סוף המסע

סוף המסע, מתבוננת עמוק עמוק פנימה, מעבר לערפל, מעבר למילים ומבינה:

כשצריך לעזוב מקום יודעים את זה.

מרגישים

את הרצון לסיים ולהיפרד

לא מתוך עצב

או תסכול

לא מתוך ייאוש, לחץ או חוסר ברירה

הפחד אינו קיים כאן

רק ידיעה שהפרק הבא

ממתין לו מעבר לדלת.

אני נכנסת ויוצאת בדלתות רבות

משתדלת בשקט, לא לטרוק

על חלקן השארתי את שמי לעד

חלקן כבר נושאות שמות אחרים

ועוד רבות מהן

ממתינות לי

לאצבעותיי

אצבעות של ילדה

נערה

אישה

סקרנית

מלאת התרגשות

משתוקקת לחקור, לגלות, לנסות ולהבין

עד היום האחרון.

המון בלונים המון פרחים המון חיבוקים והמון אהבה

זה מה שהמתין לי בשדה התעופה

בבית שלי

ובחדר שלי (כי דירה עדיין אין).

אני עדיין אפופה

בעיקר ישנה

ומהרהרת

עוד לא חושבת מה יהיה מחר

נהנית לצוף

לא חשה שום ייסורי מצפון על חוסר הפרודוקטיביות שלי

בהודו למדתי לעמוד במשימות אחרות.

משתדלת להביט בסלולארי מדי פעם

שמחה לגלות שהוא עדיין ישן כמוני

משתדלת לשמר את הודו בתוכי

מבינה (וחוששת) שהרבה מזה בטח ייעלם.

ואוריה הנפלאה מרגיעה ואומרת שלמדתי, וידע לא נעלם.

הגוף, הנשמה ישאפו למקום המוכר ההוא

הנעים

חשוב רק להרגיש את הרטטים

לזהות

ולקבל בברכה את הבאות...

תודה לכל מי שליווה אותי במסע הזה מקרוב ומרחוק, תודה על שקראתם, תודה על שכתבתם, תודה על שהייתם ועודכם כאן

אוהבת אתכם. ימית.