבוננת עמוק עמוק פנימה, מעבר לערפל, מעבר למילים ומבינה: הגוף, הנשמה ישאפו למקום המוכר ההוא,הנעים, חשוב רק להרגיש את הרטטים, לזהות
ולקבל בברכה את הבאות...תודה לכל מי שליווה אותי במסע הזה מקרוב ומרחוק, תודה על שקראתם, תודה על שכתבתם, תודה על שהייתם ועודכם כאן.
התנועה בכביש הייתה מטורפת אבל היה סדר בבלגן. בכל מקום היו מלא הודים חייכניים, צופרים בקולי קולות כל הזמן , משמיעים מוזיקה הודית בפול ווליום ומעבירים את הפקקים איכשהו בסבבה. כל נטייה זוויתית קטנה, של הרכב שלנו או של רכב אחר על הכביש, הוציאה אותנו משלוותינו. קיבלנו התקף לב כמה פעמים והתפללנו לטוב. האמת היא שלא הייתה סיבה לדאגה כי הם ממש נהגים מנוסים. לאורך הדרך נסעו רכבים קטנים, ריקשות ממונעות ורוכבי אופניים והכול בגשם!! ולפעמים בלי נעליים!! בכל ה"כאוס" המחוספס הזה היו גברים עם מטריות וורודות כמו של ילדים וחולצות וורודות- גברים מטרו סקסואלים.
זו הייתה שעת בוקר בדלהי וצחקנו שזה הפקק של איילון. הפנס של המונית שלנו מאחור היה סדוק, הגשם חדר אליו. המים הפכו לירוקים ורק דג היה חסר שם כדי שזה ייראה כמו אקווריום.
כמה דקות אח"כ הנהג ביקש שנרד כי הוא צריך למלא גז. לא הבנו מה הקטע. למה שנצא מהאוטו? רק אחרי שהחבר'ה הסתלבטו על הארבעים קילו שלי, הבנו שאנחנו המטומטמים. בהודו , למרות שהיא מדינת עולם שלישי, דואגים לזיהום אוויר ולכן נהגי המוניות נוסעים על גז ולא על בנזין. מסתבר שלא בטיחותי שנהיה ברכב בעת התדלוק. בהודו, אגב, ההגה בצד ימין של הדרך ולכן כשדורון נכנס לצד של הנהג שאלתי בתמימות וקצת בפחד: "נראה לך שאתה נוהג?! בטח... ".
אהבתי את המוזיקה ההודית שבקעה מהרדיו במונית. קצת תופפנו ומחאנו כפיים, מהאדרנלין שזרם ומהסקרנות שגאתה. כשהגענו למיין בזאר המתנו להלם שיבוא, כי כולם פחות או יותר תיארו את המקום כחוויה לא פשוטה. אני מאד אהבתי את המיין בזאר. הזוהמה והבלגן לא הפריעו לי. היופי, הצבעוניות, הריחות ובעיקר הפשטות שררו בכל. הייתי מרותקת ונפעמת. לא הבנתי למה לאנשים קשה להגיע לכאן ולי לא. היו פרות בכל מקום, הכול היה צפוף. בעלי חנויות עמדו מחוץ לחנויות וליוו אותנו במבטים. נשים עם תינוקות וקבצנים. לא יכולתי לראות הכול, יותר מדי פרטים.
מצאנו חדר במלון "ויואק", שם קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות.. כשביקשו את הדרכון רשמו את מספרו על דף גדול, נופפו אותו מול פנינו ואמרו לנו להביט למצלמת הוידיאו שעל הקיר. זוהי דרך לחסוך בהבאת מחשב לרישום ותוך כדי גם למנוע גניבות- לא חכם? זה היה מוזר לאללה. עשינו פרצופים ופוזות למצלמה ועלינו למעלה. החדר היה בסדר, מעט חנוק, האסלה הייתה מזעזעת. לא היה מכסה למיכל האסלה, והכול היה שחור ולא מזוהה. בדקתי שיש בה מים, שמתי שקית אשפה לנייר הטואלט כדי שהשירותים לא ייסתמו, ריבי כבר מתחה חוט עם כביסה מעל הראש שלנו וירדנו למטה.
הלכנו לאכול, אני בחרתי טוסט גבינה צהובה. אח"כ אכלנו שוב פיצה עם גבינה צהובה כי ממש פחדתי לחרבן באסלה של החדר. רכשתי כרטיס טיסה ללה- לדאק, בשלוש לפנות בוקר התעוררתי ממש במקרה כי ריבי העירה אותי. במלון שכחו לעשות את זה אבל לא כעסתי. כשאין לך ציפיות אתה גם לא כועס. לקחתי מונית לשדה התעופה, שם פגשתי את סיגל, ירושלמית שהגיעה מסין, עלינו לטיסה. הפעם ישבתי לבד.
