סוף המסע, מתבוננת עמוק עמוק פנימה, מעבר לערפל, מעבר למילים ומבינה: הגוף, הנשמה ישאפו למקום המוכר ההוא,הנעים, חשוב רק להרגיש את הרטטים, לזהות
ולקבל בברכה את הבאות...תודה לכל מי שליווה אותי במסע הזה מקרוב ומרחוק, תודה על שקראתם, תודה על שכתבתם, תודה על שהייתם ועודכם כאן.
מצטערת שנעלמתי, הרפתקאות בהודו נמשכות ושואבות ללא הרף.
עדכנתי אתכם שאני משתתפת בויפאסאנה באשראם בג'איפור.
ובכן... היה לא פשוט אבל מאד טוב. בד"כ ישראלים עושים את הסדנה בדרהמסלה, כי שם דוברים עברית, אבל אצלי זה היה באנגלית ובהודית.
באיזשהו שלב אפילו החלומות שלי היו באנגלית.
המשתתפים האחרים היו ממדינות שונות: קולומביה, צרפת, ספרד, אנגליה, אוסטריה, אוסטרליה,קנדה.
אני הייתי היחידה מישראל מקרב הבנות. ירון היה הייצוג שלנו בקרב הבנים.
הכניסה לויפאסאנה הייתה כמו שרשרת חיול. מלא מסמכים, קבלת אסימונים לכביסה, חתימה על מנעול וכו'. אני וירון שעדיין היינו יחד בשלב הזה חזרנו לימי הצבא.
ביום הראשון רציתי לברוח. לא יכולתי לשבת יותר על הטוסיק. לא הבנתי למה אני מעוללת את זה לעצמי. מה זה המזוכיזם הזה? אפילו אמרתי לעצמי שאני לא חייבת להמשיך, ושאלו החיים שלי ואני אחליט איך לנהל אותם אז שיקפצו לי כולם. ואז היססתי. ממתי אני בורחת? ממתי אני אומרת "לא" לאתגרים? הרי אני יודעת שזאת התנגדות טבעית, וידעתי מראש שאלו התחושות. אז לוותר לעצמי כבר ביום הראשון? עברו בי אפילו מחשבות טיפשיות של ישראלים, שמרגישים שאם הם שירתו בצה"ל הכול קטן עליהם. מין שכרון כוח שחונכנו עליו, ושהוא, לטעמי, מקור החוזק והחולשה שלנו גם יחד. ואם האיטלקייה הזאת יכולה אז אני לא?... מחשבות ללא היגיון אך הן סייעו לי להישאר.
המורה שלנו, קשישה בת שמונים, קראה לנו עפ"י מדינת המוצא שלנו, ממש כמו בתחרות יופי: miss Israel… miss columbia.נכון שגם זה טיפשי, אבל זה גורם לך להרגיש שכל המדינה על הגב שלך. ברור שלא יכולתי להישבר כי ישראל חייבת להיות על המפה (:
