הבוקר אני נוסעת לאגם שנקרא צו- מורירי. 7 שעות נסיעה מ"לה". אנו נוסעים בשני ג'יפים- 14 חבר'ה. כולם ישראלים מלבד זוג בלגי. זהו הטיול הרציני הראשון שלי בהודו. לפני הנסיעה רכשתי לי סוודר צמר מחמם ושל שמיכה שיעטוף את כולי. הנסיעה יפהפייה שאי אפשר לתאר. מקווה להקדיש זמן להורדת התמונות באינטרנט וכך יהיה אפשר אולי לקלוט פיסות ממה שחוויתי. אני קצת מאוכזבת שאין לי מצלמה על הראש שמצלמת כל כיוון אליו אני פונה. אפילו העיניים שלי לא יכולות לראות הכול.

אל כל איזור שאליו אנו מגיעים יש בד"כ צורך באישור מעבר. העצירות בנקודות הבדיקה נראות ההיפך הגמור מנקודות הבידוק הצה"ליות בארץ. הראשונה היא מבנה קטן ורעוע עשוי מאבנים צפופות הנערמות זו על זו, חלון שבור, בפינה שולחן קטן עם מפה משובצת וכד פרחים מלאכותיים. איש אחד עומד מחוץ למבנה ושותה תה. לא ממש מעניין אותו שהגענו. הוא נוטל באי חשק את הפספורטים שלנו , מקשקש עם הנהג במשך דקות ארוכות וחוזר לענייניו. במהלך הזמן הזה אנו מצטלמים, מחלצים את איברינו, נושמים עמוק ומביטים על הנוף. לא לפני שכולנו (בד"כ הבנות) רצות להשתין מאחורי כל מחבוא אפשרי. הדרך משתנה כל הזמן, מדהים כמה הודו ענקית ויפה. בינות המדבר מסתתרים ריאות ירוקות, אגמים ונחלים. לאורך הדרך אנו צופים בסוסי בר וחמורים, שוורים בונים ועיזים.
ארץ יפה הודו. מעניינת. לעולם לא תדע מה תראה בעיקול הדרך הבא.
הנהג בן 18, נראה בן 16. אנחנו עסוקים בסוגיה הזו כיוון שנהיגה בג'יפ בתנאי שטח כאלה עשויה להיות מסוכנת מאד. בכל פנייה הנהג צופר ארוכות. זוהי הדרך שלו ושל הנהגים האחרים ליידע את הסביבה על בואם. זוהי גם דרכו לשגע אותנו, ולפעמים נראה כאילו הוא נהנה מזה. הדרך צרה מאד ומשתנה כל הזמן, כשמגיעה משאית, כל רכב נדחק הצידה ומנסה לנווט את דרכו במדרונות התלולים. כל תזוזה לא במקום עשויה לדרדר את הרכב לתהום.
אנו נוסעים על גשרים רעועים, או לפחות נראה ומרגיש כך. אני תוהה ביני לבין עצמי כל כמה זמן בודקים את כשירותם. בשביל ההרגשה הטובה ושפיות הדעת אנחנו קוראים את ברכת הדרך.
אני סקרנית לדעת האם המקומיים מודעים לגן העדן שהם חיים בו? האם הם קמים בבוקר עם ההרגשה שלי כאן? אחרי בירורים ארוכים מתגלה לי העובדה המאכזבת: הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, כל אחד רוצה את מה שיש לאחר, ואף אחד אינו מעריך את מה שיש לו עד שהוא מאבד אותו. זה לא שהייתי תמימה, פשוט כמהתי לקבל תשובות אחרות, להתוודע למציאות אחרת משלנו בעולם המערבי.
הגענו לאזור אגם צו מורירי. 2 ילדים נזירים קירחים רצים לקראתנו בבגדים ארגמניים. כולנו שולפים מצלמות. הם מבקשים מטבעות. אני חורגת ממנהגי, נותנת להם כמה רופי, ומתרחקת מסופקת מהתמונות שצילמתי. עשר דקות לאחר מכן ז'קו שואל: "תגידי, אלו לא אותם ילדים ממקודם?" הפעם הם לבושים בטריינינג ואני נזכרת שמתחת לבגדים הארגמניים הבחנתי במכנס כחול. ג'יפ של תיירים חדש מגיע. הילדים נעלמים למעלה כהרף עין וחוזרים לבושים בבגדי הנזירות. אנחנו צוחקים: "איזה אנשי עסקים...ואיזה תיירים תמימים אנחנו, ומי עובד על מי?"

המקומיים סקרנים לגבינו ממש כפי שאנו סקרנים לגביהם. אנחנו מתעדים אותם במצלמה והם בעיניים. אנחנו קצת יותר חוצפניים, מתנהגים ממש כמו ישראלים, "כובשים" את המקום בשיחות קולניות בעברית, נכנסים למסעדות כמו לחדר אוכל בקיבוץ, מחברים שולחנות, ומנהלים את העניינים כמו שרק אנחנו יודעים. שמים מוזיקת גלגל"צ ומזייפים, מלמדים את המלצר כמה מילים בעברית, ומתפתלים מצחוק כשמישהו מזמין מנה שנראית מהממת ומתגלה כדייסת סולת צבאית. מכל מקום ישראל מופיעה. יפה ומכוערת, מקבלת ודוחה, מרתקת ומשעממת, קולנית ושקטה, מאוחדת ונפרדת, קרובה ורחוקה.
ויש בה משהו חזק, בישראל, שגורם לך להישאר בעדר, וצריך כוחות להיפרד ולהיות לבד, ואני לוקחת ספר ובקבוק מים ומטפסת לי על הר גבוה. האגם פרוש לרגליי כחול וצלול, שיירת חמורים נושאת על גבה מטען כבד, צלצול פעמונים מאחורי סלעים עם גוון נוצץ (לקחתי אבן למזכרת), טפטוף של תיירים כנראה מצרפת. השמיים תכולים, העננים קרובים מאד. הספר שלי כבר לא מעניין, הסיפור האמיתי נגלה לעיניי ואני לא מסוגלת להפסיק למלמל: "מה רבו מעשיך אלוהים" כי רק אלוהות עצומה מסוגלת ליצור אמנות שכזאת, וברור לי שאלוהים הוא גם אישה.
אני מרגישה עקצוץ בקצות האצבעות. בא לי למרוח צבעים בידיים, להשתמש בכל הגוונים האפשריים. אף פעם לא הצלחתי להפנים ולהכיל את השילובים הרבגוניים שיוצר הטבע. וכאן זה קשה שבעתיים.
בכל שעה שעוברת הטבע סביבי משתנה. ואני חושבת לעצמי: הרי גם אנו חלק מהטבע! מדוע אנו קובעים מהו אופיינו ומהן תכונותינו השונות אם אנו משתנים כל הזמן? מדוע אנו בטוחים שאנחנו מכירים את עצמנו, אם לטבע סודות רבים כל כך? אילו עוד איכויות חדשות חבויות בי? אילו עוד אוצרות טמונים בי? אני נרגשת כמו ילדה לחשוב על כך ומקווה למצוא עוד.
אנחנו מחפשים מקום לינה. כמו תמיד לוקח לנו המון זמן לקבל החלטות. ל- 12 ישראלים יש 12 דעות. מזל שאין הרבה אפשרויות: גסטהאוס אחד בכפר, או אוהל. בסוף כמו תמיד (בעיקר אצל הצעירים) התקציב מנצח, ואז עוטפים את ההחלטה בנימוקים יפים: "מדוע לא אוהלים? זאת חוויה!! נזמין בירות וחטיפים, נישן ביחד, נשחק קלפים, מישהו הביא טאקי?"
אנחנו שוכרים שני אוהלים, מזרנים פרושים על הרצפה, שמיכות צמר, מנורה קטנה מלמעלה ושירותי שדה (דווקא יש גם אחד עם אסלה). בלילות הקרובים נוותר על מקלחת. התרגלנו. כבר למדנו להכיר זה את זה עפ"י הקמטים, סוג העור, מצב הציפורניים והריח. את אף אחד לא מעניין שאתה חוזר על המלתחה שלך, שנכנסת לישון בלי לצחצח שיניים או שהרגע הפלצת. אני כל הזמן מחייכת לעצמי, אפילו אני מסתדרת עם זה. שיחות על שלשולים והקאות הן עניין שבשגרה, זה לא מפריע לנו להמשיך לאכול את הארוחה ולקטר על הגזים בבטן.

בלילה אביחי מתחיל לרעוד ולפתח חום גבוה. אנחנו עוטפים אותו בשמיכות חמות. שתי בנות רוכנות מעליו ומעסות את גופו. מחלת גבהים? היפו תרמייה? לכל אחד יש את מחסן התרופות שלו וכל אחד הופך להיות רופא לזמן מה. אין לאן ללכת עכשיו, אנחנו תקועים במדבר (עם אגם כבר אמרתי?) נצטרך לעבור את הלילה בשלום.
אני נכנסת לאוהל השני ובוכה קצת. אולי על אביחי שחולה וקשה לי לראות אותו כך. אעפ"י שאני מכירה אותו רק כמה ימים כבר נקשרתי אליו. אולי אני בוכה על הצעד הגדול שעשיתי כשיצאתי מהארץ, ואולי אני בוכה כי מאז שאני כאן לא יצא לי לבכות, ויש משהו בטבע שמשחרר ומנקה את הלב.
ארז נכנס ושואל אם אני בסדר. אני אומרת שקצת קשה לי עכשיו. הוא מזמין אותי לבירה ואז אני פורצת בצחוק. דרך מעניינת יש לגברים לשנות מצב רוח. הפעם זה דווקא נכון עבורי. אני מקנחת את האף, מנגבת את הדמעות, ומצטרפת לחבר'ה.
בבוקר אנו ממשיכים לאגם "צוקאר", אביחי מרגיש טוב, אבל כבר יש כאלה שמתלוננים שמיותר לנסוע עוד כמה שעות בשביל עוד אגם. אני לא בטוחה לגבי מה שאני רוצה. בלילה היה לי ממש קר, נצמדתי לרגליים של יהל וניסיתי לחמם את עצמי בכל דרך אפשרית. זה קצת הזכיר לי את הטירונות. אני שונאת קור.
כשכל אחד מאיתנו נשאל לגבי רצונו הודעתי לכולם שאין לי בעיה להמשיך את הטיול, אבל רק אם אני משיגה שתי שמיכות ללילה.
לפני שאנו ממשיכים בדרכנו אני מצלמת עוד קצת באזור. אני פוגשת 2 לדאקים שיושבים על גדות הנחל באוהל גדול. מחוץ לאוהל כלי בישול רטובים מונחים לייבוש. אני מצטרפת אליהם לכוס תה ולשיחה על מדינות, עמים ובני אדם. אחד מהם לומד מקצוע דומה לשלי ואנחנו משוחחים ארוכות. אני מלמדת אותם כמה מילים בעברית, הם מזמינים אותי לארוחת צהריים ואני מסרבת בנימוס כי אני צריכה לזוז.
כשאני חוזרת למאהל מישהו מודיע: "ימית הגיעה" הם רגילים שאני נעלמת מדי פעם, כמו ליעד, התימני הנוסף בחבורה. חשוב לי להכיר את התרבות החדשה ואת המקומיים, אז אני יוצרת ומנצלת רגעים של לבד לצורך זה.
הדרך ארוכה, עייפנו מהצילומים, אנחנו שרים ואוכלים. אני נרדמת על הכתף של ארז, הקפיצות מהדרך מעירות אותי. אני מפחדת להפסיד חלק מהנוף אז אני נאבקת בעיניים.
אנחנו מאוכזבים מהאגם. נראה די אותו הדבר. אנחנו בונים על הלילה שיהיה מרתק מספיק כקודמו.
במאהל הבא דורשים סכום כסף גדול. אנחנו מחליטים לעשות סקר שוק. סקר שוק אומר לגשת כמה מטרים לאוהל הבא ולבדוק את מחירו וזהו. עוד לפני שפנינו לאוהל הבא, יצא הבחור מהאוהל הראשון, רץ לתאם את המחיר עם שכנו ובכך שם קץ לסקר השוק שלנו. שיחק אותה, מסתבר שזה עסק משפחתי ופריירים הם לא.
חלק מהחבר'ה כבר לא בטוחים שהם מעוניינים להישאר. אחרים טוענים שאנחנו כבר פה, וכבר שילמנו על שלושה ימים ונשארו עוד בירות...
אחרי שעתיים נופלת החלטה. ג'יפ אחד חוזר, השני נשאר. אני מחליטה להישאר.
חצי שעה אחר כך אביחי שוב מפתח חום גבוה, הוא קופא מקור ורועד בכל הגוף. הפעם אני תופסת פיקוד ומטפלת בו. ברור לנו שחייבים לפנות אותו מייד, למקום עם עזרה רפואית קרובה. הבעיה היחידה היא מה עושים עם זוג הבלגים שאיתנו? הזוג מיקם אוהל משלו במקום מרוחק, ועל מנת לעזוב את המקום יש צורך ליידע אותם על כך. כשאנו מוצאים אותם הם עצבניים, לא מבינים מדוע הורסים להם את הטיול. לא עזרו ההסברים שלנו שחיים קודמים לכסף, ושהיינו חוזרים גם אם מישהו מהם היה חולה חלילה. הם לא קיבלו את העובדה הפשוטה שאין מצב שנזניח חבר, ושאין מצב שיהודי לא עוזר ליהודי גם אם הוא לא מכיר אותו.
הצענו לשלם להם כפיצוי על עוגמת הנפש והם קיבלו זאת בלית ברירה. עם זאת עדיין טענו שאביחי לא באמת חולה ושאנו עושים הצגה, כי מתחשק לנו להצטרף לג'יפ שכבר נסע חזרה ללה.
כדי לוודא שאביחי אכן חולה התעקשו שייסע לביה"ח כהוכחה.
לאחר חמש שעות נסיעה שבה אנו מדברים וצוחקים (כי זאת הדרך היחידה להעביר נסיעה ארוכה כזאת), התרופות שאביחי לקח מתחילות להשפיע, והוא מרגיש טוב יותר. ייתכן והירידה מהגובה הקלה על המצב- אכן זוהי התרופה הטובה ביותר למחלת גבהים. הוא מחייך וזה משגע את הבלגים שישבו בדממה. הבלגית מסתובבת וקוראת לו חזיר ואנחנו מתאפקים שלא להחזיר. הם ממשיכים להתעקש שניסע לבית החולים, ואביחי שמפחד מהצל של עצמו לא מוכן לשמוע על מפגש עם רופא. בשביל הבלגים זו הייתה ההוכחה החותכת שהכול היה הצגה. באיזשהו שלב החלטנו להפסיק להתייחס אליהם כי הם אטומים. הם דרשו שנמצא להם גסטהאוס ושנשלם עליו. הסכמנו ברצון- רק שישתקו. אבל גם לאחר שנתנו להם סכום כסף כפול, לא התרצו או נרגעו.
כשהגענו ללה זיהינו מייד את הקבוצה מהג'יפ הקודם, צירוף מקרים מוזר ששיגע את הבלגים סופית. שישתגעו!
מותשים התמקמנו בחדרים החדשים ושקענו בחלומות פז.