חוויות מ"לה"- לדאק

מהמטוס אני מביטה למטה, רכס הרי ההימלאיה פרוש תחתיי והמראה עוצר נשימה. יש מעט שלג על פסגות ההרים העצומים, ההרים מלאים בשריטות מגוונות ורבות שהותירו הזמן ופגעי הטבע. אני נזכרת בגזעים של עצים שנראים דומים, ובבני אדם. הדיילת במטוס מגישה את ארוחת הבוקר: קרואסון סביר, אננס טעים וחביתה משונה עשויה מדי, מגולגלת כמו פנקייק, בטעם קל של עוף. ושוב כמו אז רציתי טוסט.

בנחיתה המתינו לנו טיבטים ונפאלים (העובדים הזרים כאן), כולם היו אדיבים ונחמדים. נראה כאילו אני בסרט זר, שום דבר בי לא משתלב בנוף, עולם אחר ממש. כולם בירכו אותנו בברכת : "ג'וליי" שמשמעותה: שלום, להתראות, תודה ובבקשה. ושוב רציתי שירותים כי היה קר. הפעם הימרתי שהשירותים יהיו טובים יותר... ואכן... שוב התאכזבתי. שירותי בול פגיעה מסריחים בטירוף. הייתי צריכה להרים את החולצה אל האף כדי להריח את הבושם שלי ולא את הסביבה. דבר נוסף שהבנתי שעלי לוותר עליו, מלבד הניקיון, הוא נייר הטואלט. זהו מצרך נדיר שלא נמצא בשירותים, וארבעה גלילים ממנו עולים כמו החדר שלי בגסטהאוס.

 מילאתי טופס ויזה בו נשאלתי לאן פניי מועדות. לא עניתי על השאלה הזו כיוון שלא תכננתי דבר. מכאן רק הבטן תוביל אותי הלאה.

פגשתי בחור ביציאה משדה התעופה שהצטרף אליי ואל סיגל למונית. הוא הגיע עם בחור נוסף, אוסטרי, אקסל שמו. יחד נסענו לצ'נגספה- כפר בפאתי "לה" שבו מתרכזים מרבית מהישראלים.

מייד כשנעצרנו שם חיפשנו גסטהאוס לבלות בו את הלילה. הכול היה עמוס ולכן הרחקנו עד לקצה הכפר. למקום מאד שקט ומאד מבודד. האמת היא שזה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. חדר גדול ומרווח מלא בחלונות זכוכית גדולים המשקיפים להרים גבוהים עם פסגות מושלגות, הרבה עצים ירוקים גבוהים, גדר אבנים כפרית וגינת ירק עם שלל ירקות ופרחים צבעוניים. והעיקר המון אוויר צלול ונקי. הייתה דממה מוחלטת, מלבד פכפוך המים בנחלים.

לא הייתי מסוגלת לצלם בשלב הראשון כי רק רציתי לנשום ולבלוע הכול, לחוות בעצמי ולא להתעסק בתיעוד.

אני חייבת להודות שמשהו מאוד מוזר קרה לי כשהגעתי להודו,  אבל ל"לה" בעיקר. הכול ממש מוכר לי כאילו הייתי כאן. כאילו חייתי כאן.. אולי בחיים קודמים :)   אל תדאגו אני לא על סמים. זה משונה כי אני מתפעלת מהכול אבל ממקום אחר לגמרי.

הדרך ממרכז צ'נגספה אל הגסטהאוס הייתה ארוכה וחשוכה. אני וגילי היינו עושים אותה פעמיים ביום הלוך וחזור. בלילה היו השמיים זרועי כוכבים והירח היה מלא. צעדנו בצידי היערות וההרגשה הייתה עילאית. השמיים כאן אכן קרובים יותר- 3505 מטר מעל פני הים.

הדרך צרה, יש מקומות שאף כלי רכב לא יכול להיכנס אליהם. הרבה מהתיירים שוכרים אופנועים ע"מ לטייל באזור לדאק. לאורך הדרך אפשר לראות מקומיים רבים שואבים מים מהנחלים הזורמים, מכבסים בהם בגדים, מקוששים עצים לקראת החורף המתקרב או רועים יקים, מעבדים את שדותיהם או עסוקים בבנייה.  במהלך הדרך צילמתי כמה ילדים, נתתי להם כמה סוכריות שהבאתי עמי מהארץ.

ילד אחד צעק משהו ותוך שנייה הופיעו הרבה ילדים בריצה מטורפת כאילו זכו בפרס גדול.

בגסטהאוס יש משפחה שמנהלת את המקום. אינני זוכרת את שם האם כי קראתי לה אמה-לה, אימא'לה בלדאקית. סיפרתי לה שבעברית יש מילה דומה אימא'לה.

היא התרגשה מאד. לבת שלה קוראים סטנזי והיא שחקנית קולנוע מקומי. היא נאה מאד בת 23 חכמה ומוכשרת. מאז שהתחתנה יש לה בעיות בחיי הנישואים והיא הפסיקה לשחק לבקשתו של בעלה. הוא מנהל מלון בעיר, מתנהג כאיש רווק, מקנא לה, אך אינו מתייחס אליה ואינו מתפקד כבעל, היא נבוכה לדבר איתי על כך אך בהזדמנות הראשונה היא נכנסת לחדרי, מגישה לי תה מנטה וברור לי שהיא רוצה לדבר. אני מזמינה אותה לשבת ומכאן מתחילה שיחת נשים מרתקת. שוחחנו על נשיות ועל העוצמה שבהיותינו נשים. שוחחנו על מצבי קורבנות ואסרטיביות. אמה שנכנסה מאוחר יותר התרגשה לראות את בתה עמי וביקשה שאשאר לגור ב"לה". המפגשים הללו כנראה נדירים עבורן. שתי הנשים פינקו אותנו כל כך, אכלנו ארוחת בוקר על הרצפה במטבח הביתי, אכלנו לחם לדאקי (פיתה כמו בארץ) עם חביתה, חמאה טובה וריבה טעימה.

הצטרף אלינו בחור בן 23, יוצא סיירת שהגיע מאוסטרליה וניו זילנד. הוא חלה בשפעת וניסה להחלים כדי להמשיך לטייל. רציני הבחור הזה. הוא הזמין אותי לטרק ("יש לי הכול- שק"ש, גזייה, גרביים עבות אז אל תדאגי") אבל כששמעתי שזה עשוי לקחת שבועיים אמרתי לו שבגילי אני אסתפק בכמה ימים בלבד :)

המשכנו לצחוק בעיקר כי "אמאלה" מחייכת כל הזמן. גיל אומר שגם אני מחייכת כל הזמן אז הוא קורא לי "ימאלה". הוא מתפלא על זה שאני מתחברת עם המקומיים בקלות, חיבוקים, נשיקות, חיוכים... "פה זה לא ראש העין" הוא אומר בחיוך ואני עונה: "דווקא כן " - למה לא? הם נהנים בדיוק כמוני.

ואכן, אני כל היום מסתובבת ואומרת: "ג'וליי, ג'וליי"- איזה מילה מקסימה, מתגלגלת על הלשון.

אפשר לצעוד ברחובות "לה" לצלילי הראל סקעת או שוטי הנבואה, יש שלטים בעברית בכל מקום, במסעדות מגישים ארוחת בוקר ישראלית, שווארמה בלאפה , ואפילו ג'חנון.

כולם חושבים שאני הודית. בדרהמסלה אקנה כמה בגדים ואשתלב, בינתיים אני חורשת על הבגדים מהארץ.